יד יצחק - ב ל

כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל תמוה לי במה דפשיטא להו להתו' דבדם ליכא טומאה דאורייתא ומדמו טומאה להכשר והא לעיל (ט"ז ב') אמרינן ת"ש ונשא אהרן וכו' מאי לאו טומאת דם הרי דדם טמא מדאורייתא וכך מבואר מדברי תוס' שם ד"ה מדרבנן שכתבו הוי מצי לאוקמי מדאורייתא וכמ"ד וכו' הרי דס"ל דלמ"ד דטומאת משקין דאורייתא גם דם קדשים טמא דאורייתא וצע"ג עכ"ל ואפשר לומר בדעת התוס' ז"ל דדבריהם דהכא סובבים אליבא דרב פפא דאמר הכא אפילו למ"ד טומאת משקין דאורייתא משקי בית מטבחייא הלכתא גמירי לה דטהורין הרי דאיהו בעצמו סובר דאינם טמאים מדאורייתא וא"כ איך קאמר הכא בדברי ר"ש דמחלק בין קרקע לכלים דהיינו דוקא במים ולא בדם אדרבה דם עדיף טפי לטהורי ממים כראייתם ממימרא דר' יוסי ב"ר חנינא דאמר משקין בית מטבחייא לא דיין שהן דכן אלא שאין מכשירין ואוקמי שם בתלמודן דכוונתו על דם כדאמר ר"ח בר אבא אמר ר' יוחנן מניין לדם קדשים שאינו מכשיר שנאמר על הארץ תשפכנו כמים כו' הרי דדם קל לענין טומאה והכשר טפי ממים וא"כ תקשי לרב פפא כיון דאמר להדיא דמשקין בית מטבחייא הלכתא גמירי לה א"כ איך מחמיר בדם יותר מבמים. ואף דתלמודין העלו בקושיא על רב פפא דאמר הלכתא גמירי לה מ"מ רב פפא גופיה אין לו לסתור דברי עצמו ולהפך דבריו בדבר שנראה לכל דזהו סברא מהופכת דאיך יחמיר בדם יותר מבמים. ועי'

דף כא ע"ב עבר זמנו אסור בהנאה פשיטא לא צריכא לשעות דרבנן כו' וכתבו [תוס' ד"ה עבר זמנו] וז"ל רש"י לא גרס פשיטא דהא ר' יוסי הגלילי פליג ושרי חמץ בהנאה כל ז' ואין לפרש פשיטא דאסור בהנאה מדיוקא דרישא [דדרך התנא] בכמה מקומות לכפול את דבריו וכו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל עיין עירובין (ל' ב') ד"ה ולפרוש עליה ועיין לקמן (ל"ה ב') וצ"ע עכ"ל והוא דשם כתבו התוס' דהא דפריך הגמרא שם (ל"א ב') על מתניתין דתנן ולא בטבל פשיטא היינו דמרישא שמעינן לה דקתני מערבין בדמאי דמשמע אבל לא בטבל והרי הוא להיפך מדבריהם דהכא: וכן קושיית הגמרא דפסחים (ל"ה ב') ולא בטבל (דאינו יוצא חובת מצה) פשיטא משמע ג"כ דהקושיא הוא משים דכבר ידענו מהא דתנן ברישא דיוצא בדמאי דאל"כ לא תקשי כ"כ דאולי אשמעינן דלא נימא יבוא עשה וידחה ל"ת אך אולי נאמר קצת בדעת התוס' ז"ל דדעתם לחלק דדוקא היכא דלא מצינו עדיין דעת המתיר בדבר זה דאסרו במתניתין אז די לן במיעוט כל שהוא לאוסרו כגון בעירובין דעדיין לא שמענו דינקוט התנא לדבר ברור כדעת רבי לחודיה דלא גזרו על שבות ביה"ש ואדרבה סתם לן התנא במס' שבת (ל"ד א') דספק חשיכה אין מעשרין את הודאי דלא כרבי וכמו שכתבו התוס' שם ולכן די לנו משמעות מועט דאין מערבין בטבל וממתניתין דאשמעינן מערבין בדמאי ממילא נשמע אבל לא בטבל ודומה למה שכתבו התוס' הכא בסוף דבריהם בביאור קושיית תלמודן. וכן במצת טבל לא שמענו לשום תנא במתניתין דיאמר שיוצאין בטבל לכן גם שם די לנו במה דאשמעינן שיוצאין בדמאי ומשמע ג"כ ולא בטבל משא"כ הכא דבאמת דעת ר' יוסי הגלילי דחמץ אינו אסור בהנאה וכל זמן דלא ידעינן בהדיא דסתם לן תנא דלא כוותיה לא די לן במשמעות מועט דלא כוותיה וע"ז כתבו דדרך התנא לכפול את דבריו ור"ל דוקא במקוה דיש להסתפק בו ולכן כתבו ונראה דפריך פשיטא משום דתנא בפ"ק (י"א ב') דשורפין חמץ אלמא אסור בהנאה דלר' יוסי הגלילי א"ל לשורפו וכו'. ועי'

