יד יצחק - ב לו

עכ"ל והוא דהתוס' בדיבור שאחר זה הקשו על דברי רב חסדא. שאמר דבנטמא סכין בטמא מת אז מעיקרא כי מתעביד בטומאת הגוף דבכרת קא מיתעביד וז"ל וא"א ישחוט בסכין ארוכה ולא יצטרך לכנס לעזרה אי נמי יאחוז הסכין בפשוטי כלי עץ וישחוט ואומר ר"י דאין פנאי לכל הפסחים לשחוט בענין זה ואף להביא סכינים אחרים אין פנאי עכ"ל וא"כ כיון שבעצמם זכרו דאפשר לשחוט דלא יטמא הלא זהו גופי' החידוש דלא מצרכינן לכל זה. אך אולי נאמר קצת בזה דהנה בחולין (דף ב' ב') דאמרינן שם דטמא לא ישחוט במוקדשים אף בסכין ארוכה כמא יגע בבשר כתבו התוס' וז"ל הקשה רבינו אפרים איך יתכן שתהא סכין ארוכה כ"כ מהר הבית עד עזרת ישראל דהאי טמא מוקמינן לה בסמוך אף בטמא מת ותנן בפ"ק דמס' כלים כו' שאין טמא מת נכנס לשם ואפילו למאן דמוקי לה דנטמא בשרץ והלא עזרת נשים ארוכה קנ"ה אמה ואיך יתכן שתהא סכין ארוכה כ"כ ותירצו בשם י"מ דהכא מיירי בבמה עכ"ל וא"כ ליש מפרשים אלו דלא מחלקי כלל (כמו שהובא בתוס' בתחלה בשם ר"י ור"ת) בין היכא דנטמא בחוץ ובין נטמא בפנים ובין עזרת נשים לשאר מקום לדידהו אין חידוש כלל לאשמעינן דלא מצרכינן לשחוט בסכין ארוכה כיון דלא אפשר והחידוש דלא מצרכינן לאחוז הסכין בפשוטי כלי עץ ג"כ לא יעלה ארוכה לפי דעת הריצב"א המובא בתוס' יומא (נ"ח א') ד"ה מין במינו וז"ל וריצב"א תירץ דבשמעתא גבי כלי שרת מין בשאינו מינו חוצץ בכל ענין דאפילו את"ל דגבי לול יש חילוק כדפרישית גבי כלי שרת בכל ענין מין בשאינו מינו חוצץ נהי דכי עביד כעין בית יד מיקרי לקיחה אבל לגבי כלי שרת דכתיב ולקח הכהן לא מיקרי לקיחה בעצמו של כהן עכ"ל וכ"כ נאמר ג"כ לדעתו דגבי שחיטה נמי לא מיקרי קיחה דאף דלא כתיב בהו הכהן דשחיטה כשרה גם בזר מ"מ כיון דלמדים אנו דבעי כלי מדכתיב וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת. כתלמודין בזבחים (דף צ"ז ע"ב) דאמרי' שם אמר שמואל משום ר"א זאת התורה לעולה למנחה לחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים הוקשו כולם זה לזה לעולה כי עולה מה עולה טעונה כלי אף כל טעונה כלי ושאלו מאי כלי אילימא מזרק כו' אלא דסכין (ופרש"י אלא סכין לשחיטה לאפוקי צור וקנה דכלי שרת בעינן עכ"ל) ונפקא לן מויקח את המאכלת. וכיון דכלי שרת בעינן ובכל כלי שרת לא מיקרי לקיחה ע"י דבר אחר א"כ גם בשחיטה כן דאין לחלק כ"כ בין כלי שרת זה לזה. ונאמר א"כ דקושיית התוס' דהכא סובב לדעת הי"מ והריצב"א. ודברי התוס' שבדיבור שאח"ז שהקשו דישחוט בסכין ארוכה או שיאחוז בפשוטי כלי עץ סובבים לדעת ר"ת ור"י שבתוספות דחולין שם ושלא לדעת ריצב"א הנ"ל והתוס' הקשו לכ"ע. ואין לדחות דגם לדעת הי"מ עדיין קמשמע לן רב חסדא דאף בבמה דאפשר בסכין ארוכה מ"מ אין צריך לזה דאין כן הדבר דבאמת בבמה אף שנטמא הסכין בטמא מת לא יעשו בטומאה דכל סברת רב חסדא הוא משום דמעיקרא כי מתעביד בטומאת הגוף דבכרת קא מתעביד ובאמת כי נטמא סכין של שחיטה לחודיה עדיין אין הכרח דהכהן יעשה בטומאה דהא שחיטה כשרה בזר וע"כ כדברי הרש"א ז"ל שכתב וז"ל כיון דההוא גברא שהוא השוחט נטמא בטומאת הגוף מחמת הסכין הרי נכנס לעזרה בטומאת הגוף שהוא בכרת ומ"ל זר טמא ומ"ל כהן טמא שנכנס בעזרה כו' עכ"ל וא"כ באמת בבמה דאין כאן כרת לזר הנכנס לא שייך כלל דין זה. ועי'

דף פ ע"א איתמר היו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין אמר רב מטמאין אחד מהם בשרץ כו' ועולא אמר משלחין אחד מהם לדרך רחוקה וכתבו תוס' ד"ה משלחין] וז"ל פירוש אחד מן הטהורין מדפריך ויטמאינו בשרץ. וקשה לריב"א אדרבא ישלחו אחד מן הטמאים לדרך רחוקה דהשתא הוו טהורין רובא ועבדי בטהרה דבכולה שמעתין אמרי' דמהדרינן אטהרה כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל קשה לי הא הכל לפי הצד דטמאין אין עושין לא בראשון ולא בשני ובזה אם נשלח הטמא הא בפסח השני שיצטרפו הטמאים יחד איהו ושאר הטמאים יהיו ציבור דאין עושין פסח שני וצ"ע עכ"ל. ואולי נאמר קצת בדעת התוס' ז"ל דכיון דבפסח כ"ע מודים דטומאה דחוי' בציבור וכדבריהם ז"ל במנחות (ט"ו א') בד"ה ורי"א אפילו שבט אחד טמא (וכל השבטים טהורין יעשו כולן בטומאה) לפי שאין קרבן ציבור חלוק וז"ל ואע"ג דר' יהודה ס"ל בפ"ק דיומא דטומאה הותרה בציבור מ"מ איצטריך ליה טעמא דאין קרבן ציבור חלוק בפסח כיון דיש ביה אכילה כדמוכח התם עכ"ל ואם כן כיון דטומאה דחויי' ומהדרינן אטהרה לכן סבירא ליה לריב"א דאף דאם ישלחו אחד מן הטמאים לא יוכלו לעשות פסח שני מ"מ לעת עתה כל מאי דאפשר לן למיהדר אטהרה מהדרינן דרחמנא לא התיר לן טומאה רק היכא דא"א בשום אופן בעולם והא דתלמודין דסנהדרין (י"ב ב') סתרי לדברי התוס' דמנחות דאיתא שם ת"ר אין מעברין את השנה מפני הטומאה ר' יהודה אומר מעברין אר"י מעשה בחזקי' מלך יהודה שעיבר את השנה מפני הטומאה וביקש רחמים ע"ע כו' והקשו אמר מר ר"י אומר מעברין אלמא אית ליה לר"י טומאה דחויי' בציבור והא תניא כו' עד דמסיק תלמודין דלר' יהודה אם עיברוה אינה מעוברת שטומאה הותרה בציבור ושלא לצורך עיברוה ומביא ראיה מחזקי' מלך יהודה שעיבר את השנה מפני הטומאה וביקש רחמים ע"ע. הרי להדיא דגם בפסח טומאה הותרה לר"י ודלא כדברי התוס' ז"ל וכבר הרגישו האחרונים ז"ל בזה. אולי נאמר ליישב קצת דהנה עיבור שנה מפני הטומאה ע"כ הוא כדפרש"י ז"ל התם כגון שהיה נשיא חולה ואמדוהו למות ערב הפסח או שהיו רובן טמאים בסוף אדר וכלתה אפר הפרה ואינן יכולין למצוא עכשיו פרה אדומה כו' עכ"ל ולכן באופן זה פשוט קצת לר"י דאם עיברוה אינה מעוברת דשל כדין עיברוה דלמה ניחוש לכל זה הלא אין מעברין אלא אדר ועד ר"ח ניסן ותשועת ה' קרובה לרפאות את הנשיא וכן יזדמן לפניהם אפר פרה ובפרט דלא כלו האפר כ"כ דהלא מכל פרה ניתן למשמרת ושל משה לא כלה כלל ולכן מזה לא תקשי כ"כ להתוס' ז"ל אך עיקר הקושיא יסוב מחזקי' מלך יהודה דהתם היו כל ישראל טמאין מעובדי כוכבים וכל הבהמ"ק היה מלא מגילולים וכמה ימים נתמשך טהרת הבית כדכתיב ויחלו באחד לחודש הראשון לקדש וביום שמונה לחודש באו לאולם ה' ויקדשו את בית ה' לימים שמונה וביום ששה עשר לחודש הראשון כלו. ואם לא דטומאה הותרה גם בפסח למה ביקש רחמים ע"ע. וזהו דדחוק לן לכאורה טובא אך גם בזה נאמר לדעת התוס' ז"ל דטומאה דימי חזקי' היה טומאת עבודת כוכבים (וע' בחדושנו להרמב"ם) וכיון דאינה רק טומאה דרבנן אף דמאותה שעה גזרו עלה מ"מ לא החמירו חכמים כ"כ לומר טומאה דחוי' ודי לן לומר הותרה ולכן ביקש רחמים ור"י מדמה עיבור השנה מפני טומאת נשיא ואפר פרה לטומאת עבודת כוכבים דרבנן אבל בטומאה דאורייתא באמת רק דחוי' היא בפסח ולכן הקשו הכא דישלחו אחד מן הטמאים לדרך רחוקה שיעשו כולן בטהרה אף שידחו הטמאים מפסח שני אך ר"י תירץ בסוף דמהדרינן שיעשו כולם בראשון ולא ידחו הטמאים. ועי'

שם ע"ב בעי רמי בר חמא כהן המרצה בקרבנותיהן הותרה לו טומאת התהום או לא כו' אמר רבא ת"ש דתני ר' חייא, לא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד מת למעוטי מאי לאו למעוטי טומאת התהום דשרץ ובמאי עסקינן אי נימא בבעלים ובמאן אי בנזיר מי מהני ביה (אפילו טומאה דשרץ ודאי לסתור מנינו והבאת קרבנותיו) כי ימות מת עליו אמר רחמנא. וכתבו [תוס' ד"ה אי בנזיר] וז"ל תימא לר"י דלמא לעולם בנזיר ונפקא מינה אם שחט קרבנות ונטמא דלא מרצי ציץ וכן קשה בסמוך דקאמר (אלא בעושה פסח