יד יצחק - ב כט

דגם התם על הכל שכן דאיתא שם בתוס' ציין לתוס' זה ואסיק בצריך עיון כמובא לשונו לקמן אך אולי נאמר קצת דהא דכתבו התוס' ז"ל שם דאשתו כ"ש הוא משכירו ולקיטו היינו בעובדא דהתם דאתו לקמיה דרב יהודה ופשט להו מדברי שמואל דאשתו מערבת לכן הקשו דעדיפא ליה להביא דברי שמואל דשכירו ולקיטו דאיירי בעו"ג וכ"ש אשתו משא"כ בעובדא דהכא שהיה בר"ל ותלמידי דר' חנינא לא כתבו התו' דאשתו כ"ש היא משכירו ולקיטו משום דהכא פשוט להו יותר באשתו והוא מדברי ר"ל בעצמו דלקמן (שם) בתלמודין הובא עוד עובדא דטורזינא דהוה בשבבותיה דר' זירא דאתו לקמיה ואמרו ליה מהו למיגר מדביתהו אמר להו הכי אמר ר"ל משמיה דגברא רבה ומנו ר' חנינא אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו וכוונת התוס' ז"ל דהכא כן הוא דמתחלה כתבו דלא היה שם אפי' אחד מב"ב דהא אמרינן לקמן דשוכר אפילו משכירו ולקיטו והיינו, מימרא דרב יהודה אמר שמואל וסבירא להו דמסתמא לא יפלגו על רב יהודה אמר שמואל אבל זה אינו דבר ברור כ"כ ע"כ הוסיפו לומר ואשתו נמי אם היתה שם היתה יכולה להשכיר כדמשמע לקמן גבי ההוא טורזינא. ר"ל טורזינא דרבי זירא דאמר משמיה דר"ל ור' חנינא דיכול לשכור ממנה. ולזה אין אנו צריכים לדרב יהודה אמר שמואל ורק ממילתיה דר"ל ור' חנינא גופייהו מוכח כן להדיא ועי'

דף עג ע"א במתני' חמש חצירות פתוחות זו לזו ופתוחות למבוי עירבו בחצירות ולא נשתתפו במבוי מותרין בחצירות ואסורין במבוי (ושם ע"ב) בגמרא רב לא הני פתוחות זו לזו א"ל אביי לרב יוסף רב מאי טעמא דלא הני פתוחות זו לזו קסבר כל שיתוף שאין מכניסו ומוציאו דרך פתחים במבוי לא שמיה שיתוף איתיביה בעל הבית שהיה שותף לשכניו לזה ביין ולזה ביין אין צריכין לערב ומשני התם דאפקיה ועייליה (בכל החצרות) איתיביה כיצד משתתפין במבוי מניח את החבית ואומר הרי זה לכל בני מבוי כו' ומשני הכא נמי דאפקיה ועייליה כו' ופריך מהא דאמר רב יהודה אמר רב בני חבורה שהיו מסובין וקידש עליהן היום הפת שעל שולחן סומכין עליו משום עירוב ואמרי לה משום שיתוף. וכתבו [התוס' ד"ה בני] וז"ל כאן לא שייך לומר דאפקיה ועייליה דאע"ג דיכול לומר דכל חד וחד הביא פת בחצר זה דרך מבוי כדי לסעוד כו' שאין לומר שכך אירע שפת של בעה"ב זה היה מונח בשאר חצירות והובא כאן דרך מבוי דהוצאה והכנסה זו לא מהניא מידי כיון שלא היה קנוי פת לכל החבורה באותה שעה אלא היה של בעל הבית זה [ואין הכנסה והוצאה מועלת] אלא אם כן היה של בעל השיתוף מאותה שעה עכ"ל וכתב מרן וז"ל קשה לי דא"כ איך משני תחנה על מתניתין דכיצד משתתפין במבוי כו' התם נמי דאפקיה ועייליה הא מקודם לא מהני זה כיון דהחבית כולה דבעה"ב ועל כרחך דעתה לאחר הזיכוי אפקא ועי לא א"כ למאי צריך לזכות ע"י בנו ובתו הא כיון דעייליה לכל חצר לחצר יקנה חצירו של כל אחד חלקו ביין וצע"ג עכ"ל ואולי נאמר קצת בזה דהנה הא דחצירו של אדם קונה לו היינו דוקא כשמשתמר לדעתו או עומד בצדו כמציעא (י"א א' וב') ובכמה מקומות. ואף לדעת האומר דבמתנה לא בעינן משתמר ועומד בצדו. לפחות בעינן שישתמר לדעת הנותן כמבואר ברא"ש ז"ל שם והובא דעתו בחו"ה סימן ר' ס"א וא"כ הא דעייליה ואפקיה יוכל להיות דהיה ע"י קטן דאין כאן שמירה כלל או דהיה על ידי פיל וקוף וכדומה וכדמצינו בעירובי תחומין במעילה (כ"א א') נתן על הפיל והוליכו על הקוף והוליכו עירובו עירוב וכמו כן הכא לאתויי מחצירו לחצירן ד' בזה. ולכן בעינן שיזכה להן ע"י בן דעת ועי'

