יד יצחק - ב כח

שם על קושיית הגמרא הנ"ל שהקשו אי הכי בהא לימא ר' יוסי ספק עירוב כשר משני הגמרא רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו הכא בשתי כיתי עדים עסקינן אחת אומרת מבעוד יום נטמאת ואחת אומרת משחשיכה וכתבו ע"ז [תוס' ד"ה הכא] בשני כיתי עדים וז"ל דר"מ לית ליה אוקי תרי בהדי הרי כו' אע"ג דבפ"ב דכתובות (כ' א') אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי [אפי' בדאורייתא] הכא שאני דהשתא ודאי טמאה היא עכ"ל וכתב מרן וז"ל קשה לי התם אמרינן כן לענין ממון דמדאורייתא באמת תרי ותרי אוקי אחזקה אבל באיסור הא אמרינן תרי והרי ספיקא דרבנן היינו דרבנן החמירו דלא ליזל בזה בתר חזקה ועי' כתובות (כ"ו ב') בתוס' שם שכתבו דהכא בתרומה דרבנן גם בתרי ותרי מיבעיא ליה לאוקמי אחזקה כדהוכיחו מסוגיא דשם ותירצו דמ"מ תחומין דאורייתא. ודבריהם דהכא דאפי' בדאורייתא אוקי אחזקה צ"ע. גם מרי דשמעתא הכא רבה ורב יוסף דס"ל ביבמות (ל"א ע') תרי ותרי ספק דאורייתא דמדאורייתא לא אמרינן אוקי אחזקה וצ"ע עכ"ל ואולי נאמר קצת בזה דהנה הא דקיי"ל ספק טומאה ברה"ר ספיקו טהור אינו משום חזקה וכמ"ש התוס' בחולין (ט' ב') ד"ה התם בתה"ד וז"ל דמסוטה גמרינן לטהר ברה"ר גם היכא דליכא חזקה לטהרה כו' עכ"ל וכן כתבו גם בריש נדה (ב' ב') ד"ה והלל ע"ש. ועל כרחין הא דתנן במתניתין דתרומה ונטמאת כו' ואם ספק הרי זה חמר גמל לר"מ היינו גם במונח ברה"ר כיון דלא חלקו בזה ולכאורה כמו דאמרינן בספק טומאה ברה"ר דטהור אף היכא דליכא חזקת טהרה. כן גם הכא בתרי ותרי דקמספקא לן באיזה זמן נטמאת ה"ל לטהורינהו ברה"ר כל זמן דלא ידעינן בודאי שהיתה טמאה בעת ההיא. ואף דתרי ותרי הוי ספיקא דרבנן דרבנן החמירו דלא ליזל בתר חזקה ורבה ורב יוסף אמרו דהוי ספיקא דאורייתא דמדאורייתא לא אזלינן בתר חזקה אין זה זה רק במידי דאסור מספק ורק דנסמוך על החזקה ובתרי ותרי לא נוכל לסמוך על החזקה משא"כ הכא בטומאה ברה"ר דספיקו להקל. גם בתרי ותרי (אף אם נאמר דספק דמחמת עידותם דסתרי אהדדי גרע מספק דעלמא דספיקו הוא מחמת עצם הדבר) לפחות היה לן למימר אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי הדבר בחזקתו ודמיא לספיקא דממונא דגם שם לא שייך להחמיר בספיקו ועכ"ז בתרי ותרי אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקמי אחזקה ושפיר דקדקו התוס' מהא דב"פ דכתובות וע"ז תירצו דהכא שאני כיון דהשתא ודאי טמאה היא דהא דספיקו טהור ברה"ר היינו רק היכא דעדיין הספק במקומו עומד משא"כ הכא דעתה אין אתנו שום ספק וא"כ לא עדיף ספק זה דתרומה ברה"ר יותר מכל ספק איסורא דגם בהם לא אזלינן בתר חזקה מדרבנן ולרבה ורב יוסף מדאורייתא ואדרבה גרע מכל ספיקי דאיסורא ובמה שכתבנו דמתניתין גם ברה"ר איירי ושם לא בעינן חזקת טהרה ניחא לן קצת גם דברי ר' ירמיה דמשני בתחלה לר"מ דמתניתין איירי שהיה עליו שרץ כל בה"ש. והקשו עליו דא"כ מאי טעמא דר' יוסי דאמר ספק עירוב כשר דהא אין כאן שום ספק ובאמת תמוה הדבר איך עלה בדעת ר' ירמיה לומר כזה בפירוש דמתני' ומדוע לא משני טפי דנפל השרץ בתוך ביה"ש דאין כאן חזקה וכמו שהקשה מרן לעיל על קושית תלמודין דאי הכי כמו שמובא לשונו שם. דמה שכתבנו בישובו הוא רק דסתמא דתלמודין ורבה ורב יוסף לא נחתו לתרץ כן משום דעדיין לא ניחא להו דעת ר' יוסי ע"ש משא"כ ר' ירמיה דלא נחית כ"כ לתרץ דעת ר"י ורק נחית טפי ליישב דעת ר"מ מדוע מוקים וישובו בדבר שאין מקום להאמר כלל לדברי ר"י ולפחות ה"ל לסבול הדוחק במיעוטו ולאוקמי כשנפל השרץ בתוך ביה"ש ולא ידעינן אם תה לילה או יום דלא שייך כ"כ לאוקמי אחזקה ובזה יהא מיושב דעת ר"מ וגם דברי ר' יוסי לא יהיו מסותרים כ"כ. אבל לפי דברינו ניחא דאין מקום לר' ירמיה לאוקמי כן דא"כ מאי טעמא דר"מ ברה"ר דהתם לא בעינן חזקה כלל ולכן אוקים כשהיה שרץ עליו כל בה"ש ועי']

דף סג ע"ב ההיא מבואה דהוה דייר בה לחמן בר ריסתק אמרו ליה אוגר לן רשותך ולא אוגר להו אתו אמרו ליה לאביי אמר להו זילו בטילי רשותייכו לגבי חד והוה ליה יחיד במקום עובד כוכבים ויחיד במקום עובד כוכבים לא אסיר ופרש"י בטילו רשותייכו דמבוי לגבי חד מינייכו ואע"ג דאינהו אסורין להוציא מחצרותיהן למבוי כדתנן נתנו לו רשותן הוא מותר והן אסורין אהני ליה מיהא לטלטל בתוך המבוי כלים ששבתו בתוכן וכלים ששבתו בבית היחיד שבטלו רשותן אצלו דבלא"ה אסירי לטלטל ביה כדאמרינן במס' שבת בפרק רא"א אם לא הביא כלי עכ"ל ושם בדברי [תוס' ד"ה בטילי] ביארו מקורו מתלמודין ע"ש ובתוך דבריהם כתבו וז"ל [וקשיא לר"י דמסתמא הני דשמעתין היו מערבין חצירות עם הבתים] ורשות המבוי היו מבטלין דאי לא היו מערבין היו מפסידין כל החצירות שלא היו יכולין להוציא להן מן הבתים וטוב היה להן שיהיו מותרין בחצירות ויאסרו כולן במבוי ממה שהיו כולן אסורין בחצירות ובמבוי בשביל האחד שיהיה מותר וכיון שהיו מערבין בחצירות אם כן לא יתכן מה שפירש בקונטרס דאהני ביטול זה לטלטל במבוי כלים ששבתו בתוכו וכלים ששבתו בבית היחיד דהא כיון דעירבו חצירות עם הבתים אין מטלטלין בו אלא בארבע כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל לא ידעתי למאי הוצרכו לאריכות זו ולמה לא הקשו בחזקה דממ"נ אם לא עירבו בלאו ביטול היה מותר כלים ששבתו במבוי ובעירבו גם ביטול לא מהני וצע"ג עכ"ל הנה קושיית מרן כבר הקשה רש"א ז"ל ויישבה ע"ש. אך אולי נאמר להוסיף קצת בזה דהא דתפיס מרן בפשיטות דאם לא עירבו בלאו ביטול היה מותר כלים ששבתו במבוי לאו דבר ברור הוא כ"כ אליבא דכ"ע דאף דכן אמר שם ר"נ אמר רבה בר אבוה אמר רב מבוי שלא נשתתפו בו עירבו חצירות עם בתים אין מטלטלין בו אלא בד' אמות לא עירבו חצירות עם בתים מותר לטלטל בכולו מ"מ בתחלה רצו בגמ' לאוקמא דעירבו חצירות עם בתים אסור לטלטל משום דניתקו חצירות ונעשה בתים ורב לטעמיה כו' ופריך רב חנינא חוזאה לרבה כי לא עירבו נמי ליחזינהו להנהו בתים כמאן דמסתמי דמו וחצירות איכא ובתים ליכא ומשני אפשר דמבטלי רשותא לגבי דחד. ופריך סוף סוף בית איכא בתים ליכא ומשני אפשר דמצפרא עד פלגא דיומא לגבי חד ומפלגא דיומא עד פניא לגבי דחד כו' עד דמתרץ רב אשי מי גרם לחצירות שיאסרו בתים וליכא וא"כ עד דאתא רב אשי היה אפשר לאוקמא בשביטלו דוקא. וא"כ אביי דתלמודן אולי סובר דאסור לטלטולי בלא ביטול גם בלא עירבו ולכן הוכיחו התוס' מהוכחא אחרת דודאי עירבו וא"כ כיון שעירבו לית דין ומקום לחלוק דודאי לכ"ע אסור לטלטל ולכן האריכו התוס' ז"ל למעניתם ועי'

דף סה ע"ב ריש לקיש ותלמידי דר' חנינא איקלעו לההוא פונדק ולא הוה שוכר והוה משכיר אמרו מהו למיגר מיניה כו' וכתבו [תוס' ד"ה לא הוה שוכר) ולא היה שם אפי' אחד מב"ב דהא אמרינן לקמן דשוכר אפילו משכירו ולקיטו ואשתו נמי אם היתה שם היתה יכולה להשכיר כדמשמע לקמן (פ' א') [גבי ההוא טורזינא] עכ"ל וכתב מרן וז"ל עי' בתוס' שם ד"ה אתו לקמיה וצ"ע עכ"ל לכאורה כוונתו דשם איתא בגמרא ההוא טורזינא (ופירש"י עובד כוכבים היה ממונה על כלי זיין העשויין לשמירת העיר) דהוה בשיבבותיה דרב יהודה בר אושעיא אמרי ליה אוגר לן רשותך לא אוגר להו אתו לקמיה דרב יהודה בר אושעיא אמרו ליה מהו למיגר מדביתהו כו' אתא לקמיה דרב יהודה אמר להו הכי אמר שמואל אשתו של אדם מערבת שלא מדעתו וכתבו שם התוס' וז"ל וא"ת ואמאי לא אייתי מדרב יהודה דאמר בריש הדר משמיה דשמואל שכירו ולקיטו של עובד כוכבים נותן עירובו ודיו וכ"ש אשתו והוה מייתי מעובד כוכבים על עובד כוכבים וי"ל דאשתו אאשתו ניחא ליה לאתויי עכ"ל וא"כ התם כתבו דאשתו כ"ש הוא משכירו ולקיטו והכא כתבו דאשתו נמי יכולה השכיר והביאו סייעתא מטורזינא וכן מטין להדיא דברי מרן