יד יצחק - ב מא

אתה מיצא במנודה ובאבל ע"כ. וא"כ אכתי אף דאאיסור רחיצה לא מצי קאי. עדיין יוכל להיות דקאי אאיסור סיכה דהוזכר ג"כ שם ואף אם ברייתא זו אינה ברייתא עצמה דתוספתא מ"מ אולי גם בברייתא דהכא נזכר סיכה. ועי' בתוספות תענית (י"ג א') ד"ה וכן אתה מוצא בסוף הדיבור שכתבו וז"ל ומשני אשארא כלומר אשאר דינין אנעילה וסיכה אבל לא קאי אהא דבצונן עכ"ל הרי להדיא דזכרו גם סיכה שם ולפי זה איני מוכרח כ"כ דקאזיל אנעילת הסנדל ולכן אין בידינו לפשוט דמנודה אסור בנעילת סנדל משום דלפי המסקנא דתענית עדיין נאמר דקאי אסיכה ועי'

דף יט ע"א במתניתין הקובר את מתו שלשה ימים קודם הרגל בטלה הימנו גזירת שבעה כו' מפני שאמרו שבת עולה ואינה מפסקת רגלים מפסיקין ואינן עולין וכתב [רש"י ד"ה ואין עולין] וז"ל דכי קבר את מתו בתוך הרגל דלא בטלה ממנו גזירת שבעה אין ימי הרגל עולין למנין ימי אבילות זו היא סברתי אבל בהעתק מצאתי ואין עולין דכי קבר את מתו שני ימים לפני רגל דלא בטלה ממנו גזירת שבעה אין ימי הרגל עולין למנין שבעת ימי אבלו אלא לאחר הרגל צריך לישב ה' ימי אבילות כו' ואני אומר כי טעות הופר הוא דמה שנזכר [ג' ימים לפני הרגל לאו דוקא] ואפילו שעה אחת לפני הרגל בטלה ממנו גזירת שבעה דהרגל מפסיק עכ"ל. וכתב מרן וז"ל קשה לי הא בהדיא מבואר לקמן דף כ' דלתנא דמתני' דהכא ג' ימים דוקא כדאמרינן שם הלכה כתנא דידן דאמר שלשה וצ"ע עכ"ל ואולי נאמר דכוונת רש"י ז"ל על סיפא דמתני' לחודיה הוא דאף דבאמת רישא דמתניתין הקובר את מתו שלשה ימים דוקא הוא לת"ק מ"מ מה שאמרו בסוף מתני' מפני שאמרו שבת עולה ואינה מפסקת רגלים מפסיקין ואינן עולין דמשמעות לשון מפני שאמרו מוכח דהלכה ברורה היא. ע"ז כתב רש"י (דמאן דמפרש ואינן עולין היינו דוקא אם נהג שני ימים קודם הרגל שצריך להשלים לאחר הרגל) כי טעות סופר הוא כו' ואפילו שעה אחת בטלה ממנו גזירת שבעה דהרגל מפסיק ר"ל דכן הוא האמת לפי ההלכה. וא"כ איך יפרש האי מפני שאמרו דמתניתין שמשמעותיה דהלכה ברורה היא דבעינן שלשה ימים דוקא ועי'

שם ע"ב הקובר את מתו ב' ימים קודם הרגל מונה חמשה ימים אחר הרגל ומלאכתו נעשית ע"י אחרים. וכתבו [תוס' ד"ה ומלאכתו] וז"ל ומלאכתו נעשית ע"י אחרים אפי' בביתו ואע"ג [דאמר לעיל] בפ"ב היתה מלאכתו ביד אחרים בביתו אסור לעשות בבתיהם מותר י"ל דהכא מיירי בדבר האבד עכ"ל וכתב מרן וז"ל תמוה לי הא הכא מקילין רק אחר ששלמו ז' ימים מתחלת אבילות וצע"ג עכ"ל ואולי נאמר דכוונת התוס' ליישב גם לדעת רבינו שמואל המובא לקמן (כ"א ב') בתוס' ד"ה מכאן ואילך עושה בצנעה בתוך ביתו. דלאו דוקא עני לחודיה מותר במלאכה לאחר ג' רק בכל אבילים איירי מדלא קתני מכאן ואילך עושה עני בצנעה ע"ש ולדידיה מוכרח לכאורה דהא דקתני הכא בברייתא ומלאכתו נעשית על ידי אחרים לאו אחמשה ימים שלאחר הרגל קאי דהא לאחר שלשה גם האבל בעצמו מותר במלאכה וכמו שדקדקו התוס' התם בתחלת דבריהם ע"ש רק ע"כ אשני ימים שקודם הרגל קאי ועל זה שפיר הוכרחו התוספות ליישב דאיירי בדבר האבד ועי'

