יד יצחק - ב לה

בעזרה ור' יוחנן אמר [אע"פ שאין עמו בעזרה] וכתב מרן וז"ל עיין ר"ש פ"א מ"ח דכלים וצע"ג עכ"ל והוא דשם כתב הר"ש וז"ל לפנים מן החומה (מקודש מהם) היינו לפנים מחומת ירושלים ועוד מקודש לכמה דברים דלא תנן הכא כגון לענין שוחט את התודה לפנים מן החומה ולחמה חוץ לחומה ולענין שוחט על חמץ לר' יוחנן דאמר בפרק התודה (דף ע"ח) ובפרק תמיד נשחט (דף ס"ג) חוץ לחומת בית פאגי עכ"ל. והא באמת לא אמר כלל ר' יוחנן בחמץ חוץ לחומת בית פאגי רק אע"פ שאין עמו בעזרה אך אולי נאמר קצת בדעת הר"ש ז"ל דהכריח ליה לפרש דר' יוחנן סובר דגם בחמץ בעינן שיהא לפחות בתוך חומת בית פאגי מהא דהקשו הכא בגמ' והא איפלגו בה חדא זימנא בשוחט את התודה כו' ואם נאמר דר' יוחנן סובר דבחמץ לא בעינן שיהא לפנים מחומת בית פאגי א"כ איך נדע בחמץ מפלוגתתם דתודה הלא התם בעינן דוקא שיהא בתוך החומה והכא לא בעינן כלל וכן להלן אמרו וצריכא דאי איפלגו לענין חמץ הוה אמינא בההוא הוא דאמר ר' יוחנן כו' ואם נאמר דבחמץ לא בעינן בתוך חומת בית פאגי א"כ איך יעלה על הדעת דדי להו בפלוגתתם דחמץ דמנין נדע בלחם תודה שיהיה דוקא בתוך חומת בית פאגי. ואף דיש לדחוק בזה עכ"ז פשטיות הסוגיא משמע דלא מחלקינן בין חמץ ללחמי תודה לר"י ובתרווייהו בעינן שיהיו בתוך חומת בית פאגי ואז קדש הלחם ונלקה השוחט על החמץ ותלמודין דפשוט להו כ"כ בדעת ר"י או משום דשמעו להדיא דעתיה דגם בשוחט על החמץ בעינן שיהיה בתוך חומת בית פאגי או דפשוט להו כן בדעתיה משום דנלמוד על דהכא מעל דהתם דלחמי תודה ומה התם בתוך החומה אף הכא כן ועוד רא קים לן דכל למעוטי במחלוקת עדיף והא דלא זכר ר"י בדבריו חומה בית פאגי רק התם בתודה. היינו משום דהכא סובבים דבריו על דברי ר"ל הקודמו ואומר עד שיהא עמו בעזרה לכן קיצר ר' יוחנן בלשונו והשיב ליה רק אע"פ שאין עמו בעזרה וסמך על דבריו שבתודה. והתם בא ר' יוחנן לפרש מתניתין דהשוחט תודה לפנים ולחמה חוץ לחומה שהוא חוץ לחומת בית פאגי לכן פירש להדיא. אבל גם בחמץ בעינן שיהא לפנים מהחומה וכדעת הר"ש ז"ל ועי'

דף סה ע"א המכבד והמרבץ והרודה חלות דבש בשוגג בשבת חייב חטאת במזיד ביו"ט לוקה את הארבעים דברי ר"א וחכ"א אינו אלא משום שבות וכתבו [תוס' ד"ה המכבד] וז"ל ע"כ לאו פסיק רישיה הוא דבפסיק רישי' לא הוי שרי ר"ש לרבץ לכתחלה בשילהי המצניע ותימא לר"י דא"כ אמאי מחייב ר"א כיון דיכול להיות בלא גומות כו' ונראה לר"י דבהא פליגי דר"א סבר סתם מכבד ומרבץ [מתכוין להשוות גומות אע"פ שאין צריך] להשוות גומות מיחייב לר"י הואיל והשווה לבסוף ורבנן סברי דאין מתכוין אלא לכבד ולרבץ בעלמא וליכא אלא שבות עכ"ל וכתב מרן ז"ל לא זכיתי להבין דאם הוא מתכוין לשיווי א"כ צריך שיהיה כן ובעלמא משכחת מכוין ואין צריך לגופא שמכוין לכבות שיחשוך הבית אבל לא בשביל הפחם. וכן חופר גומא שמכוין לחפור לצורך העפר אבל לא להשתמש בגומא אבל הכא דשיווי הגומות זה מעשה בנין ואם מתכוין להשוות הגומות הוי מתכוין לגופי' עכ"ל אך אוני נאמר קצת דכבר העלו התוס' ז"ל בשבת (צ"ד א') ד"ה ר"ש פוטר וז"ל נראה לר"י דמלאכה שאינה צריכה לגופה קרי כשעושה מלאכה ואין צריך לאותו צורך כעין שהיו צריכין לה במשכן אלא לענין אחר כי הצורך שהיתה מלאכה נעשית בשבילו במשכן הוא גוף המלאכה ושורשו ולפי זה אתי כולהו שפיר הוצאת המת אף שעושה הוצא' בידים אין צריך למת כו' עכ"ל וע"ש שהאריכו הרבה בזה ולפ"ז יש מקום קצת לומר דהא דמשווה גומות אף דמכוין להשוות עדיין נקראת אינה צריכה לגופה דהעפר שמכנים בפת הכיבוד לא משום דרוצה שימלא הגומא הוא ורק משום דאין חפצו שיונח במקום שהי' מקודם מפני שהתל קשה לי' או שהאבק העולה משום דמפוזרים רע עליו. וע"כ מכנסם בגומא זו. אבל בעצם המלאכה לא ניחא ליה. ועי'

דף עז ע"א דתניא ציץ בין שישנו על מצחו ובין שאינו על מצחו מרצה דברי ר"ש ר' יהודה אומר עודיהו על מצחו מרצה אין עודיהו על מצחו אינו מרצה א"ל ר"ש כהן גדול ביום הכפורים יוכיח שאינו על מצחו ומרצה וכתב [רש"י ד"ה שאינו על מצחו] וז"ל דהא אין נכנס שם בבגדי זהב [כדאמרי' בר"ה](כ"ו א') דאין קטיגור נעשה סניגור עכ"ל וכתב מרן וז"ל תמוה לי וכי צריך ראיה לזה הלא מפורש בכתוב דלפני ולפנים עובד רק בארבעה בגדים אלא דבר"ה אמרינן טעמא לקרא עכ"ל ואולי נאמר בדעת רש"י ז"ל דלכן הביא סברא זו משום דמבלעדי זאת נוכל לטעות ולומר דגם בעבודת יוהכ"פ בעינן ציץ ורחמנא לא צריך להזכירו בבגדי יוה"כ כיון דכתיב ביה תמיד וממילא נדע דבעינן גם ציץ וכדמות ראי' לזה מהא דביומא (ז' ב') אמר אביי בנשבר הציץ דכ"ע לא פליגי דלא מרצה כי פליגי דתלי בסיכתא ר"י סבר על מצח ונשא ור"ש סבר תמיד לרצון לפני ה' מאי תמיד אלימא תמיד על מצחו מי משכחת לה מי לא בעי מיעל לבה"כ ומי לא בעי מינם אלא תמיד מרצה הוא ולכאורה אמאי שבק אביי בהוכחת ר"ש דתמיד על מצחו מי משכחת לה דביוה"כ מאי איכא למימר וכאשר זכרו ר"ש בעצמו בהוכחתו לר"י דלא בעינן דוקא על מצחו תמיד ורק מרצה תמיד. אבל לדברינו ניחא דהוכחת תמיד דאינו על מצחו לא יצא לנו מיוה"כ דאולי באמת גם שם בעינן על מצחו ומשום סברא דאין קטיגור לא ניחא לי' להכריח כיון שאין הדבר מפורש כ"כ ואף דאין הכרח כ"כ דדילמא רוב זמנים נקט. עכ"ז פשוט קצת בסברא. ועי'

דף עט עא נטמא קהל או רובו או שהיו הכהנים טמאים יעשו בטומאה וכתבו [תוס' ד"ה או שהיו] וז"ל אע"פ שיכולין ליזהר [שלא יגעו בבשר] כיון דאישתראי טומאת אימורים אישתראי נמי טומאת בשר דאמר במי שהי' טמא כל היכא דאישתראי טומאת בשר אישתראי נמי טומאת אימורים משמע שהם שווים עכ"ל וכתב מרן וז"ל לא זכיתי לעמוד על עומק דבריהם הקדושים הא אין ההיתר מצד טומאת בשר שהוא בלאו רק משום טומאת גברא שהוא בכרת וא"כ לא תלוי כלל ביכולין ליזהר בנגיעת בשר אם לא ואף אם זר ישחוט מ"מ הזריקה מתעביד בטומאת הגוף דבכרת עכ"ל ואולי נאמר קצת דהתוס' ז"ל באו ליתן טעם למה דמשמע להו ממתניתין דתנן סתמא יעשו בטומאה ולא חלקו כלל באכילתן בין נטמא קהל לטומאת כהנים אם כן משמע דאף בטומאת הכהנים לבדם מ"מ נאכל הבשר בטומאה כמו בנטמא קהל. לזה באו ליתן טעם ואמרו אע"פ שיכולין ליזהר שלא יגעו בבשר וא"כ יוכל להיות הבשר טהור ממש ולמה נתיר לאכול בטומאה ועל זה אמרו כיון דאישתראי טומאת אימורים אישתראי נמי טומאת בשר. ועי'

שם ת"ר הרי שהיו ישראל טמאין וכהנים וכלי שרת טהורין או שהיו ישראל טהורין וכהנים וכלי שרת טמאין ואפילו ישראל וכהנים טהורין וכלי שרת טמאין יעשו בטומאה שאין קרבן ציבור חלוק אמר רב חסדא לא שנו אלא שנטמא הסכין בטמא מת דרחמנא אמר בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל וקא מטמא לגברא דמעיקרא כי מיתעביד בטומאת הגוף דברכת קט מתעביד. וכתבו [תוס' ד"ה אלא שנטמא] וז"ל תימא [א"כ מאי אפילו] דקאמר היינו רישא ממש היו ישראל טהורין וכהנים וכלי שרת טמאין כיון דמטמא גברא מחמת סכין עכ"ל. וכתב מרן ז"ל ק"ל הא בדיבור שלאחר זה הקשו דלשחוט בסכין ארוכה כו' וא"כ זהו גופא החידוש דבכהנים טמאים א"א בלא דחיית כרת דהא יצטרכו לזרוק בטומאה אבל בסכין טמא ס"ד דלא לדחי דהא אפסר בסכין ארוכה והזורק יהי' כהן אחר שהוא טהור מ"מ דחייא לכרת כתירוצם דתוס' הכא דאין פנאי וצ"ע