יד יצחק - ב מט

הוא עטיפה והתם הביאו מקרא זה לחייב מצורע בעטיפה וממילא ידעינן דזהו דרך עונש וכדברינו ועי'

מסכת מגילה

דף כו ע"א אמר רבא לא שנו אלא שלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אבל מכרו זט"ה במעא"ה אפילו למישתא ביה שכרא שפיר דמי וכתב [רש"י ד"ה לא שנו] דאין מורידין דמים מקדושתן [ובית הכנסת בקדושתו] עומד גם ביד הלוקח דומיא דספרים לוקח בהן ספר תורה והנה מנהיג ספרים בהוייתן עכ"ל וכתב מרן וז"ל מבואר דס"ל לרש"י דבלאו מעמד אנשי העיר אין מורידין דמים מקדושתן וגם הבהכ"נ בחשיבותו. ובמעמד אנשי העיר אז בהכ"נ והדמים יוצאין לחולין (דכן מפורש ברש"י כאן ד"ה אלא שלא מכרו דאם מכרו במעמד אנשי העיר פקעה קדושה מן החפץ ומן הדמים) ותמוהין לי מזה דברי רש"י לקמן (כ"ז ב') ד"ה ורבנן כו' דשקיל דמי ומעלה להו בקדושה כו' וממנ"פ אם במכרו במעמד אנשי העיר לא צריך להעלות הדמים בקדושה ואעפ"כ הלוקח מאי דבעי עביד דהא בהכ"נ יוצא לחולין והמעות מותר אפי' למשתי ביה שכרא ובלא מעמד אנשי העיר אף אם מעלין הדמים בקדושה מ"מ הבהכ"נ בקדושתה קאי וצע"ג עכ"ל. והוא דלקמן (כ"ז ב') תנן אין מוכרין בהכ"נ של רבים ליחיד מפני שמורידין אותו מקדושתו דברי ר"מ אמרו לו א"כ אף לא מעיר גדולה לעיר קטנה ושם בתלמודין הקשו שפיר קאמרי לי' רבנן לר"מ ור"מ מעיר גדולה לעיר קטנה מעיקרא קדישא והשתא נמי קדישא מרבים ליחיד ליכא קדושה ורבנן אי איכא למיחש כי האי גוונא נמי איכא למיחש משום ברב עם הדרת מלך. וכתב רש"י וז"ל אי איכא למיחש בין רב למעט הכא נמי איכא למיחש משום ברוב עם הדרת מלך אלא לא חיישינן דכיון דשקיל דמי ומעלי להן בקדושה מעולה כל דבעי לוקח עביד חוץ מד' דברים כדקתני סיפא עכ"ל. וע"ז הקשה מרן דאיך איירי אי דמכרו במעמד אנשי העיר הא לא צריך להעלות המעות בקדושה ומ"מ הלוקח מאי דבעי עביד ואם מכרו שלא במעמד אנשי העיר אז לא מהני מאי דמעלי המעות בקדושה ורק תמיד הבהכ"נ בקדושתו עומד ואולי נאמר בדעת רש"י ז"ל דהנה הא דאמר רבא לא שנו אלא שלא מכרו זט"ה במאה"ע אבל מכרו זט"ה במאה"ע אפילו למשתי ביה שכרא שפיר דמי פשוט הוא דהיינו דוקא בדהתנו זט"ה לכל אלה וכן מפורש לקמן (כ"ז א') בתוס' ד"ה אבל על מה שאמרו שם בגמרא בפירוש הברייתא דה"ק במה דברים אמורים שלא התנו זט"ה במעמד אנשי העיר אבל התנו זט"ה במאה"ע אפילו לדוכסוסיא (דהוא פרשא דמתא) נמי מותר (מעות שהותירו מקדושה שלקחו ממקצת המעות) והקשו התוספות שם וז"ל קשה דכיון שהתנו זט"ה במעמד אנשי העיר למה לי להותירו ואמאי נקטיה והא אפילו בכל הדמים יכולין הן לעשות מה שירצו כדאמר לעיל ואפילו למשתי ביה שכרא ופרש"י לקנות מן הדמים שכר לשתות עכ"ל הרי להדיא דדברי רבא איירו בדהתנו זט"ה במאה"ע. ואף בדהתנו דעת הרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות תפלה הלכה י"ח דעצם הדמים אין יכולין אנשי העיר להוציאן לחולין דז"ל שם וכן אם התנו זטה"ע במעמד אנשי העיר על מותר הדמים שיהיו חולין הרי הן חולין וכתב הכ"מ וז"ל ומשמע דדוקא למותר מהני תנאי אבל לכל הדמים לא דא"כ על מה נתחללה קדושת הבית ורש"י והרא"ש חולקים וסוברים דלכל הדמים נמי מהני תנאי וכן דעת התוס' כו' עכ"ל והוא כמ"ש דבדהתנו מותר לעשות בכל הדמים מה שירצו וכיון דבדהתנו בהדיא לדעת רש"י ז"ל מותר לעשות בכל הדמים כל מה שירצו מכ"ש דבהכ"נ בעצמו מותר לעשות הכל אף הארבעה דברים שאסרו במתני' (כ"ז ב') והיינו מרחץ ובורסקי ובית הטבילה ובית המים דהלא גם לדעת הרמב"ם ז"ל דסובר דעל כל המעות לא מהני אף אם התנו רק על מותר מהני תנאי מ"מ סובר דאם התנו זטה"ע במעמד אנשי העיר מותר לעשות גם הארבעה דברים בבהכ"נ עצמו כדכתב בהדיא שם הלכה י"ז וז"ל ואם התנו זט"ה במעמד אנשי העיר בשעת מכירה שיהא הלוקח מותר לעשות בו כל אלו מותר עכ"ל ואם כן מכ"ש לדעת רש"י ז"ל שסובר דגם על עצם המעות מהני תנאי ודאי דמותר לעשות כל הדברים ולכן יוצא לנו דברי רש"י ז"ל על מכונם דרבא דאמר לא שנו אלא שלא מכרו שבעה טובי העיר כו' אבל מכרו זט"ה במאה"ע אפילו למשתי ביה שכרא שפיר דמי איירי בדהתנו וכמש"ל וע"כ מסיק רש"י ז"ל וכתב אבל אם מכרו כו' פקעה קדושה מן החפץ ומן הדמים ומותר לעשות מהן כל רצונם כו' עכ"ל והיינו דגם הארבעה דברים מותר לעשות בהן וכמבואר בדברינו ואם לא מכרו זטה"ע במעמד אנשי העיר אז המעות וגם הבהכ"נ בקדושתייהו עומדים משא"כ לקמן (כ"ז ב') דכתב רש"י וז"ל דכיון דשקלי דמי ומעלי להן בקדושה מעולה כל דבעי לוקח עביד חוץ מד' דברים כדקתני סיפא עכ"ל ע"כ לא איירי בדהתנו דאז גם ד' דברים מותר כמבואר רק איירי דמכרו זט"ה במעמד אנשי העיר ולא התנו לכן בעינן שפיר שבדמים יעשו קדושה מעולה לפחות ועי'

מסכת יבמות

דף ג ע"א [רש"י ד"ה ה"א מיחלץ חלצה כו'] קמ"ל מתניתין הואיל ופטרה הבת מזיקת ייבום פטורה מן החליצה דכל העולה לזיקת ייבום עולה לזיקת חליצה וכל כאין עולה לזיקת ייבום פטורה מן החליצה [וכל היכא דאמרין] חולצת ולא מתייבמת משום ספיקא הוא עכ"ל וכתב מרן וז"ל עי' לקמן (דף כ') וצע"ק עכ"ל הנה מהא דתנן שם איסור מצוה ואיסור קדושה חולצת ולא מתייבמת אין לשאול כ"כ על רש"י ז"ל הא באיסור מצוה לאו משום ספיקא אתינן עלה. וכן במצות קדושה אין בה גדר ספק דאפשר לומר בדעת רש"י ז"ל דר"ל דהיכא דאנו יודעים בודאי דאינה עולה ליבום אז באמת אינו עולה גם לחליצה והא דתתחייב בחליצה אף דאין עולה לייבום זהו רק אם הא דאסור בייבום הוא משום ספיקא אבל היכא שהותרה בודאי בייבום כגון באיסור מצוה דמדאורייתא בת ייבום היא אז בודאי מיחלץ חלצה אף דרבנן גזרו דלא לייבם וכן באיסור קדושה דמדאורייתא בת ייבום היא דאתי עשה ודחי ל"ת רק משום דגזרו ביאה שנייה אטו ביאה ראשונה כדאסיק רבא לכן אסור לייבומי שפיר חולצת ואף דהדר אמר רבא לאו מילתא היא דאמרי אלא דגם מדאורייתא אינה ראויה לייבום מדר"ל דאמר ר"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבוא עשה וידחה את ל"ת והכא נמי אפשר בחליצה דמיקיים עשה ול"ת. מ"מ לא תיקשי מזה לרש"י ז"ל חדא דהא אידחי זה בתלמודין בתיובתא מהא דתניא ואם בעלו קנו ועוד דהכא לא שייך לומר דכל שאינו עולה לייבום אינו עולה לחליצה דהא אם אמרת שלא יהא בה דין חליצה א"כ באמת תעלה לייבום דהא עשה דוחה ל"ת. וא"כ זה אינו בכלל דעל שאינו עולה. אבל עדיין יקשה לרש"י מאלמנה לכ"ג מן הנשואין דהתם איכא עשה ול"ת כמפורש בתלמודין שם. וכ"כ מחייבי עשה דאין עשה דוחה עשה וא"כ מדאורייתא אינו עולה לייבום ועכ"ז תנן בהו שחולצין וע"כ שהוא כפירוש התוס' שם ד"ה גזירה דהמה חולצין משום דנפקא לן מיבמתו יתירא דאע"ג דאין עולין לייבום עולין לחליצה וא"כ איך החליט רש"י דכל היכא דאמרינן חולצת ולא מתייבמת משום ספיקא הוא וזהו שקשה למרן לכאורה אך אולי נאמר דרש"י ז"ל רק בחייבי כריתות לחודייהו ידבר דמה דאשכחן בהו חליצה בלא יבום הוא רק משום ספיקא דבדידהו דרשינן אם לא יחפוץ האיש לקחת הא