יד יצחק - ב מג

תמות חברתך ולא תכנסי לבהכ"נ דאז אם מתה חברתה אף אם לא תכנסי מ"מ לא קם ליה בלא בית ועכ"ז חיישינן עדיין דלמא לא מתה ולא תכנסי אף דחששא דלא הכנסי רחוק הוא דאם מתה חברתה לא בעינן לכניסתה (וזה מוכרח דגם תנאי כזה לא מהני דאל"כ למאי איצטריך לתנאי אחר כדמסיק תלמודן הול"ל דאתני כן) ולפי זה תקשי טפי מדוע בדידה חיישינן אף דרחוק לה שתעבור על תנאה ובדידיה לא חיישינן כלל וע"ז כתבו התוס' ז"ל דגבי דידה חיישינן טפי לפי שאינה הדירה בכאן לראות אם לא תמות חברתה שתכנס היא ור"ל דבאם מתה חברתה לא צריכה כלל לכנס לבהכ"נ וכמ"ש דכוונתם הוא שתנאו היה אם לא ץמות וגם לא תכנסי אז תיהוי גיטה גט ולא האריכו כ"כ משום דמוכח ע"כ מסוגייתן דגם באופן זה חיישינן וכדברינו. ועי'

דף טו ע"א רב פפא אמר לא קשיא הא רבנן הא אבא שאול (לרבנן קטורת ברישא והדר נרות כמתניתין דהכא ולאבא שאול נרות ברישא והדר קטורת כמתני' דפייס) ופריך במאי אוקימתא למתניתין דהכא כרבנן פייס כאבא שאול אימא סיפא הביאו לו את התמיד קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו נכנס להקטיר קטורת ולהטיב את הנרות אתאן לרבנן רישא וסיפא רבנן ומציעתא אבא שאול וכתבו [תוס' ד"ה אימא סיפא ז"ל תימא לי אמאי פריך מההיא דפ"ג ליפרך מההיא דפ"ב גופא (היינו מציעתא) מי שוחט מי זורק מי מדשן מזבח הפנימי והמנורה ואבא שאול סבירא ליה בפרק אמר להם הממונה גבי אביי מסדר המערכה ואליבא דא"ש דדשון מזבח הפנימי קודם להטבת חמש נרות והטבת חמש נרות קודם לדם התמיד וי"ל דילמא רב פפא פליג עליה דאביי וסבירא ליה דאפילו לאבא שאול דם התמיד ברישא והדר דשון מזבח הפנימי עכ"ל וכתב מרן וז"ל קשה לי לפי זה למאי צריך לומר דאביי לא אמר כר"פ רישא וסיפא רבנן ומציעתא כא"ש לא מוקמינן הא בפשוטו לאביי לשיטתו דמסדר מערכה דא"ש ממילא ליכא לשנויי דפייס כא"ש דהא באותה משנה עצמה קתני דזריקת דם קודם מזבח הפנימי והמנורה ולא"ש אינו כן עכ"ל ואולי נאמר קצת דלא ניחא לתלמודין לומר דאביי לא קמוקים כרב פפא מטעם זה דבאמת מהא דתנן מי שוחט מי זורק והדר מי מדשן מזבח הפנימי והמנורה אין הכרח כ"כ שכן היה סדר עבודתן. שיכול להיות דבסדר העבודה היה דשון מזבח והמנורה קודם זריקת דם התמיד ומתניתין כסדר חשיבותן קחשיב דהראשון שבו יצא הגורל שוחט והשני העומד לימינו זורק ואף שיתאחר עבודתו עכ"ז הוא חשוב טפי שיזכה סמיך למי שעלה הגורל והאנשים המוליכים האיברים דכל אחד ואחד מהם אינו עושה דבר שלם יזכו לאחרונה דהלא לפי שמסיק תלמודין לקמן (דף כ"ה ב') היה רק פייס אחד לכל העבודות הללו ושנים עשר כהנים זוכים בו כאחד ולכן שפיר חשיב להו כסדר חשיבותן ואם לא היה לנו שום דוחק בתירוצו דאביי אז היה באפשרות לתלמודין לומר דלא ניחא לאוקמי כרב פפא משום טעם זה דהכא קתני זריקה קודם הטבה. אף דלכאורה לא דחוק כ"כ לאוקמי כן. משא"כ עתה דגם לאביי דחוק טובא כדמפרשי תלמודין בטעמא דרב פפא לא אמר כאביי דאיך תנא ברישא הטבת שתי נרות והדר תני הטבת חמש נרות דקדמי ומשום זה קמוקים רב פפא כתרי תנאי אף דלא מרווח לן בודאי מ"מ בחר בתירוץ זה משום דדחיק ליה טפי תירוצו של אביי וע"כ לא ניחא לתלמודין לומר דאביי לא אמר כרב פפא משום דקתני מי זורק והדר מי מדשן. דהלא ש מקום לפרש באין דוחק כ"כ וכמ"ש ולכן תירצו משום דע"כ גם סיפא כרבנן והוי רישא וסיפא רבנן ומציעתא כא"ש וזהו דחוק טובא לדידיה. אבל רבותינו התוס' דהקשו לרב פפא מהך מתניתין דקתני זריקה ברישא ואח"כ דשון מזבח והמנורה תירצו ברווח טפי דרב פפא לא סבר כאביי ורק סבר דאפילו לא"ש דם התמיד ברישא והדר דישון מזבח הפנימי דמי יכריח לרב פפא דיסבור דוקא כאביי משא"כ לאביי לא מרווח לומר כן וכמו שכתבנו ועי'

דף יח ע"ב [תוס' ד"ה יחודי בעלמא] כתבו בסה"ד וז"ל אבל ביסודו של אברהם בר דוד מצאתי בספר בעלי הנפש שכתב להתיר וז"ל ולי נראה אי מיתרמי לאינש אבילות ברגל שאין צריך לישן בין האנשים אע"ג דקילא ליה דלא חל עליה אבילות. [משום דבשבעת ימי המשהה אית בהו] משום אפושי שמחה לשושביניו וכל בני החופה אבל שמחת הרגל דלית בהו כי האי גוונא לא עכ"ל וכתב מרן וז"ל קשה לי הא גם בשבעת ימי אבילות דלית בהו אפושי שמחה אסור ביחוד כדקתני כל אותן הימים כו' עכ"ל והוא דתניא בכתובות (ד' א') הרי שהיה פתו אפויה כו' ומת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה כו' ונוהגין ז' ימי המשתה ואח"כ ז' ימי אבילות וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים הרי להדיא דגם בימי אבילות דלית בהו אפושי שמחה אסור ביחוד ואולי נאמר דרבותינו התוס' לא באו רק לחלק בין תחלת קביעת השמירה שיהא הוא בין אנשים והיא בין האנשים אבל זה פשיט לדידהו דאחר עבור שבעת ימי המשתה ויבואו שבעת ימי אבילות אף דלית בהו משום אפושי שמחה מ"מ אם נאמר להסיר השמירה דנשים ואנשים שנתחייבו בזה בימי המשתה. בודאי יבואו להקל ולקלקל. כיון דעד הנה צריכין שמירה ועתה יבטלו ולכן שפיר תנא דכל אותן הימים גם אחר שעברו ימי המשתה ובאו ימי האבילות עכ"ז לא נבטל שמירתן. ובפרט דהתם גרע טפי דכבר עברו שבעת ימים (המה ז' ימי המשתה) מיום המיתה וכבר חלף ועבר חמימות האבל. משא"כ בדברי התוס' ז"ל דמת ברגל שפיר הקילו משום דלית בי אפושי שמחה ועי'

דף כז ע"ב אמר רב אסי א"ר יוחנן זר שסידר שני גזירי עצים חייב הואיל ועבודת יום הוא מתקיף לה רבא אלא מעתה תיבעי פייס כו' ופריך למימרא דעבודת יום בעי פייס עבודת לילה לא בעי פייס כו' והרי תרומת הדשן (דעבודת לילה היא ובעי פייס) כו'. וכתבו [תוס' ד"ה למימרא] וז"ל תימא לי מאי קפריך אמאי לא משני תחלת עבודת יום היא כדמשני לעיל וי"ל דהכא אתי למימר דבעיא תרתי עבודת יום ומיתה בזר דלכאורה משמע ליה דרבא דפריך אלא מעתה הכי קאמר אלא מעתה דקמחייבת בזר תיבעי פייס ומשמע נמי אלא מעתה דקרית ליה עבודת יום אלמא דבעינן תרווייהו לענין פייס הרי איברים ופדרים דנהי דזר חייב עליהם מ"מ עבודת לילה היא. והדר פריך מתרומת הדשן אי סבירא ליה כרב דלא מיחייב זר אעבודת סילוק אלמא אע"ג דלא מיחייב זר עלה בעי פייס וכן פרש"י למימרא דעבודת יום וחיוב מיתה בזר בעי פייס ולא נהירא מה שפירש דבדרך את"ל דסבר כרב [דהא בירושלמי יש] זר שתרם ר' יוחנן אמר חייב אלא י"ל דפריך ללישנא קמא דלעיל דקאמר עבודת לילה היא עכ"ל וכתב מרן וז"ל תמוה לי דלמאי צ"ל דפרכינן אי ר' יוחנן סבר כרב הא כפשוטו ניחא דפרכינן לרבא דס"ל דפייס תלי בחיוב זר א"כ לרב דבהרמה אין זר חייב עליה אמאי יהי' פייס ומה בכך דר' יוחנן לא סבירא ליה כרב מ"מ קשה לרב למה היה פייס. גם תמוה לי על תירוצם לל"ק מ"מ יקשה איך אמר ר' יוחנן דזר שתרם ח"ב הא הוי עבדת לילה וצ"ע עכ"ל ואולי נאמר קצת דרבא דפריך אלא מעתה דקמחייבת בזר והיא עבודה היום תיבעי פייס משמע דהכי מאמר דבשלמא אי לא מצינו לר"י דאית בה תרתי למעליותא אין מקים להקשות עליו דהו"א דלכן אין בה פייס משום דלר"י בעינן דוקא תרתי אבל השתא ודאי קשיא והקשה תלמודין על דעת רבא דאיך העלה אדעתך לומר לר"י דבעבודה שאין בה אלא חדא לא בעינן פייס והרי תרומת הדשן כו' אבל לא עלה כלל על דעת רבא לומר להכרח דבעינן דוקא תרתי לפייס ורק