יד יצחק - ב נב

עכ"ל ולמה נקט טעמא דרבא דנדחה בתלמודין אך אולי נאמר בזה דהרמב"ם ז"ל בפ' כ' מהלכות עדות הלכה ד' כתב ואין לעדים זוממין שגגה כו' עכ"ל וכתב הכ"מ דמפרש הא דאמר רבא נתרי בהו מעיקרא אמרי אישתלין היינו דשכחנו האיסור ולכן לא נתרי בהם משמע דאפילו היו שוגגים חייבים ותמה שם גם הכ"מ על הרמב"ם דלמה נקט כדעת רבא הא אביי מדחה סברתו. אך מצאנו סעד לדבריו מתלמודין דכריתות (ד' א') וסנהדרין (ס"ה א') שאמרו שם דבמגדף לא הוי עקימת שפתיו מעשה להביא קרבן משום שישנו בלב ופרש"י בכריתות וז"ל עיקר איסורו תלוי ברוע לבו אם ידע למי גידף ואח"ז פריך מהא דתניא יצאו עדים זוממין שאין מביאין קרבן משום שאין בהן מעשה והא ליתנהו בלב כו' משמע א"כ דבעדים זוממין אף דלא ידעו כלל למי הרעו חייב ולפי זה גם שוגג חייב בהן ועי' בתוס' שם כתבו וז"ל תימא מאי משני ממסית ומדיח (דגם המה נמעטו בברייתא מועשה יצאו אלו שאין בהן מעשה) ותירץ ר"נ גאון במגילת סתרים דכיון דמגדף ישנו בלב כל הני נמי הכי הוא כו' עכ"ל ולכאורה במסית ומדיח מאי הוא ישנו בלב הנאמר בהו אם לא דבעינן מזיד לפחות. משא"כ בעדים זוממין לא בעינן מזיד בהו משום דכתיב בהו על פי כר' זירא דכריתות שם שהביא מקרא דע"פ דכתיב בעדים זוממין ע"ש וא"כ לפי מסקנת תלמודין דשם יש מקום לדעת רבא דאמר אמרי אישתלין. (ושכחנו האיסור דנקט הכ"מ בדברי הר"מ. ושכחנו ההתראה דנקט רש"י ז"ל חד הוא וכמו שצידד שם הלח"מ). וע"כ בנה הרמב"ם ז"ל יסודו על תלמודין דכריתות וסנהדרין לדברינו דמשמע להדיא דגם שוגגין חייבין ולכן גם רש"י ז"ל במכות דאמרינן שם דלאו שאין בו מעשה חייב משום דגמרינן מעדים זוממין ופריך מה לעדים זוממין שאין צריכין התראה לא ניחא ליה לפרושי שהוא מטעמיה דאביי דמי איכא מידי דאינהו בעי קטיל בלא התראה ואינהו בעו התראה דא"כ מדוע לא נלמד מעדים זוממין משים דאין צריכין התראה הלא הדין נותן כן משום דבעו מיקטל בלא התראה ורחמנא אמר ועשיתם לו כאשר זמם ואף דבבן גרושה וחלוצה ג"כ לא בעו התראה משום דלא פלוג רחמנא מדכתיב משפט אחד מ"מ הא גם התם הסברא נותנת כן כיון דגם המה בעו למיפסליה בלא התראה דהתם לא שייך כלל התראה אלא ניחא ליה לתפוס דברי רבא דאמרי אישתלין דמזה נלמד דגם שוגגין חייבין וכדעת הרמב"ם ז"ל הנ"ל וזהו חידוש גדול וחומרא יתירא דלא מצינו כן בכל האיסורים שבתורה וע"כ לא נוכל ללמוד מעדים זוממין ומלבד כל זאת ג"כ ניחא ליה למיתפס חומרא זו הגדולה כיון דיש מקום לדעת רבא מתלמודין דכריתות וסנהדרין וכמ"ש ועי'

דף נד ע"ב קריביה דר' יוחנן הוה להו איתת אבא דהוה קמפסדה מזוני אתו לקמיה דר"י אמר להו אחילו ואמרו לאבוכון דנייחד לה ארעא למזוני וז"ל [רש"י ד"ה דנייחד לה כו'] דהוי ליה כמחלק נכסיו על פיו ונתן שאר הנכסים לבניו והוו להו משעבדי [ואין הבנות והאשה נזונית ממשעבדי] עכ"ל וכתב מרן וז"ל עי' לעיל (מ"ט ב') רש"י ד"ה מיבעיא וצ"ע עכ"ל והוא דשם א"ר אילעא אמר ר"ל באושא התקינו הכותב כל נכסיו לבניו הוא ואשתו נזונים מהם מתקיף לה ר' זירא גדולה מזו אמרו אלמנתו ניזונת מנכסיו הוא ואשתו מיבעיא ופרש"י וז"ל ואע"ג דמתנה כמכר לענין שעבוד התם הוא דאי לאו דעביד ליה ניחא לנפשיה לא יהיב ליה מתנה אבל בנו ליכא למימר הכי עכ"ל ואיך פירש הכא גבי בנו דאין הבנות והאשה ניזונות ממשעבדי ואולי נאמר בדעת רש"י ז"ל דהן אמת דמתנת בן גרוע ממתנת אחר אבל היינו כל זמן שהוא בחיים ולולא נתינתו לא זכי בהן הבן כלל אמרינן דגם עתה שנתן לו האב לא נתן לו שלא יהא לו מזונות והבן יקח הכל וישמח בהן וכ"כ היכא דלא נתן להן אביהן כלל ורק ירשו ממנו מתורת ירושה משא"כ הכא שהיה האב שכ"מ וכמו שפירש בהדיא בלשון ראשון דנייחד לה בצואת ש"מ וכן בלישנא אחרינא נקט לשון מחלק על פיו. דלא מהני בלא קנין רק בשכ"מ וכדמצינו לשין זה במתני' דבתרא (קכ"ו ב') ושם בשכ"מ איירי וכיון שכן הלא גם בלא נתינתו להם במתנה יירשו ג"כ משום ירושה א"כ מה שנותן להם במתנה הוי להעדיף כוחם ולכן הוי כמתנת בריא לאחרים וכמו שמצינו בכמה מקומות דייתור לשון הוי להעדיף כחו דהמקבל. ועי'

דף ע ע"א במתני' המדיר את אשתו מליהנות לו עד שלשים יום יעמיד פרנס יתר מכאן יוציא ויתן כתובה והקשו בגמ' וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה כל כמיניה דמפקע לה לשעבודה כו' עד דמסיק (שם ע"ב) אב"א שהדירה כשהיא ארוסה ופריך ארוסה מי אית לה מזוני כו' ומשני שהדירה כשהיא ארוסה ונישאת ופריך נישאת [הא סברה וקיבלה] כו' וכתב מרן וז"ל עי' נדרים (מ"ז א') בר"נ ד"ה בעי רמי בר חמא בסה"ד וצ"ע עכ"ל והוא דהתם מיבעי לן אמר קונם פירות האלו על פלוני מהו בחילופיהן כו' ת"ש האומר לאשתו קונם שאני נהנה ליך לווה ובעלי חובין באין ונפרעין מ"ט בע"ח באין ונפרעין לאו משום דחילופין לאו כגידולין דמי וכתב הר"נ שם בסה"ד וז"ל ופשטינא לה מדתנן האומר לאשתו קונם שאני מהנה לך ומיירי בשהדירה כשהיא ארוסה וכיון דאכתי לא משתעבד חל נדרא ומתסרא אפי' לאחר שנשאה דמשועבד לה (ולווה ובע"ח נפרעין) והכי מוכח בהמדיר עכ"ל הרי שכתב להדיא נגד תלמודין דהכא אמרו סברה וקיבלה ואולי נאמר בדעת הר"נ ז"ל דמפרש דלא לאפסודי מזוני לגמרי אמרו הכא דסברה וקיבלה דהלא טפי מזה מצאנו לר"מ דהמקדש את האשה ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה הרי זו מקודשת ותנאו בטל ולא אמרינן סברה וקיבלה ואף לר"י דחולק על ר"מ ואומר דבדבר שבממון תנאו קיים ומשום דידעה וקמחלה וכתלמודין דמציעא (נ"א ב') עדיין לא שמענו דפליג רק בדאהני בשעת קדושין משא"כ לאחר שנתקדשה ונתחייב כל אלו איך נאמר דנתרצית למחול מזונותיה ואף שהוא בעצמו לא יתן עדיין יכולה ללוות מאחר ובע"ח יפרעו מנכסיו ולכן פשוט להר"נ ז"ל דהא שאמרו סברה וקיבלה היינו רק על הא דתנן הכא בהמדיר את אשתו עד שלשים יום יעמיד פרנס מכאן ואילך יוציא ויתן כתובה ע"ז הקשו למה יוציאנה אחר עבור השלשים יום משום דזילא בה מילתא הא סברא וקיבלה. אבל חיוב מזונותיה לא פקע בהכי דלא שייך כלל סברה וקיבלה כיון דאפשר ע"י הלואה וכדומה ועי'

דף פו ע"א [רש"י ד"ה פריעת ב"ח מצוה] וז"ל מצוה עליה לפרוע חובו ולאמת דבריו דכתיב הין צדק שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק עכ"ל וכתב מרן וז"ל ולאו שלך צדק ב"מ (דף מ"ט) וצע"ק עכ"ל והוא דהתם פליגי רב ור' יוחנן דרב אמר דברים אין בהן משום מחוסרי אמנה ור"י אמר יש בהן משום מחוסרי אמנה מיתיבי ר' יוסי בר' יהודה אומר מה ת"ל הין צדק והלא הין בכלל איפה היה אלא לומר לך שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק אמר אביי ההוא שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב ולרש"י ז"ל דהכא יש לדקדק דלמה לא משני התם דזהו רק אם לוה מצוה עליו לשלם וזהו שהעלה מרן בצ"ע ואפשר עוד דדעת מרן לשאול דהא לפי תירוצו של אביי דהתם בעינן לשלא ידבר אחד בפה ואחד בלב ומניין לפריעת בע"ח מצוה ואף דאביי מתרץ כן לרב אבל לר' יוחנן אין הכרח לזה מ"מ הא באמת איצטריך קרא לשלא ידבר אחד בפה ואחד בלב ופריעת בע"ח מצוה מנלן ואולי נאמר בזה דפשוט להמקשה דהתם דאם נלמוד מקרא זה דהין צדק דפריעת בע"ח מצוה מדדרשינן שיהא הן שלך צדק כו' ממילא נדע ג"כ דדברים יש בהן משום מחוסרי אמנה דהא גם זה נכלל בהן שלך צדק ואיך תחלק בפשטא דקרא ולפי האמת לר' יוחנן דסובר דברים יש בהן משום מחוסרי אמנה פשוט קצת דלדידיה למדין אנו שלא דבר אחד בפה