יד יצחק - ב מב

דף יג ע"א גמ' וקים להו לרבנן דכל תבואה שנקצרה בחג בידוע שהביאה שליש לפני ר"ה א"ל ר' ירמיה לר' זירא וקים להו לרבנן בין שליש לפחות משליש א"ל לאו אמינא לך לא תפיק נפשך לבר מהילכתא כו' הדר אמר ר' ירמיה לאו מילתא היא דאמרי דודאי קים להו דבעו מיניה חבריא מרב כהנא עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ מהיכן הקריבוהו אם תאמר דעייל ביד עובד כוכבים קצירכם אמר רחמנא ולא קציר עובדי כוכבים ופריך ממאי דאקריבו דלמא לא אקריבו. לא סלקא דעתך דכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול דאקריבו עומר והדר אכול מהיכן אקריבו. אמר להן כל שלא הביאו שליש ביד עובדי כוכבים ודילמא עייל שליש ולא קים להו [אלא קים להו הכא נמי קים להו] וכתב מרן וז"ל תמוה לי דאיך דומין זה לזה דלעיל שלא ראינו התבואה קודם ר"ה אלא עתה כשקוצרין אותה בסוכות ובאנו לדון מדרך כלל דכל שנקצרה בחג הביאה שליש קודם ר"ה. בזה י"ל דלא קיים להו בהאי כללא משא"כ הכא דכשבאו לארץ ראו להתבואה שלא הביאה שליש בזה בקיאין מה שהוא לראיית עין. והא בזה ודאי בקיאין כדתני במתניתין התבואה משהביאה שליש והא גם בלא הביאה שליש וכן לענין מעשר ניחוש שמא הביאה שליש אלא ע"כ דבזה בקיאין עכ"ל. הנה הא דהחליט מרן דבזה ודאי בקיאין ממתניתין דהתבואה משהביאה שליש לא מכרחת כ"כ לכאורה דהלא שאלת ר' ירמיה וקים להו לרבנן גם על מתניתין יסוב. כדמצינו כעין זה במס' שבת (פ"ה א') ומנלן דהא דקים להו לרבנן מילתא היא. אף דמפורש במתניתין. ואיך נעשה מזה ראיה וערבך ערבא צריך אך פשטיות הענין נראה דסבירא להו לתלמודין לדמות זה לזה אף דהכא איירי בלא ראינו והתם ראינו מ"מ כיון דדבר פשוט הוא דזמן שנתנו לאיזה ענין שבתבואה לא נתנו לחלוק בין שדה לשדה ורק דמיעוטא בתר רובא גריר וא"כ הלא דבר זה נוכל לראות ולידע שרוב תבואות הנקצרות בחג בידוע שהביאו שליש לפני ר"ה וודאי דזה רחוק מטעות ורק דר' ירמיה חשש בתחלה דדילמא גם בזה טעו חז"ל אף שהוא למראית עין דרוב תבואה שנקצרה שליש בידוע שהביאה שליש לפני ר"ה עכ"ז חשש אולי לא ראו יפה. וע"ז הביא לעצמו ראיה מקרא דויאכלו מעבור הארץ ומוכח משם דסומכין על ראיתינו וממילא נסמוך גם על מה שאנו רואין ברובא דעלמא דכל תבואה שנקצרה בחג כו' ובתר רובא ניזיל ואין מקום לטעות. ועי'

דף כז ע"ב [תוס' ד"ה ניקב] כתבו בסה"ד וז"ל ומסקנא דשמעתא [והלכה למעשה] נראה דשופר שניקב וסתמו במינו וחזר קולו לכמות שהיה קודם שניקב לית דין ולית דיין דכשר אפילו היה מעכב התקיעה קודם שנסתם דפירוש זה עיקר דאם מעכב את התקיעה אחר שנסתם קאמר ולא סתמו כלל כשר אפילו מעכב הנקב את התקיעה כדאמרינן בירושלמי דכל הקולות כשרין בשופר עכ"ל וכתב מרן וז"ל תמוה לי למה דוקא במינו הא בירושלמי מוקי למתני' אף כר' נתן וא"כ מיירי מתניתין באינו מינו ואפ"ה אם אינו מעכב כשר ובזה לא פליגי רבנן אלא דס"ל דבמעכב אף במינו פסול אבל מה דכשר לר"נ באינו מינו הכי נמי לרבנן עכ"ל ואולי נאמר בזה דהתוס' בעצמם בתחלת הדיבור סתרו פירוש זה דמפרשי דאם מעכב את הקול אחר שנסתם קאמר דקשיא להו כיון דכל הקולות כשרים בשופר כדקאמרינן בגמרא מה לי מעכב מה לי אינו מעכב אך לבסוף הסכימו דפירוש זה עיקר ולא הודיעו במה ניחא קושייתם ובשאר פוסקים מובא הטעם משום שין דמעכב את התקיעה הוי כמו שני שופרות דפסול דשופר אחד אמר רחמנא ולא שני שופרות. וא"כ לכאורה אף דהשתא אינו מעכב מ"מ כיון דנשתנה קולו בתחלה ועתה סתמו הא הוי עדיין כמו שציפהו זהב דפסול משום שני שופרות וע"ז תירץ הט"ז כיון דבמינו הוא לא נקרא כלל דבר אחר ולא דמיא לציפהו זהב עי"ש בסימן תקפ"ו סק"י ולכן פשוט לומר דמשום זה נקטו רבותינו התוספות דסתמו במינו דוקא והא דהקשה מרן מהירושלמי דמוקי למתניתין כר"נ וא"כ מיירי מתניתין באינו מינו כו'. אולי הירושלמי איירי בשלא היה מעכב כלל גם בתחלה משא"כ היכא שהיה משונה קולו בתחלה לא מהני אם סתמו בשאינו מינו ועי'

מסכת יומא

דף יא ע"ב ת"ר בית הכנסת ובית האשה ובית השותפין חייבת במזוזה פשיטא מהו דתימא ביתך ולא ביתה ביתך ולא בתיהם קמ"ל ופריך ואימא הכי נמי ומשני אמר קרא למען ירבו ימיכם וימי בניכם [הני בעי חיי] והני לא בעי חיי וכתב מרן וז"ל קשה לי דזה מספיק שלא למעט נשים אבל לענין בית השותפים לא שייך כן דהא באנו לפטור מצד דבית כזה אין בו חיוב מזיזה אבל גברי בר חיובי נינהו כשיהיה לו בית מיוחד ומ"ש בית שאולה דפטור ויכול לדור כל ימי חייו בבית שאולה בלא מזוזה ולא אמרינן ביה הני בעי חיי דמ"מ שייך אקרקפתא דגברי מצות מזוזה בבית שלו וא"כ ה"נ דילמא בית שותפים פטור דליכא חיוב אלא בבית המיוחד לו וצע"ג עכ"ל ואולי נאמר קצת בזה דבאמת עיקר דרשה זו הוי רק למעט בית הנשים אבל בית השותפים נפקא לן מקרא אחרינא דבחולין (קל"ה ב') אמרו מזוזה אע"ג דכתיב ביתך דידך אין דשותפות לא כתב רחמנא למען ירבו ימיכם וימי בניכם אלשון רבים לאתויי אף בית השותפים) ולא זכרו התם כלל הני בעי חיי והני לא בעי חיי ופשוט קצת דמלשון רבים לחודיה נפקא לן בית השותפים אחרי כותבי זאת מצאתי גם בתפארת ירושלים שתירץ כן ע"ש

דף יג ע"א על מה דתנן ר' יהודה אומר אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו פריך בגמ' ומי סגי ליה בתקנתא בית אמר רחמנא והא לאו ביתו היא עדיין ומשני דכניס לה ופריך א"כ הוה ליה שני בתים ורחמנא אמר וכפר בעדו ובעד ביתו ולא בעד שני בתים כו' עד דמסיק דלחדא אומר לה הרי זה גיטך ע"מ שלא תמות חברתך ולחדא אימר לה הרי זה גיטך ע"מ שלא תכנסי לבית הכנסת ופריך ודילמא לא מייתא חברתה ולא עיילא היא לבהכ"נ והוה ליה גיטא דתרווייהו גיטא וקם ליה בלא בית. אלא לחדא אמר לה הרי זה גיטך ע"מ שלא תמות חברתך ולחדא אמר לה הרי זה גיטך ע"מ שאכנס אני לבית הכנסת דאי מייתא הא קיימא הא ואי מייתא הא קיימא הא מאי איכא למימר דילמא מייתא חברתה בפלגא דעבודה ועביד לה עבידה למפרע בשני בתים אי חזי לה דקא בעיא למימת קדים איהו ועייל לבית הכנסת ומשוי לגיטא דהא גיטא למפרע וכתבו [תוס' ד"ה אלא לחדאי דאע"ג דכבר הקשה לו] דלמא לא עיילא לבי כנישתא (וא"כ יש לנו לחשוש כזה גם על כהן גדול) הני מילי לגבי דידה שהנשים עצלניות הן אבל כהנים זריזים הן וכ"ש כהן גדול דזריז טפי ולא ישכח. ועוד גבי דידה חיישינן טפי לפי שאינה תדירה בכאן לראות אם לא תמות חברתה שתכנס היא לבהכ"נ דאטו בכפה תלי לה עכ"ל]. וכתב מרן ז"ל וזה לשינו לא זכיתי להבין הא אין אפשרות לה לילך לבית הכנסת דאזי תבטל גיטה והוי כלא גירשה כלל דהדרה החשש שמא תמות ויעשה העבודות עד שעת מיתתה בשני בתים. ואם נאמר דס"ל לתוס' דלישנא דאמרינן ולא עיילא משמוע דקאי על ודילמא ומדלא פרכינן בפשוטו דהא א"א לה למיעל לבהכ"נ ע"כ דהתנאי היה דלא תכנס לבהכ"נ היום ומחר ואי לא מייתא גיטא דחברתה גיטא והיא הולכת אחר עבודת היום לבהכ"נ ובטל גיטא אבל יקשה תירוצם לפי שאינה הדירה וכו' מה לה בידיעה מחברתה כל שהיא לא מתה ממילא חברתה מגורשת וצריכה היא לילך לבהכ"נ ומה לנו אם חברתה מחיים אם לא הא כיון דחברתה מגורשת צריכה היא לילך לבהכ"נ לבטל גיטה עכ"ל ואולי נאמר דכוונת התוס' ליישב אגב אורחייהו אף אם יעלה לפנינו למעט בחששא זו דדלמא לא עיילא לבהכ"נ והיינו שיתנה עמה הרי זה גיטך ע"מ שלא