יד יצחק - ב מז

אפי' מדרבנן לא מיחייבה איהי לחנך אותם וצע"ג עכ"ל ואולי נאמר קצת בזה דבעירובין (מ' ב') מסקינן דאמרינן זמן ביוה"כ. אבל לא על הכוס ולא אמרינן ליתביה לינוקא משום דילמא אתי למסרך ומטעם זה גם במצוה דעבדינן לקטן מיבעי לן למעביד ליה כדינא דלא ליתי למסרך וכן כתב הרשב"א ז"ל לכן אף דחינוך קטן אינו מוטל אאשה והילני המלכה היתה מחנכתן למצוה בעלמא כדברי התו"י מ"מ שפיר הביא ר' יהודה ראיה דלמעלה מכ' כשרה דאל"כ מדוע לא מיחו בידה חכמים דכיון דמחנכתן שלא כדין חיישינן דלמא אתי למסרך. וטוב יותר שלא ישבו בסוכה כלל כיון דאינה מחוייבת בחינוך מיישבו בסוכה פסולה ועי'

דף יג ע"א אמר ר"ח איגד בחד לא שמיה אגד ולא לענין חבילה לסכך לפסול משום אגידהן ולא לענין אגודת אזוב) שלש שמיה אגד [שנים מחלוקת ר' יוסי] ורבנן דתנן מצות אזוב שלשה קלחים ובהן שלשה גבעולין ר' יוסי אומר מצות אזוב שלשה גבעולין ושיריו שנים וגרדומיו כל שהוא כו' עד שהעלו לר"י שלשה לעכב לרבנן שלשה למצוה וכתב מרן וז"ל לא זכיתי להבין מה ראיה מחכמים דמכשירין בדיעבד באזוב דשמיה אגד (ר"ל גם לענין פסול חבילה לסכך) הא בלא אגדו כלל ג"כ כשר באזוב כדקתני במתניתין לא פסקן ולא אגדן כשרי ובתוס' הקשו דאמאי כשר (כיון דר' יהודה למד בלולב דבעי אגד לקיחה לקיחה בגז"ש וא"כ ליפסל גם באגודת אזוב אם לא אגדן ולמה תנן סתמא דאם לא אגדן כשר) ובכ"מ כ' בשם התוס' דהג"ש הוי רק אסמכתא א"נ רק למצוה יהיה איך שיהיה כיון דלא אגדו כשר דיעבד מהיכן נשמע דאגד ב' שמיה אגד וצ"ע עכ"ל ואולי נאמר בזה דהנה בקרא דפסח מצרים כתיב ולקחתם אגודת אזוב גו' ומפשט הכתוב דרשינן תרתי חדא דבעינן שיאגדו ממש וממילא לא הוי אגידתן בידי שמים (דא"כ אגודה ל"ל הא כבר נאגדים בידי שמים) וגם דבעינן שיעור אגודה והיינו לכל חד כדאית ליה ושלש בודאי מיקרי אגודה ומפסח מצרים גמרינן גם באזוב דפרה אף דהתם לא כתיב אגודה רק ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת מ"מ ילפינן בג"ש דלקיחה לקיחה מה להלן שלשה דאין אגודה פחות משלשה אף כאן שלשה וכהתוס' ד"ה מצות אזוב ולכן נאמר דבאמת ג"ש זו גמרינן לכ"ע דבעינן שיעור שיקרא אגודה היינו שלשה או שנים לכל חד כדאית ליה משא"כ לענין שיהיו נאגדים יחד לא מוכרח דגמרינן בג"ש. דאף דהתם בפסח היו נאגדים ג"כ ומפשט דאגודה כמש"ל לא גמרינן באזוב מהתם משום דבתלמודן דיומא (מ"א ב') איתא למה כורכן (לעץ ארז ואזוב בשירי לשון כדתנן בפרה פ"ג מי"א) כדי שיהיו כולן באגודה אחת דברי רבי. וא"כ הא אהני ג"ש זו לענין שיהיו באגודה יחד העץ ארז ואזוב ושני תולעת ולכן תנן בהו דאם לא פסקן ולא אגדן כשר דאף שלמדין אנו שיעור אגודה שיהיו שלשה או שנים מאגודה דפסח היינו דבר שבגופו ממש כמה קלחים יהיו משא"כ לענין אגידתו הא בלא הכי מקויים ביה אגידה במה שנכרכים השלשה מינים ביחד ולכן אף שלא אגד האזוב כלל כשר. והא שהביא הכ"מ בשם התוס' דהג"ש אינה רק אסמכתא או רק למצוה הנה לא הראה לנו מקום התוס' ואולי לא אמרו שהיא אסמכתא אלא לענין דלא בעינן שיאגדו ממש וכשהיא אסמכתא לא תיקשי לן כל כך מהא דקיימא לן דאין ג"ש למחצה אבל לענין שיעור שפיר למדים אנו דבעינן שיעורא לדעת תלמודין ואף אם היא ג"ש שלימה לא תיקשי לן כ"כ מדאין ג"ש למחצה דכבר כתבנו דגם אגידה מקיים בשלשה מינין שלהן. וכן מה שאמרו שאינה רק למצוה אפשר לומר ג"כ דרק לענין אגודה ממש אמרו ולא לענין שיעורא והכא בחבילת סוכה דמה דפסולה אינה רק גזירה מדרבנן אמרינן בהו דאגד בידי שמים לאו שמיה אגד משום דהוי דבר שאינו שכיח דלגזור כ"כ ולכן די לנו להחמיר באגודה דדמיא ממש לאגודת מצרים והתם נקשרו בידי אדם משא"כ לענין שיעורא דזהו עיקר פשטיות דאגודה גם התם לענין אזוב לא שמענו להקל ובעינן ודאי שיעור אגודה ורק אף דלא פסקן ואגדן כשר באזוב וגם הכא בחבילת סוכה בעינן שיעורא לכ"ע ועי'

