יד יצחק - ב מה

דלא תעשה לך פסלי דהא מסקינן בפרק כל הצלמים שאני ר"ג דאחרים עשו לו ואפילו חשדא ליכא בציורים שהם מיני צבעים בעלמא ואין בהם ממשות כלל כו' [ונראה לי דאפילו ישראל מותר] לצור צורות במיני צבעים ואין בזה משום לא תעשה לך פסל דלא אסור אלא פרצוף גמור כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל קשה לי דלפי דסברי תחלה דלישראל אסור לציירן. אף ע"י אחרים ליתסר דאמירה לעובד כוכבים שבות ועי' תוס' ר"ה (כ"ד ב') ד"ה שאני ר"ג דאחרים עשו לו דתירצו במקום מצוה שאני והכא דלא שייך כן ליתסר עכ"ל אך לכאורה אפשר לומר דגם כוונת תוס' דהכא אם העובד כוכבים עושה מעצמו למכור אח"כ לישראל כגון בדפוס וכדומה ולא שהישראל אומר לו לעשות ודבריהם הוו אי שייך חשדא ואי אסור להשהות ועי'

דף סה ע"ב אמרוה רבנן קמיה דאביי גזירה משום חטאת שמתו בעליה (הא דתניא פר ושעיר של יום הכיפורים שאבדו והפריש אחרים תחתיהם כולן ימותו דברי ר' יהודה הוא משום גזירה) וכתבו [תוס' ד"ה גזירה] וז"ל דילמא מייתי אחד מן הכהנים [דאפילו את"ל דמקופיא מכפרי] ראוי לגזור בפר כשמת אחד מן הכהנים משום חטאת שמתו בעליה אבל מה שפרש"י דלמא מיית כהן גדול לא נהירא לי דזהו דבר הנראה לעינים ואפשר לעמוד עליו אי מיית או לא אבל משום חד מכל הכהנים איכא למיחש שפיר דאי אפשר לידע שפיר אי מיית חד מינייהו או לא עכ"ל וכ' מרן משמע דאי מקיבעא ניחא. וק"ל הא כהן אחד שמת הוי רק מתו מקצת בעליה. גם מ"ש דא"א לידע קשה לי הא בשעת הקרבה מדינא לא חיישינן לכך דשמא מת לא חיישינן וכדפרכינן לעיל (דף נ"ה) גבי קיני שופרות עכ"ל מה שכתב מרן לראשונה הוא דמדכתבו התוס' דאפי' את"ל דמקופיא מכפרי ראוי לגזור בפר משום חטאת שמתו בעליה משמע דאי מקיבעא מכפרי הוי ניחא בלא גזירה. וע"ז הקשה דהלא הוי רק מתו מקצת בעליה וא"כ עדיין צריך לגזירה אך אולי נאמר בדעת התוס' ז"ל דאם מקיבעא מכפרי הוי כחטאת השותפים כתלמודין לעיל (נ' א') דעל מה דפליגי ר"א ור' שמעון על ר' יהודה וס"ל דירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה שאין חטאת הציבור מתה אמרו שם בגמרא דלא תימא שאין חטאת ציבור מתה אלא אימא שאין חטאת השותפים מתה: ובחטאת השותפים סובר ר"י דלמיתה אזלא כדמוכח בהדיא בהוריות (ו' א') ע"ש ולכן לא בעינן כלל לגזירה ועי' רש"י שם ד"ה רי"א כו' שכתב וז"ל דהכי ס"ל דאפילו חטאת ציבור מתה עכ"ל והתוס' ז"ל כאן לא ניחא להו כדבריו דהתם דהא הכא בסוגייתן אמרינן שהוא משום גזירה ובפרט דא"כ מאי פריך שעיר מאי איכא למימר. הא גם הוא הוי חטאת הציבור ולכן פשוט להו לחלק בין פר לשעיר דבפר דשותפים נינהו אהרן ואחיו הכהנים שפיר אמר ר' יהודה דימות כשהפריש אחר תחתיו. דאם מקיבעא מיכפרי הא מת אחד מן השותפים ממש. ואם מקופיא ראוי לגזור משום חטאת שמתו בעליה משא"כ בשעיר. ומה שכתב מרן לאחרונה דהא שמא מת לא חיישינן וכדלעיל גבי קיני שופרות אולי נאמר לחלק קצת דהתם גבי קינין דבכל חד וחד שהקריב אין כאן רק ספק שמא מת בעל המעות הללו. באמת למיתה דחד לא חיישינן כלל משא"כ הכא דשותפין נינהו אהרן וכל אחיו הכהנים ודבר זה גלוי לכל באין ספק דבמשך הזמן ודאי מת אחד מן הכהנים שפיר חיישינן לזה ולכן למיתה אזלא ועי'

דף עב ע"א אמר רב יהודה המקרע בגדי כהונה לוקה שנאמר לא יקרע מתקיף לה רב אחא בר יעקב ודילמא הכי קאמר רחמנא נעביד ליה שפה כי היכי דלא נקרע ומשני [מי כתיב שלא יקרע]. וכתב מרן וז"ל בספר קרבן חגיגה סימן ס"ח הקשה הא אמרינן בסנהדרין (כ"א א') בקרא דלא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו דה"ק ל ירבה לו נשים משום שלא יסור ולא מקשינן מי כתיב שלא יסור עכ"ל הנה ספר ק"ח איננו אתי אך אולי נאמר קצת בזה דהנה בפסחים (כ"ד ב') אמרינן כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירא ולכן התם דדרשינן מולא יסור שאסור לר"י דוקא באם מסירות את לבו אין לנו לפרוך מי כתיב שלא יסור. דאלא מאי נאמר דלאו זה אינו טעם לקרא הקודם רק הוא לאו לחודיה. הא כבר כתיב (דברים ה') ושמרתם לעשות גו' לא תסורו ימין ושמאל וא"כ איך נוקמיה בלאו יתירי. לכן טפי אית לן למימר דהוי טעמא דלא ירבה משא"כ הכא שפיר אמרו דלית לן למימר דהאי ולא יקרע הוי טעמא לשפה יהיה לפיו דא"כ שלא יקרע הו"ל למיכתב. דהכא לא אתינן ללאוי יתירא כלל ועי'

דף עח ע"ב [תוס' ד"ה הקיטע] יוצא בקב שלו דברי ר"מ כתבו בסה"ד וז"ל [וא"ת כיון דמעיקרא ס"ד] דטעמא דר' יוסי (דאמר אביי ביבמות (ק"ג ע"א) דלדידיה אם חלצה באנפליא סל בגד חליצתה פסולה) משום דילמא מיפסק. מאי קא משני אביי התם מדסיפא רבנן (היינו ר' יוסי) רישא (דקב הקיטע חליצתו פסולה) נמי רבנן ורישא במחופה עור אמאי שרי אפי' מחופה עור נמי איכא למיחש דילמא מיפסק וי"ל במחופה עור דקאמר היינו מבפנים שמתוך כך הוא מתקצר ומתיישב למדת רגלו אי נמי ע"י שהוא מחופה הוא יכול לכופלו ולקושרו כדי שיעמוד בחוזק סביב רגלו עכ"ל וכתב מרן וז"ל עי' רש"א וקשה לי דמה הועילו בתירוצם דמ"מ איך אמר אביי התם מדסיפא רבנן הא גם לרבנן לא בעי עור ובקיטע הטעם רק דמשלף וע"כ בבגד הטעם דאינו מגין וממילא אתיא אפי' כר"מ ודינא דבגד לא תליא כלל בדר"מ ורבנן אע"כ דאביי ס"ל דפליגי אי הוי מנעל ולטעמיה אזיל דמשני בשמעתין דאית ביה כתיתין וצ"ע גם ק"ל על התוס' דלמסקנא גם לר' יוסי אנפלאות בגד פסול הוא רק משום דבעי מידי דמגין א"כ איך אמרינן ביבמות גבי סנדל שתפרה בפשתן פסול הא הוי מגין ועי' בתוס' יבמות שם וצ"ע עכ"ל. הנה מה שהראה מרן לרש"א בזה הוא דהרש"א ז"ל ביאר דמה שכתבו התוס' כיון דמעיקרא ס"ד ר"ל לאביי דאמר שם מדסיפא רבנן רישא נמי רבנן ע"ש. אך אולי נאמר קצת במה שהקשה מרן לראשונה דהתוס' ז"ל לא באו לחדש דלאביי הוי טעמא דר"י רק משום דילמא מיפסק לחודיה ודלא כמו שכתבו מתחלה דטעמו של ר' יוסי הוא משום דבעינן עור. רק באמת לא חזרו ממה שכתבו מתחלה לדעת המקשן דפוסל משום דבעינן עור וכן הוא גם לאביי והא דכתבו הכא בדבריהם דטעמא דר"י משום דילמא מיפסק ר"ל כיון דהכא הכריח רבא לאביי דהא דר"י אוסר לצאת בו בשבת הוא משום דילמא משתמיט ואתי לאתויי ד' אמות מסתמא קיבל אביי דבריו ולכן ניחא להו לומר דדברי אביי דהתם אזלא למסקנת תלמודין דהכא דהחשש של ר' יוסי דאוסר לצאת בשבת היינו אף כשהוא עור דמ"מ חיישינן דלמא משתמיט וע"ז הקשו אמאי שרי אפילו מחופה ובמה שהקשה מרן לאחרונה ורמז לדברי התו' דיבמות הוא דשם (ק"ב ב') כתבו בד"ה סנדל התפור בפשתן וז"ל רב דסובר אין חולצין בו ס"ל כרבנן דפליגי עליה דר"מ כו' דבעינן תחש אבל ר"מ לא מצריך אלא מידי דמגין. וא"כ הלא טעמא דר' יוסי משום דבעינן עור. אך אולי נאמר דהנה בתלמודין שם (ק"ב ב') איתא בלשון זה סנדל התפור בפשתן אין חולצין בו ופרש"י בלשון ראשון שתפר בתוכו בגד פשתן ואפשר לאמר לדעה ר"י שבתוס' דהכא דהוא מפרש כפרש"י בלשון זה וטעם הפסול לדידיה הוי משום סנדל שעל גבי סנדל וראיית תלמודין מואנעלך הוא דאם הוא תחש יהיה כולו תחש ולא סנדל של תחש על גבי פשתן והא דלא אמרינן תחש דוקא כבר הקשה תלמודין ומשני משום נעל נעל ריבה והא דהקשו אי נעל נעל ריבה אפילו כל מילי נמי יפורש לדעת ר"י דכל מילי היינו גם אם יהיו אחד על גבי חבירו והתוס' דשם שכתבו ד"ה סנדל דרב סבירא ליה כרבנן דר"מ כו' כמש"ל