דף פ ע"א בההוא עובדא דטורזינא דאתו לקמיה דרב א הודה כו' כתבו [תוס' ד"ה אתו לקמיה] וז"ל וא"ת ואמאי לא מייתי מדרב יהודה דאמר בריש הדר משמיה דשמואל שכירו ולקיטו של עו"ג נותן עירובו ודיו [וכ"ש אשתו] כו' וכתב מרן וז"ל עי' לעיל (ס"ה ב') תוס' ד"ה דלא הוי שוכר וצ"ע עכ"ל. כבר מבואר שם בחדושינו בעז"ה

דף פב ע"ב במתני' כמה הוא שיעורו (של עירוב) כו' ר' יוחנן בן ברוקה אומר מככר בפונדיון מד' סאין בסלע ר"ש אומר שתי ידות לככר משלש לקב. חצייה לבית המנוגע וחצי חצייה לפסול את הגוויה. ובגמרא שם (פ"ג א') תנא וחצי חצי חצייה לטמא טומאת אוכלין ופריך [ותנא דידן מ"ט לא תני] טומאת אוכלין כו' וכתב מרן וז"ל תמוה לי מהיכא פסיקא ליה דלריב"ב שיעור טומאת אוכלין ג' רביעית ביצה כיון שהוא חצי חצי חציה דלמא באמת לכ"ע טומאת אוכלין בכביצה כדדרשינן אוכל הנאכל בבת אחת אלא דהברייתא כר' שמעון דלדידיה דביצה הוא חצי חצי חצייה מש"ה נקיט ליה בסדר החשבון דחצי חצי חצייה לטמא טומאת אוכלין אבל מתניתין חציה לבית המנוגע דקאי ריב"ב ור"ש למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה משום הכי לא מצי למנקט חצי חצי חצייה לטומאת אוכלין דלריב"ב אינו כן עכ"ל הנה בכתובות (ס"ז ב') מביא מתניתין ברייתא שלימה כמתניתין דהכא דאיתא שם מתניתין לא ריב"ב ולא ר"ש דתניא (כצ"ל לכאורה ואף דבתלמודין הגירסא דתנן והגאון מהרי"פ לא הגיה כלל עכ"ז ע"כ ברייתא היא דהלא סיפא ליתא במתני' וגם לשונה אינה מכוונת כמתני') וכמה שיעורו מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד כו' ר' יוחנן ב"ב אומר ככר הלקוח בפונדיון מארבע סאין בסלע ר"ש אומר שתי ידות לככר משלש ככרות לקב חצייה לבית המנוגע וחצי חצייה לפסול את הגויה וחצי חצי חצייה לקבל טומאת אוכלין הרי מבואר להדיא דהחצי חצי חצייה אזיל על פלוגתת דריב"ב ור"ש ושפיר הקשה הגמ' הכא. ועי'

מסכת פסחים

דף יא ע"ב ור' יהודה מאי שנא גבי חמץ דגזר (דסובר דאחר זמן הביעור לא יבדוק דלמא אתי למיכל מיניה) [ומאי שנא גבי קרצוף] דלא גזר (דסובר דמקרצפין בהמה בכלי ששיניה גסות ולא גזרינן דלמא אתי למיעבד קירוד בכלי ששיניה דקות שהוא מלאכה שעושה חבורה) וכתב מרן וז"ל קשה לי הא קירוד הוא דרבנן דהא אינו מתכוין ולא הוי פסיק רישיה כמבואר להדיא בביצה דאמר ר' יהודה לטעמיה דדשא"מ אסור וא"כ הוי רק איסור דרבנן דהא בשבת מ"א ב') בתוס' ד"ה מיחם כתבו דלר"י דבר שאינו מתכוין בשבת הוי דרבנן וכ"כ תוס' ביומא (ל"ד ב') וכ"כ רש"י בשבת (קכ"א ב') ד"ה לפי תומו וא"כ מש"ה לא גזר קרצוף אטו קירוד דקירוד גופיה הוא דרבנן אבל בחמץ גזרינן שמא יאכל דהוי דאורייתא וצע"ג אח"ז מצאתי בעז"הי שהקשו כן בת"י יומא (ל"ד ב') עכ"ל הנה הת"י שם תירצו דעדיפא מיניה קמשני התם. אך אולי נאמר עוד קצת בזה דהתוס' ז"ל בביצה (כ"ג א') ד"ה ושלש מחלוקת בדבר כתבו וז"ל דבמגררות שלנו שהן של ברזל כ"ע מודו דאסור דפסיק רישיה ולא ימות הוא שתולש שערות עכ"ל. וא"כ ים מקום לומר דגם בימי בעלי הש"ס היו מגררות של ברזל רק שהם זכרו רק שלש מחלוקת דת"ק מתיר קירוד וקרצוף ור' יהודה מחלק דקירוד אסור וקרצוף מותר ורבנן אסרו שניהם וכל זה בשל עץ אבל בשל ברזל כ"ע אסרו וכיון שכן שפיר מקשה תלמודן דלגזור ר"י קירוד אטו קרצוף דמגררות של ברזל. ועי'

דף יז ע"ב אמר רב פפא הא דאמרת בקרקע טהורין לא שנו אמו מים אבל דם לא ומים נמי לא אמרן אלא דהוי רביעית דחזי להטביל ב"ה מחטין וצינורות אבל לא הוי רביעית טמאין וכתבו [תוס' ד"ה אבל דם לא] וז"ל וא"ת אדרבה בדם יש לטהר טפי אפילו בכלים דדם קדשים לא איתקש למים כדאמרינן לעיל שאינו נשפך כמים אין מכשיר