יד יצחק - ב נא

בזה דהנה הכא הדר אמר רבא לאו מילתא היא דאמרי (דבביאה ראשונה שריא לכתחלה אי לאו משום גזירה אטו ביאה שניה דודאי אפי' ביאה ראשונה אסירא) דאמר ר"ל כל מקום שאתה מיצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבוא עשה וידחה את ל"ת הכא נמי אפשר בחליצה דמקיים עשה ול"ת ואפשר לומר דיסוד דברי ריש לקיש הוא משום דדריש יבמתו יתירה דיש לך יבמה שעולה לחליצה ואינו עולה ליבום ומפרש ר"ל הטעם דלכן אינו עולה לייבום משום דאפשר בחליצה דמקיים תרתי עשה ול"ת ומזה למד לכל דוכתא דכל היכא שאתה יכול לקיים שניהם לא יבא עשה וידחה ל"ת ולכן מפרש רש"י התם דנפקא לן מיבמתו והוא לפי מסקנת רבא דהכא ואף דעל מסקנת רבא זו הקשו בתלמודין מהא דתניא ואם בעלו קנו אלמא מדאורייתא רמיא קמיה לייבום. עדיין נאמר בזה דהתוס' ז"ל הכא ד"ה מיתיבי כתבו וז"ל תימא דרבא גופיה מותיב מהך ברייתא והשתא איתותב מינה עכ"ל והוא דעל מה דאמר רב גידל אמר רב בתחלת סוגייתן הטעם דאיסור קדושה חולצת ולא מתייבמת משום דכתיב ועלתה יבמתו השערה שאין ת"ל יבמתו לומר דיש לך יבמה אחת שעולה לחליצה ואינו עולה לייבום ומאי נינהו חייבי לאוין מתיב רבא מברייתא זו דאם בעלו קנו ואי ס"ד דחייבי לאוין מדאורייתא לחליצה רמיא ליבום לא רמיא אם בעלו אמאי קנו וא"כ איך איתותב רבא מברייתא זו שהביא בעצמו אך אמרנו ליישב קצת דעת רבא דהנה אהא דאמר ר"ל דכל מקום שאתה רוצה כו' רצו בתלמודין לקמן (כ"א א') להקשות גם עליו מברייתא זו דאם בעלו קנו אך תירצו אמר לך ר"ל כי אמינא אנא היכי דמקיימי מצוה אבל הכא חליצה במקום יבום לאו מצוה היא ובאמת מילתא דר"ל לקטו בכמה מקומות בש"ס להלכה פסוקה ומהם במס' שבת (קל"ג א') ונזיר (מ"א א') וע"כ הוא כמו שתירצו לר"ל אבל לכאורה זה אינו רק לרבנן דאמרי מצות ייבום קודמת למצות חליצה ולכן חליצה במקום ייבום לאו מצוה היא אבל לאבא שאול דאמר מצות חליצה קודמת לא יעלה כ"כ תירוץ זה ולכן פשוט קצת לומר דברייתא זו דאם בעלו קנו אתיא כרבנן אבל לאבא שאול אם הוא מסכים לדעה ר"ל דכל היכא שאתה מיצא כו' לדידיה גם אם בעלו לא קנו ולכן לרב גידל א"ר דלא נחית לסברא זו דר"ל שפיר פריך ליה רבא מברייתא זו דכמאן מוקמת לה משא"כ רבא דנחית לסברת ר"ל משום דהכא מיקיימי עשה ול"ת לא תיקשי כ"כ מברייתא זו דאמר לך רבא אנא דאמרי לאבא שאול ולדידיה גם אם בעלו לא קנו וברייתא זו אתיא כרבנן וחליצה במקום מצוה לאו ייבום הוא לדידהו ותלמודין דפריך והעלו בתיובתא הוא משום דלרבנן לא אתיא טעם זה אבל רבא לנפשיה לא חשש כ"כ לקושיא זו ומיושב קצת תמיהת התוס'. בזה יתורץ לן קצת גם דברי רש"י ז"ל דאליבא דאבא שאול וכדנקטו בסתמא דמתניתין דבכורות (י"ג א') וכן תני בר קפרא במכילתין (ק"ט א') דלעולם ידבק אדם בחליצה וכן רבא בעצמו תפיס כדעתו וכדמסיק בסיף דבריו כמ"של. יש מקום לפירושו דלקמן שהוא משום יבמתו יתירה וכאשר הסברנו לעיל ועי'

דף מג ע"א [רש"י ד"ה מקום שמותר] לכבס תוך ל' יום של אבל דאבל אין חסור בתכבוסת אלא ז' ימים דכל שלשים יום לגיהוץ תנא בפרק ואלו מגלחין (כ"ג א') [אבל כיבוס לא] כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל עי' מ"ק (י"ט א') ברש"י ד"ה שמונה ימים וצ"ע עכ"ל והוא דשם כתב רש"י וז"ל הקובר את מתו שמונה ימים קודם הרגל בטלה ממנו גזירת שלשים דהואיל והתחיל יום אחר מן השלשים א"ל לשמור כלים לאחר הרגל דין שלשים אלא מותר לאלתר בתכבוסת בגיהוץ ותספורת עכ"ל הרי להדיא דכל שלשים אסור בתכבוסת אך אולי נאמר בזה דבאמת כדברי רש"י דשם הוא במסכת שמחות פ"ז דאיתא שם שמונה ימים קודם לרגל אם רצה לכבס ולספר הרשות בידו כו' הרי להדיא דשלשים אסורים בתכבוסת אך מ"מ כבר כתבו התוס' במ"ק (כ"ג א') ד"ה כל דההוא כיבוס היינו גיהוץ ע"ש וכ"כ נאמר לרש"י ז"ל בשם דר"ל בכיבוס דגיהוץ ולכן נקט בלשונו כיבוס ביחד עם גיהוץ ואולי דתכבוסת דהתם היינו תכבוסת דא"י דהוי כגיהוץ שלנו וכמ"ש התוס' שם בשם מורו ע"ש