מסכת ראש השנה

דף ט ע"א גמרא דתניא בחריש ובקציר תשבות רע"א אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית שהרי כבר נאמר שדך לא תזרע וגו' אלא חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית כו' ר' ישמעאל אומר מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קצירת העומר שהוא מצוה ור' ישמעאל מוסיפין מחול על הקודש מנא ליה נפקא ליה מדתניא ועניתם את נפשותיכם בתשעה יכול בתשעה ת"ל בערב כו' הא כיצד מתחיל ומתענה מבעוד יום מלמד שמוסיפין מחול על הקודש אין לי אלא בכניסתו ביציאתו מניין ת"ל מערב עד ערב אין לי אלא יוה"כ שבתות מניין ת"ל תשבתו כו' הא כיצד כל מקום שיש בו משום שבות] מוסיפין מחול על הקודש ופריך ור"ע האי ועניתם את נפשותיכם בתשעה מאי עביד ליה מיבעי ליה לכדתני חייא בר רב מדיפתי כו' וכי בתשעה מתענין והלא בעשירי מתענין אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי וכתב מרן וז"ל קשה לי לרע"ק דלא דריש כן ויליף משביעית הא מזה לא מצינו למילף רק דין תוספות לענין איסור מלאכה אבל לענין עינוי ביוה"כ מנ"ל דהא אין ללמוד עינוי ממלאכה במה מצינו דמה למלאכה דנוהג בשבתות וימים טובים ויותר קשה אפי' לענין מלאכה הא בשביעית אינו אסור בתוספת מדאורייתא רק חרישה וקצירה ולא נטיעה כמ"ש תוס' ד"ה ומותר לקיימן וא"כ ביוה"כ ושבת מנלן תוספת בשארי מלאכות וצ"ע עכ"ל ואולי נאמר קצת דבתלמודין יומא (פ"א א') אמרינן ותנא מייתי לה הכא ועניתם את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו יכול יהא ענוש כרת על תוספת מלאכה ת"ל וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה על עיצומו של יום ענוש כרת ואין ענוש כרת על תוספת מלאכה יכול לא יהא ענוש כרת על תוספת מלאכה אבל יהא ענוש כרת על תוספת עינוי ת"ל כי כל הנפש אשר לא העונה בעצם היום הזה על עיצומו של יום ענוש כרת כו' ולהלן שם מייתי דרשה דועניתם ללמוד ממנו תוספת יוה"כ ושבת ויו"ט ושם ע"ב פריך ותנא דעצם עצם האי בתשעה לחודש מאי עביד ליה (מדאיצטריך למעוטי לתוספת החול מעונש ומאזהרה ממילא שמעינן דמוסיפין) ומשני מיבעי ליה לכדתני חייא בר רב מדיפתי וכי בתשעה מתענין כו' כנ"ל. וא"כ מצינו למילף לרע"ק תוספת עינוי ומלאכה ביוה"כ מדרש דעצם עצם דהלא גם ר"ע מפיק קרא דועניתם לכדתייא בר רב מדיפתי כתנא דעצם עצם ואין להקשות דא"כ ל"ל לר"ע למיפק תוספת שביעית מקרא דבחריש ובקציר תשבות ולמה לא למד מתוספת מלאכה דיוה"כ. דעל זה נאמר דלא דמיא תוספת שביעית במלאכה לתוס' שבת ויוה"כ במלאכה וכמ"ש התוספות במ"ק (דף ד' א') דאמרינן שם בסוגיא ר"ג ובית דינו נמנו על שני פרקים הללו (היינו עד הפסח בשדה לבן ועד העצרת בשדה אילן) ובטלוהו כו' מ"ט גמר שבת שבתון משבת בראשית מה להלן היא אסורה לפניה ולאחריה מותרין אף כאן היא אסורה לפניה ולאחריה מותרין (ופליג אדר"ע דאמר תוספת שביעית דאורייתא) וכתבו התוספות ד"ה היא אסורה לפניה ולאחריה מותרין וז"ל ואי קשיא והא מפקינן מקרא במס' יומא (דף ס"א) צריך לעשות תוספת גבי כבת בין בכניסתה ובין ביציאתה להוסיף מחול על הקודש איכא למימר ההיא פורתא לא קחשיב כיון דלא הוי אלא כל שהוא וכי ההיא שיעורא גמי יהא מודה ר"ג דצריך להוסיף עכ"ל וא"כ נאמר דרע"ק סובר כתנא דעצם עצם הנ"ל ומפיק משם הוספת מלאכה ועינוי ביוה"כ ושבת ויו"ט גמר בשבת שבתון מיוה"כ כמו דיליף שבת שבתון שבת שבתון לרב אחא בר יעקב דשם עי"ש. והא דדריש רע"ק הכא לתוספת שביעית מבחריש ובקציר היינו להוסיף הרבה כגון מפסח ועצרת [והא דכריך הכא בפשיטות ורע"ק האי ועניתם את נפשותיכם בתשעה מאי עביד ליה היינו משום דפשוט לתלמודין כיון דמצינו לדידיה דסובר שהחמיר רחמנא כ"כ בתוספת שביעית לאסור מפסח ועצרת ממילא נלמוד מעצם עצם גם תוספת עינוי ביוה"כ ותוספת דכל מלאכות דדרשה פשוטה היא כיון דמחייב כרת על עצמו ממילא נשמע דאיכא איסור בתוספת בלו אבל לר' ישמעאל אין ברור לו כ"כ למוד דעצם עצם כיון דלא מצינו לדידיה תוספת שביעית מקרא. אם כן מי יאמר לן דרק על עיצומו של יום איכא כרת אבל איסורא איכא גם על התוספת דילמא על עיצומו של יום איכא כרת ומכ"ש איסור אבל על התוספת ליכא לא כרת ולא איסור ועי']: