יד יצחק - ב לג

יש לך מקום שיהא מותר בהנאה אחר הפסח ולא מיקרי הפקר כ"כ ואף למה שמובא באו"ח סי' תמ"ח דאסור בהנאה בשוגג מ"מ אם נוסף לזה דביטלו ג"כ הביאו האחרונים דמותר ועי' בטור שם בשם בעל העיטור ובזה לא יפלוג עליו ולכן בעינן קראי אלו ועי'

שם ע"ב כי אתא רב הונא בריה דרב יהושע אמר אפילו החמיץ בתלוש נמי אינה קדושה דאמר קרא ראשית ששיריה ניכרין לישראל [יצאת זו שאין שיריה ניכרין] וכתב מרן וז"ל תמוה לי דא"כ לא תליא כלל בתרומה אם היא חמץ או לא ותליא הכל בשיריים דמשכחת דמפריש תרומת חמץ דיש לו סאה חמץ וט' סאין שאינן חמץ דיכול לקרות לסאה חמץ על הט' סאין דהא שיריה ניכרין ובהיפך אם הט' סאין חמץ וסאה שאינו חמץ אינו יכול להפריש סאה זו על הט' סאין דאין שיריה ניכרין עכ"ל הנה קושיית מרן הובא בירושלמי דפרקין הלכה ג' הפריש מצה על חמץ א"ר זעירא כל תרומה שאינה מתרת שיריים לאכילה אינה תרומה הפריש חמץ על מצה מהו (כן הוא גירסת קה"ע) אמר ר' זעירא שאילו מינה עליה אינה תרומה ואפילו הימנה ולמקום אחר אינה תרומה ופירושו כיון שאם הפריש מחמץ על חמץ אינה תרומה כדאמרי' בסמוך דבעי' שיהיו שיריה ניכרין כ"ש חמץ על מצה וזכרוהו המפרשים ועי'

שם יתיב רב אחא בר רב עויא קמיה דרב חסדא ויתיב ואמר משמיה דר' יוחנן ענבים שנטמאו דורכן פחות פחות מכביצה ויינן כשר לנסכים דסבר משקין מיפקד פקידי לאימת קא מיטמאי לכי סחיט להו ולכי סחיט להו ליתא לשיעוריה. ורב חסדא פליג ואמר וכי טומאה שבהן להיכן הלכה דסבר משקין מיבלע בליעי וכיון דאיטמו ליה אוכלא איטמו ליה משקין והוכיח ר"ח כדעתו מהא דתניא הא למה זה דומה לתרומת תותין וענבים שנטמאה שאין לו בה לא היתר אכילה ולא היתר הסקה ואי לא תימא הכי הא היתר אכילה נמי אית בה דאי בעי דריך להו פחות מכביצה ודחי רבא ההם משום גזירה דילמא אהי בהו לידי תקלה אמר ליה אביי [ומי חיישינן לתקלה] כו' וכתב מרן וז"ל קשה לי דאיך סבר אביי דלא חיישינן לתקלה דמשקין בליעי וטמאים מ"מ הא חזי לזילוף אלא ע"כ דחיישינן לתקלה וכמ"ש רש"י לעיל (ל"ב א') וצ"ע עכ"ל ואולי נאמר קצת בדעת אביי דהנה לעיל (כ' ב') אמרינן ותקלה עצמה תנאי היא דב"ש סברי חיישינן לתקלה וב"ה סברי לא חיישינן דתניא חבית של יין של תרומה שנטמאת בש"א תשפך חבל וב"ה אומרים תעשה זילוף אמר ר' ישמעאל ברבי יוסי אני אכריע בשדה תשפך חבל בבית תעשה זילוף איכא דאמרי בחדש תשפך חבל בישן תעשה זילוף אמרו ליה אין הכרעה שלישית מכרעת ולכן נאמר דהן אמת דברייתא זו סוברת דחיישינן לתקלה בזילוף דאל"כ אמאי אין לו שום היתר דקתני בתותים וענבים מ"מ אין זה רק בתותים וענבים שיסחטן לזלף דעדיין חדש הוו ולכן חיישינן בהו לתקלה וברייתא זו אתיא כר' ישמעאל ברבי יוסי דהתם דאף שאמרו לו אין הכרעה שלישית מכרעת היינו לענין דנפסק הלכה כוותיה. משא"כ ברייתא זו דלא אתיא כב"ה דהא ב"ה לא חיישי כלל לתקלה טוב לנו לומר דאתיא כר' ישמעאל בר"י משנאמר דאתיא כב"ש וכל זה אם נאמר דמשקין מיבלע בליעי משא"כ אם נאמר דמיפקד פקידי ואין צריך רק למיסחט לשתיה בלבד א"כ בשעה מועטת כזאת בודאי דלא ניחוש לתקלה לר"י ב"ר יוסי ויותר מזה נאמר דאף לב"ש דלא מחלקי בין חדש לישן מ"מ זהו רק בזילוף דנמשך זמנה אבל בשעה קלה דסחיטה לחודה פשוט דלא חיישינן כלל ועי'

דף לה ע"ב ת"ר יכול יוצא אדם ידי חובתו (באכילת מצה בטבל שלא נתקן כל צרכו כגון שניטלה ממנו תרומה גדולה ולא ניטלה ממנו תרומת מעשר או שלא ניטלה ממנו מע"ר כו' ת"ל לא תאכל עליו חמץ מי שאיסורו משים בל תאכל חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל ופריך ואיסורא דחמץ להיכן אזלא אמר רב ששת הא מני ר"ש היא דאמר אין איסור חל על איסור כו' רבינא אמר מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ בלבד יצא זה שאין איסורו משום בל האכל חמץ בלבד כו' ופריך [מידי בלבד כתיב] אלא מחוורתא כדרב ששת. וכתב מרן וז"ל עי' בהר"ש פ"א מ"ג דטהרות וצ"ע עכ"ל והוא דעל מה דתנן שם במתניתין דנבילת עוף טמא לא מטמאה בבית הבליעה כתב הר"ש וז"ל דתניא בפרק גיד הנשה (דף ק"ו) יכול תהא נבילת עוף טמא מטמאה בגדים בבית הבליעה ת"ל נבילה וטריפה לא יאכל לטמאה בה מי שאיסורו משום בל תאכל נבילה יצא זה שאיסורו משום בל תאכל טמא כלומר דלא אתי איסור נבילה וחייל אאיסור טמא ומאן דאית ליה איסור חל על איסור ידרוש הכי מי שאיסורו משום בל תאכל נבילה לחודה יצא זה שאיסורו משום בל תאכל נבילה וטמא עכ"ל ולדבריו תקשי קושיית הגמרא דהכא מידי בלבד כתיב והלא משום זה דחו תירוצו של רבינא ואיך בחר הר"ש ז"ל בישוב כזה דנדחה בגמ' אך אולי נאמר קצת בדעת הר"ש ז"ל דהתם שאני דאם נאמר דנבילה וטריפה לאו דוקא הוא אלא דגם עוף טמא מטמא ומשום דלא כתיב בלבד. א"כ תרתי ל"ל (נבילה וטריפה) אבל השתא דכתיב תרתי הוי כעין שני כתובים הבאין כאחד ואין מלמדים משום דדוקא אהני קפיד רחמנא משא"כ הכא בחמץ שפיר דייקינן מידי בלבד כתיב דרק איסור חמץ לחודיה כתיב בקרא זה ולכן מסוגיא זו לא תקשי לן כ"כ על הר"ש ז"ל אך יש מקום אתנו לדקדק על הר"ש ז"ל מהא דתניא בת"כ פ' אחרי פי"ב מ"ז יכול אף נבילת עוף הטמא תהא מטמא בגדים בבית הבליעה ת"ל אשר תאכל נבלה וטריפה את שאיסורו משום בל תאכל נבלה יצא עוף טמא שאין איסורו משום בל תאכל נבלה דברי ר' יהודה (וזהו כדרשת הגמ' דחולין וכמו שפירש הר"ש) וחכמים אומרים נבלה וטריפה נבלה שיש לה טריפה יצא עוף טמא שאין לו טריפה ע"כ בת"כ. וא"כ למה המציא הר"ש ז"ל טעם מדנפשיה למאן דלית ליה איסור חל על איסור ולא בחר בדרשה דת"כ. ועי'

דף לח ע"א בגמ' על מה דתנן הלקוח בכסף מע"ש שנטמא יפדה ר' יהודה אומר יקבר. כתבו [תוס' ד"ה רי"א] וז"ל טעמא דר"י משום דדריש כסף ראשון ולא כסף שני ולכך אינו נפדה לקוח טהור ברחוק מקום וה"ה שאינו נפדה טמא בקרוב מקום דתרוייהו מחד קרא נפקי מלא תוכל שאתו ורבנן לא דרשי כסף ראשון ולא כסף שני וסברי דלקוח טהור נפדה ברחוק מקום וה"ה טמא בקרוב מקום וקשה לרשב"א דבריש איזהו מקומן פריך ולא מצינו שטפל חמור מן העיקר והרי מעשר הוא נפדה ולקוח אינו נפדה כו' [אלמא לקוח לרבנן נמי אינו נפדה טהור ברחוק מקום] כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל תמוה לי דלמאי צריך לזה הוכחה הא מפורש כן בהך מתניתין בעצמה דקתני בסיפא א"ל לא אם אמרתם במ"ש עצמו שכן נפדה בטהור ברחוק מקום תאמרו לקוח שאינו נפדה טהור ברחוק מקום ומדהשיב כן לרבנן מוכח דרבנן מודו לו בזה עכ"ל ואולי נאמר קצת בזה דבמתניתין שם במע"ש איתא הלקוח בכסף מע"ש שנטמא יפדה ר' יהודה אומר יקבר א"ל לרבי יהודה מה אם מע"ש עצמו שנטמא הרי הוא נפדה הלקוח בכסף מעשר שני שנטמא אינו דין שיפדה אמר להם לא אם אמרתם במע"ש עצמו שכן הוא נפדה בטהור ברחוק מקום כו' וא"כ לפי האמת דרבנן סברי דרק מע"ש עצמו נפדה ברחוק מקום אבל לקוח אינו נפדה ושפיר דחה ר"י להק"ו שלהם מדוע א"כ לא הודו לר"י דלקוח שנטמא לא יפדה דהא לא מצינו במתניתין דחזרו בהם חכמים. וע"כ דעיקר טעמם לא הוי משום הק"ו ורק דכל זמן דלא מצינו מיעוט להדיא אין לנו לחלק בין מע"ש עצמו ובין לקוח והק"ו שנקטו הוא רק להקשות על ר"י שמחלק בינייהו ולכן כל זמן שאין לנו הכרח דרבנן מודו בלקוח שאין נפדה ברחוק מקום לא יוכרח לנו ממתניתין דר"י משיב לדעת חכמים דמה ישיב להם דבר שאינו מעלה ואינו מוריד לדעתם כיון דאינו תלוי