יד יצחק - ב מ

את הדם וזרקו את הדם מקבלה ואילך מצות כהונה מלמד על שחיטה שכשרה בזר אי לר"ש וי"ו מוסיף על ענין ראשון ושחיטה הכי נמי דבזר תהא פסולה ומשני שאני התם דכתיב וסמך ושחט מה סמיכה בזרים אף שחיטה בזרים ופריך אי מה סמיכה בבעלים אף שחיטה בבעלים ומשני ההיא לא מצית אמרת ק"ו ומה זריקה דעיקר כפרה לא בעינן בעלים שחיטה דלאו עיקר כפרה לא כ"ש. וכי תימא אין דנין אפשר משאי אפשר (דזריקה הא בעינן כהן) גלי רחמנא ביוה"כ ושחט את פר החטאת אשר לו מכלל דשחיטה בעלמא לא בעינן בעלים. הרי דשם בתלמודין מפקינן דלא בעינן בעלים בשחיטה מושחט אהרן והתוס' כתבו הכא משום דלא הוי אלא מדרבנן אך אולי נאמר קצת בדעתם דמצינו לרב דאמר במס' יומא (מ"ב א') דשחיטת פרו בזר כשרה משום דשחיטה לאו עבודה היא לכן אף דכתיב אהרן וחוקה מ"מ לאו אשחיטה קאי ולדידיה אין לומר דלא בעינן בעלים דוקא לשחיטה משום דגלי רחמנא ביוה"כ ושחט את פר החטאת כו' דהלא הוא סבר דגם התם כשרה בזר ולמה לא נקיש בכל דוכתא שחיטה לסמיכה דבעינן בעלים. לכן תירצו משום דההיא הקישא לא הוי אצא מדרבנן כי היכי דתיתי אליבא דכ"ע. וזהו כמו שתירצו בתלמודין על הא שהקשו בזבחים (ל"א א') וטמא דיעבד שפיר דמי ורמינהו וסמך ושחט מה סמיכה בטהורים אף שחיטה בטהורים ומשני מדרבנן ועי'

דף כא ע"א [תוס' ד"ה האונן] בסוף הדיבור כתבו וז"ל [והביא הר"ר אלחנן סעד] לדבריו (דפסול היסח הדעת לא הוי אלא היכא שהיה בידו והסיח דעת הימנה משא"כ היכא שנאבד לא שייך היסח הדעת) מפרק ז' דשקלים משנה ג' דאמר התם נמצא בעזרה איברים עולות [חתיכות חטאות]. ומשמע שעולה נקרבת וחטאת תאכל ולא מיפסלא בהיסח הדעת עכ"ל וכתב מרן וז"ל חתיכות חטאות זה וזה העובר צורתן ויצאו לבית השריפה כך היא במתני' פ"ז דשקלים משנה ג' ודברי תוס' צלע"ג עכ"ל ואיך קאמרי דמשמע שעולה נקרבת וחטאת תאכל ואולי נאמר בכוונתם דהרמב"ם ז"ל כתב בפירושו וז"ל ואמר זה וזה ר"ל בשר הנמצא בעזרה ובשר הנמצא בירושלים תעובר צורתו ענינו שיניחוהו עד שיפסד וישרף מפני חשש שמא עבר זמנו והוא נותר נמצא שבדברינו תועלת כי אם הבשר עולה או חטאת או שלמים ועבר אדם ואכלו אם אכל מה שנמצא בירושלים אינו חייב כלום לפי שהוא שלמים ואם אכל כהן חתיכות הנמצא בעזרה אינו חייב כלום לפי שהוא חטאת עכ"ל וכן נאמר לרבותינו התוס' דמה שאמרו בלשונם ומשמע שעולה נקרבת וחטאת תאכל ר"ל דמדאורייתא נקרבת ונאכלת ולא מיפסלא בהיסח הדעת והא דתעובר צורתן ויצאו לבית השריפה הוא מחשש שמא עבר זמנו וכהר"מ ז"ל ומה שדחק להו לפרש כן דלאו משום היסח הדעת הוא אולי נאמר שדקדקו כן מתלמודין פסחים (ל"ד א') דפליגי התם ר' יוחנן ור"ל דר"י אמר היסח הדעת פסול טומאה הוא ור"ל אמר פסול הגוף ואיכא בינייהו דלר"י אם יבוא אליהו ויטהרנו שומעין לו ולר"ל אם יבא אליהו אין שומעין לו ואיתיביה ר"י לר"ל מהא דתניא ר' ישמעאל בנו של ריב"ב אומר לול קטן היה בין כבש למזבח ששם היו זורקין פסולי חטאת העוף ותעובר צורתן ויוצאין לבית השריפה אי אמרת בשלמא פסול טומאה הוי משום הכי בעי עיבור צורה אא"א פסול הגוף הוי למה לי עיבור צורה כו' והשיב ליה האי תנא תנא דבי רבה בר אבוה הוא דאמר אפילו פיגול בעי עיבור צורה ע"כ בגמ' שם. ואם נאמר דגם משנה זו דאיברים עולת כו' הוי הפסול משום היסח הדעת אמאי לא איתיביה ממתני' זו דתנן בה דבעי עיבור צורה ולמה ליה להקשות מברייתא אלא ודאי דאין בזה משום היסח הדעת ומדאורייתא עולה נקרבת וחטאת תאכל כהתוספות והר"מ ז"ל וחשש זה אינו אלא מדרבנן שמא עבר זמנו ועי'