דף לא ע"א [בתו' ד"ה אבל] כתבו בסה"ד וז"ל כגון בראובן שקנה סוכה בחצירו של שמעון מדעתו ובא שמעון ותקף את ראובן והוציאו מסוכתו דאין עליה תורת שאולה [כיון דלא קיימא ברשותו של ראובן] ולא דמיא לקרקע דבחזקת הבעלים עומדת [ולכך אין קרקע נגזלת] עכ"ל וכתב מרן וז"ל תמוה לי הא אמרינן יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות א"כ אם גזל עבדים והכניסן לביתו אין נגזלים ושטפם נהר אין חייב באחריות הרי אף דאין קיימי ברשות בעלים והן ברשות הגזלן ואפ"ה אין נגזלות וצע"ג עכ"ל ואולי נאמר דהתוס' ז"ל סברי כדעת הראב"ד ז"ל ריש פרק ט' מהלכות גזילה דסובר דכשמת העבד או נשרף חייב לשלם את דמיו שהרי כשמת אין שלו לפניו וכשמת לגזלן מת עכ"ל בקוצר ולכן שפיר החליטו כדבריהם. ועי'

מסכת תענית

דף ו ע"א כמאן אזלא הא דתניא רשב"ג אומר גשמים שירדו שבעה ימים זה אחר זה אתה מונה בהם רביעה ראשונה שנייה ושלישית כמאן כר' יוסי כו' ושאל בתלמודין בשלמא רביעה ראשונה לשאול (בתפלה ותן טל ומטר) שלישית להתענות (אם לא ירדו גשמים) שנייה למאי אמר ר' זירא [לנדרים דתנן] הנודר עד הגשמים אסור עד שתרד רביעה שניה וכתב מרן וז"ל תמוה לי אמאי לא נקט נמי לשכירות בתים דקתני ברישא דמתניתין שם המשכיר בית לחבירו עד הגשמים עד שתרד רביעה שניה עכ"ל ואולי נאמר בזה דבאמת דין זה דרישא דמתני' לא הובא בהרמב"ם ז"ל בהלכות שכירות ובטוש"ע חו"מ ויש להתבונן על מה זה ולמה השמיטו דין דמתני' ואף דבעין משפט שם ציין מיימון פ"ו מהל' שכירות ה"ז טוש"ע ח"מ סימן שי"ב סעיף ה' ו' אבל אין שם אף רמז מזה ובכל הלכות שכירות ברמב"ם וטוש"ע לא נמצא זה הדין אכן נראה לומר בדעתם ז"ל דמפרשי דמשנה זו הוי רק דברי ר"ע אבל חכמים לא. סבירא להו כוותיה דהכי איתא שם (פרק ט' דשביעית מ"ו) המלקט עשבים לחים (אוכל בלא ביעור) עד שייבש המתוק (היינו לחלוחית הארץ) והמגבב ביבש עד שתרד רביעה שניה כו' ר"ע אומר בכולן עד שתרד רביעה שניה. כיוצא בו המשכיר בית לחבירו עד הגשמים עד שתרד רביעה שני' וכו' וס"ל לרבותינו הנ"ל דגם כיוצא בו הזה הוי מדברי ר"ע לבדו וכבר ידוע דהלכה כר"ע מחבירו ולא מחביריו כעירובין (מ"ו ב'). וע"כ השמיטו דין זה ולכן מטעם זה לא הובא רישא דמתניתין גם בתלמודין אבל דין הנודר הוי סתם מתני' גם בנדרים (ס"ב ב') וכן נפסק גם ברמב"ם ז"ל פ"י מהל' נדרים ובטוש"ע י"ד סי' ר"ב דאסור עד רביעה שניה. ועי'

שם ע"ב אמר ר' אבהו מאימתי מברכין על הגשמים משיצא חתן לקראת כלה וכתב [רש"י ד"ה מאימתי מברכין] על הגשמים וז"ל בפרק הרואה אמרינן על הגשמים אומר הטוב והמטיב והתם פרכינן מהך ברכה דתיקון לה רבנן [ומשנינן לה הא דחזא מיחזא] והא דשמע משמע עכ"ל. וכתב מרן וז"ל ק"ל הא דחונן שם הך תירוצא ומסקינן שם אידי ואידי דמחזי כאן דאתא טובא וכו' וצ"ע עכ"ל. והוא דפריך שם (נ"ט ב') אי דשמע משמע היינו בשורות טובות ואנן על בשורות טובות אעומר ברוך הטוב והמטיב ומשני אלא אידי ואידי דחזי מיחזי ולא קשיא הא דאתא פורתא והא דאתא טובא ואולי נאמר קצת בדעת רש"י ז"ל דהכא אמר רב חסדא גשמים שירדו על מקצת מדינה ועל מקצת מדינה לא ירדו אין בהן משום ועצר ופריך איני והכתיב וגם אנכי מנעתי מכם את הגשם בעוד שלשה חדשים לקציר והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת