יד יצחק - ב לט

וסבר ר' יוסי בן המשולם דבר כאין מתכוין אסור והתני שתי שערות עיקרן מאדים וראשן משחיר ר"י בן המשולם אומר גוזז במספרים ואינו חושש וכתב רש"י גוזז את הראש שמשחיר במספרים ומשייר מן המאדים ואילך ואינו חושש משום גיזה דקדשים אלמא משים שאינו מתכוין לשום גיזה אלא לתקן שרי עכ"ל וא"כ רואין אנו להדיא דאף דעביד גיזה ממש מ"מ כיון שאינו מתכוין לשום גיזה מקרי דבר שאין מתכוין לרש"י ז"ל וכן גם הכא בסמיכה מקרי דבר שאינו מתכוין דהלא בחד קרא נאסרו כדכתיב לא תעבד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך וכמו שהותר בגיזה אף דגוזז בידים רק כיון שאינו מתכוין לגיזה כמו כן בסמיכה אף שסומך בכל כחו מ"מ הלא אינו מתכוין לעבוד עבודה בקדשים ורק לשם סמיכה. ולכן אין כאן איסור עבודה כלל ליאסר בקדשים בחול וכל האיסור הוא רק ביו"ט שאסרו חכמים שום תשמיש בבהמה וכל בעלי חיים ולכן אסרו גם סמיכה כיון דבכל כחו הוא ואף לר' יהודה דסובר דבר שאין מתכוין אסור עדיין נאמר לדידיה דדעת רש"י במס' שבת (קכ"א ב') ד"ה דילמא לפי תומו דרק מדרבנן אסור דשא"מ וכן הוא דעת התוס' ביומא (ל"ד ב'). וא"כ הא קיי"ל דאין שבות במקדש דרבנן לא גזרו במקדש רק שבות גדול גזרו גם במקדש וכמו שכתבו התוס' בעירובין (ק"ב ב') ד"ה והעליון. ודבר שאין מתכוין לא מצינו שהוא מהשבותין הגדולים ולכן פשוט לרש"י ז"ל דהותר במקדש לסמוך בחול. מה שא"כ שבות זה דמשתמש בב"ח ביו"ט ע"כ הוי מהגדולים דהא באמת גזרו עליו במקדש משום שבות כתלמודין חגיגה (ט"ז ב' ולכן לא דחיא סמיכה דידהו יו"ט ועי'

דף כא ע"א תנאי היא דתניא אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם ממשמע שנאמר כל נפש [שומע אני אפי' נפש בהמה] במשמע כענין שנאמר ומכה נפש בהמה ישלמנה ת"ל לכם לכם ולא לכלבים וכתב מרן וז"ל עי' נזיר (מ"ח א') ועי' בר"ש (פרק י"א משנה ט') דתרומות וצ"ע עכ"ל אם כוונת מרן לשאול דבנזיר שם איתא כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבוא שומע אני אפי' נפש בהמה במשמע כענין שנאמר מכה נפש בהמה ת"ל על נפש מת לא יבוא בנפש אדם הכתוב מדבר ופרש"י שלא מצינו שנקרא נפש מת אלא אדם בלבד עכ"ל הרי דדחו גם שם מה שרצו לומר בתחלה דנפש בהמה בכלל ובר"ש שם בתרומות כתב בת"ד וז"ל דהא דאין מאכיל ישראל לבהמה כרשיני תרומה משום דכתיב וכהן כי יקנה נפש קנין כספו ואפי' נפש בהמה במשמע כדאמר בפרק ב' דביצה אך אשר יאכל לכל נפש כו' עכ"ל ואם כן איך החליט הר"ש דאפילו נפש בהמה במשמע מתלמודין דהכא והלא באמת דחי לה תלמודין הכא וכן בנזיר נדחה דרשה זו אך להר"ש ז"ל נאמר דהלא באמת מפורש כן בתורת כהנים ומובא שם אח"כ בהר"ש דנפש דכתיב גבי כהן כי יקנה נפש קנין כספו גם בהמה בכלל רק דהר"ש ז"ל הקדים להביא ראיה דנפש גם בהמה בכלל (אף דפשטות הכתוב באדם ידבר) לזה רמז לתלמודין דהכא ור"ל דהכא רצה תלמודין ללמדו מנפש בהמה ישלמנה ואף דהכא דחי לה תלמודין היינו משום דכתיב לכם משא"כ התם דרשה מקויימת היא. ואם כוונת מרן לשאול על דעתו כיון דממעט בהמה מתחלה מוליד ביתו הם יאכלו ואין בהמה אוכלת למה לא ממעטינן גם מכרשינין כמו דממעטינן הכא מלכם עדיין נאמר דהר"ש ז"ל לא מדמי להו דהתם ניחא לן לקיים שני מקראות אלו דויליד ביתו ממעט בהמה מדבר שעומד למאכל אדם ונפש מרבה דבר שאינו עומד לאדם משא"כ הכא לכם למעוטי אתא ואין לנו, לחלק כלל והא שהביא הר"ש ז"ל ראיה מתלמודין דהכא אף דכאן כתיב לכל נפש והתם בתרומה לא כתב כל ומדוע לא הביא מתלמודין דנזיר דגם שם כתיב נפש בלא כל אולי הוא משום דתרווייהו איירו באכילה וכיון דאין כאן רק סעד כל שהוא דהלא עיקר הדרשה מפורש בת"כ ע"כ הביא מתלמודין דביצה ולכן גם אם זה כוונת מרן מ"מ לא יקשה כ"כ להר"ש ז"ל ועי'

דף לד ע"א תנו רבנן אין מפצעין את הקנה לצלות בו מליח אבל מפצעין את האגוז במטלית ואין חוששין שמא תקרע וכתב [רש"י ד"ה ואין חוששין] שמא תקרע ואפילו נקרעת לא איכפת לן (דאין זה קורע ע"מ לתפור] עכ"ל וכתב מרן וז"ל קשה לי הא מ"מ אסור מדרבנן ואמאי לא כתב רש"י כפשוטו דהא קיי"ל כר"ש דדבר שאין מתכוין מותר ופסיק רישיה לא הוי דהא הוי רק חשש שמא תקרע עכ"ל ואולי נאמר דניחא לרש"י ז"ל לפרש אליבא דכ"ע אף לר' יהודה ולא לתלותה בפלוגתא והא שהקשה מרן דהא מ"מ אסור מדרבנן. ע"ז נאמר לדעת רש"י ז"ל דאין כאן אף איסור מדרבנן כלל דהכא הלא מקלקל הוא דהא קורע הוא: וגם אינו מתכוין ובזה גם ר' יהודה מודה דאין כאן איסור כלל כדמוכח מתלמודין כתובות (ה' ב') ואת"ל הלכה כר"י מקלקל הוא אצל הפתח ושרי או מתקן ואסור וכתבו התוס' ד"ה אה"ל וז"ל פירוש דר' יהודה סבר מקלקל בחבורה פטור ואע"ג דפטור אבל אסור הכא מותר לכתחלה משום דאיכא תרתי מקלקל ודבר שאינו מתכוין ועי' שם דהעלו גם בסוף די"ל כן. וא"כ נאמר דגם דעת רש"י ז"ל כדעתם. וע"כ לא נקט לה אליבא דר"ש רק ככ"ע ועי'

מסכת חגיגה

דף מז ע"ב דבר אל בני ישראל וסמך בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות וכתבו [תוס' ד"ה דבר וז"ל] אבל בשחיטה ליכא למעט נשים מהאי טעמא אף ע"ג דסמיך טפי להקרבה מסמיכה [דהא בריש כל הפסולין מרבינן נשים בשחיטה] וכן ליכא לאלופי שחיטה בבעלים דומיא דסמיכה דההיא הקישא לא הוי אלא דרבנן עכ"ל וכתב מרן וז"ל ובעניי לא מצאתי שם רק ילפותא דשחיטה כשרה בזרים אבל, נשים ליכא ראיה וצ"ע עכ"ל ואולי נאמר קצת בדעת התוס' דכיון דבכל התורה כולה השווה הכתוב אשה לאיש וכמו שאמרו בב"ק (ט"ו א') וחמורה (ב' ב') ובכמה דוכתי משום דכתיב איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם או מדכתיב והמית איש או אשה או מואלה המשפטים אשר השים לפניהם וזה מיקרי הקישא דדמיא להיקישא דכי ימכר לך אחיך העברי או העבריה דאמרינן בקדושין (י"ד ב') מקיש עברי לעבריה ומזה למדים אנו בכל דוכתי להשוותם דשלשה כתובים לא הוי דהא איצטריכו כולהו ורק במצות עשה בהזמן גרמא ההם מיעט לן רחמנא משא"כ בשחיטת קדשים לא נחלוק בינייהו ורק אם נאמר דישראל אימעטו משחיטת קדשים ממילא נמעט גם נשים ואף כהנות כיון שאינם בכלל עבודה אבל עהת דמסקינן בזבחים בריש כל הפסולין (ל"ב א') דזרים כשרים לשחיטה ממילא הוו גם נשים בכלל דהא הוקשו להדדי ואף דיש לנו הקישא דבר אל בני ישראל ושחט וכמו שכתבו התוס' להדיא דמקרי הקישא מ"מ כיון דנוכל לסמוך להקיש זה לסמיכה לבדה דהוי דבר שאינו מעכב כתלמודין דזבחים (דף ו' א') טוב לנו לומר דרק על סמיכה לבדה קאי ולא על שחיטה דאז יקויים בדיני שני ההקישות דעיקר היקש דנשים לאנשים מצינו טפי בדבר המעכב ולא בדבק שאינו מעכב ותוכן כוונת התוס' שכתבו דמרבינן נשים לשחיטה הוא משום דמרבינן אנשים זרים וממילא גם נשים בכלל דהוקשו זה לזה בכל התורה וכדברינו ועי'

שם בא"ד על מה שכתבו וכן ליכא לאלופי שחיטה בבעלים ה דומיא דסמיכה דההיא הקישא לא הוי אלא דרבנן כתב מרן וז"ל עי' מנחות (י"ט א') וצ"ע עכ"ל והוא דשם בגמרא הקשו על ר"ש דסבר וי"ו מוסיף על ענין ראשון אלא מעתה דכתיב ושחט את בן הבקר לפני ה' והקריבו בני אהרן