מסכת מועד קטן

דף ט ע"ב [תוס' ד"ה כאן במצוה] שא"א לעשות ע"י אחרים עשיית מצוה עדיף שהרי מפסיקין אפילו לר"ש בן יוחי לעושה סוכה ולולב כדאיתא בירושלמי אבל בהפסקה דתפלה [וק"ש אין מפסיקין] לר"ש בן יוחי כו' עכ"ל וכתב מרן וזה לשונו להדיא איתא בשבת (דף י"א) דלק"ש מפסיקין וצ"ע עכ"ל עי' בחדושינו בשבת שם שהובא קושיא זו ומה שכתבנו שם בישובו בעז"ה

דף יד ע"א אמר שמואל קטן הנולד במועד מותר לגלח במועד שאין לך בית האסורים גדול מזה. ופריך במועד אין מעיקרא לא מתיב ר' פנחס כל אלו שאמרו מותר לגלח במועד מותר לגלח בימי אבלו הא אסור לגלח במועד אסור לגלח בימי אבלו ואי אמרת קטן אית ביה פלוגתא (חילוק דאם נולד קודם הרגל אסור לגלח במועד) [נמצאת אבילות נוהגת בקטן] וכתב מרן וז"ל קשה לי הא אדרבה כיון דבקטן אין שייך אבילות אין זה יוצא מן הכלל דכל שאסור במועד אסור בימי אבלו דימי אבלו היינו במי שהוא אבל. ובמועד אין האיסור על הקטן רק על המגלח אבל באבל דהמגלח אינו אבל ועל קטן ליכא איסור וצלע"ג עכ"ל ואולי נאמר קצת בזה דהנה לעיל ע"א אמרו בגמרא וכל אדם מ"ט אסורין לגלח במועד משום שלא יכנסו לרגל כשהן מנוולין ובתוס' שם ד"ה ושאר העלו דמחמת איסור מלאכה אין לאסור מפני צורך המועד וכבוד הרגל ע"ש וא"כ איסור גילוח דקטן במועד ע"כ לא הוי מטעם מלאכה ורק כדי שלא יכנוס כשהוא מנוול ואף דקטן אינו בר חששא שלא יכנוס מ"מ לא חלקו חכמים בזה דאין לומר דבקטן לא שייך צורך המועד וכבוד רגל ואסור בדידיה משום מלאכה דא"כ למה התיר שמואל לגלחו אם נולד במועד האם כל המלאכות שלא היה באפשרות לעשות קודם הרגל מחמת אונסו הותרו ברגל הלא לא הותר רק דבר האבד. אלא ודאי דהיתר זה דואלו מגלחין הוי משום כבוד הרגל וכיוצא ולכן פשוט לתלמודין דאם אסור לגלח את הקטן שנולד קודם המועד כ"ש דיש לאסור בימי האבל דהא איסור אבילות חמיר מרגל בגילוח דמה דתניא כל אלו שאמרו מותר לגלח במועד מותר לגלח בימי אבלו זהו דוקא אם תכפוהו אביליו כדלקמן (י"ט ב') וכיון דגם מה שנאסר לגלח במועד אינו משום מלאכה להמגלח ורק כדי שלא יכנוס המתגלח ועכ"ז אסרו לקטן משום לא פלוג. א"כ מטעם זה יש לאסור טפי לגלח בימי אבל אף דאינו בר אבילות ובאמת לא אמרו רק קורעין לקטן ומשמע דשאר עניני אבילות אינם נוהגין אצלו אף לא איסור גילוח ועי'

דף טו ע"ב אבל אסור בנעילת הסנדל כו' מנודה מהו בנעילת הסנדל אמר רב יוסף ת"ש כשאמרו אשור בנעילת הסנדל לא אמרו אלא בעיר אבל בדרך מותר כו' וכן אתה מוצא במנודה ובאבל מאי לאו אכולהו ומשני לא אשארא וכתבו [תוס' ד"ה לא אשארא פי' לא קאי] אנעילת סנדל אלא ארחיצה [וזיל הכא קמדחי ליה] וזיל הכא קמדחי ליה דאעשיית מלאכה לא קאי כדפי' לעיל עכ"ל וכתב מרן וז"ל וכן כתבו כל הפוסקים ותמיה לי לפי ההלכה בתענית (דף י"ג) דבתענית צבור מותר ברחיצת כל גופו בצונן א"כ ע"כ הך ברייתא מיירי ברחיצת חמין וממילא האי וכן אתה מיצא במנודה ובאבל לא קאי על רחיצה דהא באבל אף אצבע קטנה אסור בחמין וכמבואר שם להדיא דקאי אשארא וא"כ מוכח דקאי על נעילת סנדל ונפשט דמנודה אסור בנעילת סנדל עכ"ל ואולי נאמר קצת בזה דכעין ברייתא זו המובא הכא בתלמודין איתא בתוספתא דתענית פ"א בלשון זה כל אלו שאמרו אוכלין ושותין משחשיכה מותרין במלאכה ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובת"ה כו' כל אלו שאמרו אסורין בנעילת הסנדל יצא מן הכרך נועל הגיע לכרך חולץ. וכן