דף כב ע"א "א [ור"מ] (דנפקא ליה איסור הנאה בשאר איסורים מדפרט בנבילה בשלמא פרט היתר דטריפה לגופיה איצטריך למפרט בה היהר משום דאי לאו דפרט ביה הוה אמינא ליתסר בהנאה אלא אותו למה לי). ומשני [אותו אתה משליך לכלב] ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה וכתב מרן וז"ל תמוה לי דילמא מה דאמר ר"מ דאחד גר ואחד עובד כוכבים בין במכירה בין בנתינה היינו לפי האמת דכתיב אותו דאי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה ממילא איצטריך קרא גבי נבילה לגר אשר בשעריך להתיר נבילה בהנאה משום הכי לא אמר לדברים ככתבן כיון דלא מייתר קרא אבל אילו לא היה כתוב אותו אדנידוק מקרא דנבילה דלא תאכל איסור הנאה משמע. היינו אומרים באמת דמיתורא דקרא אתי לדברים ככתבן וצ"ע עכ"ל הנה לפי מאי שהקשה הגמרא לקמן (כ"ג א' והרי נזיר דרחמנא, אמר מחרצנים ועד זג לא יאכל ותנן מערבין לנזיר ביין אמר מר זוטרא שאני התם דאמר קרא נזרו שלו יהא. וכתבו התוס' שם וז"ל תימא לחזקיה נזרו למאי את ואית ספרים דגרסי על נזרו מגלח ואינו מגלח על נזירות אביו עכ"ל ולפי זה לר"מ דסובר בספ"ד דנזיר דמגלח על נזירות אביו מוכרח לכאורה דסובר דלא יאכל איסור הנאה במשמע וכמובא לקמן שם בדברי מרן וא"כ יוכל להיות דתלמודין בנו יסודם ע"ז ולכן אף אם לא נכתב אותו מ"מ נדע מנזרו דלא תאכל איסור הנאה הוא ושפיר הקשו אותו ל"ל ואף לפי מה שכתבו שם בדברי מרן עדיין יש מקום ליישב קושיית מרן בדברי הצל"ח שהקשה ג"כ כקושיית מרן ויישב בכמה אנפי ע"ש

שם מתיב ר' יצחק נפחא והרי גיד הנשה דרחמנא אמר על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה ותנן שולח אדם ירך לעובד כוכבים מפני שמקומו ניכר (וקשיא לר' אבהו) ומשני קסבר ר' אבהו כשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרו. ופריך הניחא למ"ד יש בגידין בנותן טעם (והוי בכלל נבילה) אלא למ"ד אין בגידין בנותן טעם מאי איכא למימר ומשני מאן שמעת ליה דאמר אין בגידין בנותן טעם ר"ש כו' ר"ש ה"נ דאסר בהנאה וכתבו תוס' [ד"ה ור"ש] וז"ל משמע דההיא דשולח ירך לעו"ג אתי כרבי יהודה כו' הקשה הר"י דאורלינ"ש [היכי מצי אתיא כר' יהודה] והא ר"י אית ליה בפרק גיד הנשה (ק' ב') דגיד הנשה אסור לבני נח וקעבר משום לפני עור לא תתן מכשול כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל תמוה לי הא זהו ליכא קושיא כ"כ די"ל דמתניתין דירך ס"ל כר"י בזה דג"ה מותר בהנאה אבל בזה לא סבירא ליה כר' יהודה דמבני יעקב נאסר ואמאי לא האלימו קושייתם יותר דאיך ס"ל לר"י דכשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרו הא ע"כ דלגר אשר בשעריך לא קאי אגיד דהא אסור משום ולפני עור וצ"ע עכ"ל ואולי נאמר קצת בזה. דהנה הא דתנן שולח אדם ירך לעובד כוכבים בכשרה איירי כדמפורש בהדיא הטעם במשנה זו מפני שמקומו ניכר ופרש"י ולא יבוא ישראל לקנותה ולאכלה בגידה. ופשוט קצת לומר דהא דמייתי תלמודין הכא סוף המשנה בטעמה דמפני שמקומו ניכר היינו משום דמבלעדי סופה אין קושיא כ"כ לר' אבהו מהא דשולח אדם דדילמא בנבילה איירי ונבילה שאני דכמו דממעטינן טמאה מאיסור גיד בחולין (ק"א א') מעל כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה מי שגידו אסור ובשרו מותר יצתה זה שגידו אסור ובשרו אסור כן נמעט ג"כ גיד הנשה של נבילה שבשרו ג"כ אסור ולכן מייתי הגמ' גם סוף המשנה בטעמה דמשמע להדיא דבכשרה איירי וע"ז משני ליה כשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרו ולא שנא נבילה ול"ש כשירה (וכמו שכתב רש"י להדיא וז"ל והרי לך היתר הנאה בלאו דגיד ל"ש נבילה ול"ש כשירה עכ"ל וכדברי רש"א ז"ל בכוונתו שכתב וז"ל ר"ל כיון דלאו דגיד פ"כ לא תאכל דידיה היינו אכילה ממש ולא הנאה לגבי נבילה ה"ה לגבי כשירה וכו' עכ"ל) וכל זה הוא רק באיסור הנאה דגיד דכיון דבא הכתוב ללמדנו דלא תאכל אכילה לחודיה הוא אין לנו לחלק בין נבלה לכשרה אבל באיסור אכילה לבני נח אף דר' יהודה סובר דאיסור גיד נוהג גם בב"נ וכקושיית הר"י דאורלינ"ש. מ"מ בזה שפיר נחלק בין נבילה