מסכת כתובות

דף ל ע"ב [תוס' ד"ה ואי] דלא מצי לאהדורי אמאי חייב כתבו בתה"ד וז"ל וריצב"א מפרש כשיטת רש"י ופשיטא ליה להש"ס דאיירי כשתוחב ליה בע"כ (התרומה ולכן בא חיוב מיתה ותשלומין כאחד) דכשתוחב לו מרצונו מיד כשמשים בפיו ולא אהדרה קנאה מיד להתחייב באונסין ואין באין כאחד דמסתמא מניחה בפיו ואח"כ תוחב לו באצבעו או בכוש ואת"ל שהוא בראש הכוש מתחלתו ועד גמר בית הבליעה מ"מ קונה אותו בפיו להתחייב באונסין אע"ג דיכול לנתקה ולהביאה אצל [דדוקא לענין הגט] אמרינן היכא דיכול לנתקו דלא הוי גט משים דבעינן כריתות והא אגידה ביה אבל לענין זכיה אשכחן בפ"ק דב"מ (ט' א') טלית חצייה על גבי קרקע וחצייה על גבי עמוד והגביה חצייה שעל גבי קרקע דלא קני מטעם שיכולה לנתקה ולהביאה אצלו וכיון שאינו זוכה מטעם זה ה"ה דאינו מגרע זכיית האחר שהוא מינח בתוך ידו או בתוך פיו מטעם זה עכ"ל וכתב מרן וז"ל תמוה לי הא להדיא איתא כן בב"מ (ז' א') וצלע"ג עכ"ל והוא דאיתא התם אמר רב משרשיא ש"מ האי סודרא כיון דתפיס בה שלש על שלש קרינן בה ונתן לרעהו דכמאן דפסיק דמי. ופריך מאי שנא מדרב חסדא. דאמר רב חסדא גט בידה ומשיחה בידו אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת ואם לאו מגורשת ומשני התם כריתות בעינן וליכא (שהרי אגודים הם בחוט זה) הכא נתינה בעינן והא איכא הרי מפורש בהדיא חילוק זה שבין גט לזכיה ואיך א"כ חידש זה הריצב"א ודקדק כן מטלית שחציה על גבי קרקע ולחומר הנושא אולי נאמר בזה דעל מה שאמרו שם במציעא כיון דהפיס בה שלש על שלש כמאן דפסיק דמי כתב הנ"י וז"ל דוקא נקט שלש על שלש דכתיב נעלו בחליפין שהוא דבר חשוב ובציר מג' אצבעות לאו בגד הוא כדאשכחן לענין טומאה עכ"ל וא"כ כיון דלענין טומאה שיעור אוכלים בכביצה ופחות מזה לא מטמא נוכל לטעות ולחלק דדוקא אם תוחב בגרונו כביצה אז אמרינן כמאן דפסיק דמי משא"כ בחיוב מיתה דתרומה דשיעורו בכזית אפשר דלא אמרינן כמאן דפסיק דמי ואף דהכא לא כתיב נעל מ"מ הא באמת סברא זו דכמאן דפסיק דמי הוי כעין דבר חדש ואין לך בו אלא מה שאמרו חכמים בפירוש דבעינן לזה דבר חשוב לקבל טומאה ובכזית דתרומ' לא שמענו עדיין דנימא כמאן דפסיק דמי דהא אינו ראוי לטמא ולכן מדקדק הריצב"א דגם בזה אמרינן כן מטלית שחצייה על גבי עמוד כו'. ועי'

דף לג ע"א בגמרא עדים זוממין לאו בני התראה נינהו אמר רבא הרע ניתרי בהו אימת ניתרי בהו מעיקרא אמרי אישתליין. ניתרי בהו בשעת מעשה פרשי ולא מסהדי ניתני בהו בסוף מאי דהוה הוה מתקיף לה אביי כו' עד דמסיק גם אביי דבודאי לא צריכין התראה דמי איכא מידי דאינהו בעי קטיל בלא התראה ואינהו בעי התראה הא בעינן ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו וליכא מתקיף לה רב סמא בריה דרב ירמיה אלא מעתה בן גרושה ובן חלוצה דלאו מכאשר זמם הוא דמתרבי ליבעי התראה ומשני [אמר קרא משפט אחד] יהיה לכם משפט השוה לכולכם וכתב מרן וז"ל עי' מכות (דף ד' ב') ברש"י ד"ה עדים זוממין לא צריכין התראה וצ"ע עכ"ל אולי כוונתו דהתם כתב רש"י וז"ל עדי' זוממין א"צ התראה בכתובות אמרינן טעמא דנתרי בהו אימת כו'