יד יצחק - ב כב

כי היכי דליצל צבעיה. וכתב רש"י וז"ל טפי ניחא ליה שדם החי טוב מדם המת וכיון דכל עצמו מתכוון וטורח לשומרו שלא ימות בידו אפי' מת אין כאן אלא מהעסק וכי מודה ר"ש במידי דלא איכפת ליה אי מתרמי ומיהו איכווני לא מיכוון עכ"ל. ומפורש בדבריו שם דבלא איכפת ליה מודה ר"ש והכא כתב דבלא איכפת ליה פטור וכבר הזכירו התוס' ז"ל שם להקשות על פירושו דהתם מסוגיא זו ורק לא הזכיר דסותר דברי עצמו וזהו שהוסיף מרן ז"ל אך אולי נאמר ליישב קצת דעה רש"י ז"ל בדברי הרמב"ן ז"ל שכתב שם וז"ל ופרש"י ז"ל (בתחלת דבריו) שהוא טורח לשומרו שלא ימות. פירוש לפירושו והוא בדרך שאפשר שלא ימות ואם מת לא נעשית מחשבתו והיינו דקרינן ליה מתעסק ואחרים פירשו דהו"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה דלא ניחא ליה במיתה. ולא דייק. עכ"ל ולפי זה הא דמסיים רש"י ז"ל וכי מודה ר"ש במידי דלא איכפת ליה אי מתרמי ר"ל שאין מדקדק כלל וניחא להעושה שיעשה בכל גווני אף גם שתיעשה המלאכה (והוא היפך מפציעת חלזון דשם מדקדק שיהיה בדרך אפשרי שלא ימות) ובתכלית הדבר ודאי דרצונו הוא ואז חייב לר"ש ה שאין כן הכא שכתב דלא איכפת ליה לייפות וא"כ אין רצונו בתכלית הדבר והוא ייפוי הקרקע ולכן פטור לר"ש דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה וכפירוש התוס' הכא. וא"כ דברי רש"י אינם סותרים אהדדי ועי' בחידושנו לעיל (ל"א ב') מה שכתבנו שם בשם ה"ר אברהם החסיד וכן הוא לרש"י ז"ל והתם פסיק רישיה הוא והכא מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא ועי'

דף קיב ע"ב תנן התם כל כלי בע"ב שיעורן כרמונים בעי חזקיה ניקב כמוציא זית וסתמו וחזר וניקב כמוציא זית וסתמו עד שהשלימו למוציא רמון מהו א"ל ר"י [רבי שנית לנו סנדל] שנפסקה אחת מאזנו ותיקנה טמא מדרס נפסקה שניה ותיקנה טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס ואמרינן לך מאי שנא ראשונה דהא קיימא שניה שניה נמי מתקנא ראשונה ואמרת לן עלה פנים חדשות באו לכאן הכא נמי פנים חדשות באו לכאן וכתב מרן וז"ל יש לעיין אמאי לא מייתי ממתניתין (פי"ח מ"ו דכלים וצ"ע עכ"ל והנה קושיתו הוא קושיית התוס' הכא ד"ה רבי שנית לנו סנדל ע"ש. אך אולי נאמר קצת בזה דמתניתין פי"ח שהביא מרן איירי במטה והכי תנן התם מטה שהיתה טמאה מדרס נשברה ארוכה (היינו עצים שבארוכות המטה מימין או משמאל) ותיקנה טמאה מדרס נשברה שניה ותיקנה טהורה מן המדרס אבל טמאה מגע מדרס. לא הספיק לתקן את הראשונה עד שנשברה שניה טהורה והתם אף גם אם מייחד הארוכות לדבר אחר אין כאן מקום לטומאה דלמטה לא חזיא ולטומאת מגע הא פשוטי כלי עץ היא משא"כ בכלי בע"ב אף דשיעורן כרמונים מ"מ אם מייחד להו לגיסטרא עדיין טמא משום גיסטרא כמפורש במכלתין (צ"ה ע"ב) ברש"י ד"ה טהור מכלום ולכן ממטה לא נפשיט ליה כ"כ ספיקותו לכלי בע"ב כיון דמצינו מקום חשיבות להם דאף שנשברו עדיין מטמאו כשמייחד אותם לגיסטרא ודילמא גם פנים חדשות באו לכאן לא אמרינן בהו. ע"כ הביא ליה מסנדל דכבר אוקמוה בתלמודין הכא דהא דתנן גבי סנדל דאם נפסקה שניה טהורה היינו בסנדל שיש לו ארבע אזני וארבע תרסיות ונפסקו רק שנים החיצונות אבל הפנימיות שלמים המה. וזהו לדעת ר"י דברייתא דמטהר בנפסקו החצונים אבל לרבנן דברייתא טמא בזה. ולכאורה גם לר' יהודה אם ייחדו בפירוש לרגל השניה טמא הסנדל כיון דכלי ראוי הוא מכאן ואילך ובפרט כיון דרבנן מטמאין גם בלא ייחוד נאמר לפחות דלר' יהודה מהני להו ייחוד דכל למעוטי במחלוקת עדיף ומ"מ אמרינן בהו פנים חדשית וכן הדין גם בכלי בע"ב. ועי' עירובין (כ"ד א') תוס' ד"ה אבל בסה"ד כתבו וז"ל וריצב"א אומר כו' דלא שייך גבי מגע פנים חדשות דאפי' נפסקו שתי אזניו ראוי לקבל טומאת מגע אם מיחדו לתשמיש אחר כו' עכ"ל וא"כ לדידיה יש מקום לדברינו אף אם נאמר דלא מהני יחוד בסנדל למדרס ועי'

דף קכט ע"ב אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב כל האמור בפרשת תוכחה דיחזקאל עושין לחיה בשבת ומדכתיב שם והחתל לא חתלת מכאן שמלפפין את הולד בשבת וכתב [רש"י ד"ה מלפפין] ולאו היינו אסובי ינוקי דאמרן לעיל בפרק כל הכלים (קכ"ז א') דהא שמעינן לר"נ דאסר התם אלא לפופי בעלמא כמו שעושין [בחגורות ופסיקאות] עכ"ל וכתב מרן וז"ל עי' לקמן (קמ"ז ב') רש"י ד"ה בחומרי שדרה וצ"ע ועי' בתשובת אדמת קידש חלק א"ח סימן ח' עכ"ל. והוא דשם אמר רבב"ח א"ר יוחנן לפופי ינוקא בשבתא שפיר דמי ופריך תלמודין והאנן תנן אין מעצבין את הקטן ומשני התם בחומרי שדרה דמחזי כבונה וכתב רש"י וז"ל בחומרי שדרה חוליות של שדרה שנפסקה אחת מהן ולאחר זמן קמיירי דאי ביום לידה אמרינן כל האמור בפרשת תוכחה דיחזקאל עושין לחיה בשבת עכ"ל וא"כ למה פירש הכא דלאו היינו אסובי ינוקי דילמא יום הלידה שאני כדבריו שם והנה ספר א"ק איננו אתנו אך אולי נאמר קצת דרש"י ז"ל מפרש הכא בדברי ר"נ דלאו היינו אסובי ינוקי משום דאם היינו הך ורק דמחלק בין יום הלידה ובין שאר שבתות א"כ ה"ל לר"נ לנקוט בדבריו מכאן שעושין אסובי לולד הנולד בשבת כיון דאוסר שלא ביום הלידה ה"ל לאשמעינן ההיתר ביום הלידה ולמה אמר מכאן שמלפפין את הולד ואם דוהחתל דקרא היינו לפופי א"כ מנין נדע דגם אסובי מותר כיון דמקרא זה לא שמענו והלא כל הדברים ההכרחיים ביום הלידה נודענו מקרא זה וזה לא נחשב בתוכו משא"כ התם בדברי רבב"ח אמר ר' יוחנן דהתיר לפופי בכל השבתות ולא זכר כלל בדבריו יום הלידה א"כ פשוט דלדידיה החתל דקרא דמתירו דוקא ביום הלידה היינו אסובי ולכן פירש רש"י התם דהא דתנן אין מעצבין היינו שלא ביום הלידה אבל ביום הלידה הכל שרי ולרש"י ז"ל אינו מוכרח כ"כ דברי תוס' ד"ה כל האמור ע"ש. ואף אם נאמר כדעתם מ"מ הלא קרא זה רק דברים המוכרחים ביום הנידה לבדו קחשיב ועי'

דף קל ע"ב בעי מיניה ר' זירא מר' אסי מבוי שלא נשתתפו בו מהו לטלטל בכולו מי אמרינן כחצר דמי מה חצר אע"ג דלא עירבו מותר לטלטל בכולו כו'. וכתב [רש"י ד"ה מותר לטלטל בכולו] מה שנמצא בתוכו או בגדיו שהוציא מן הבית לתוכה דרך מלבוש [פושטן ומטלטלן] בכולה לדברי הכל כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל תמוה לי הא מ"מ כיון דשבתו בבית אסור לטלטלן וכדאיתא להדיא בעירובין (צ"א א') בכימתא וסודרא וצע"ג עכ"ל והוא דעל מה דתנן התם ר"ש אומר אחד גגות ואחד, חצירות ואחד קרפיפות רשות אחת הן לכלים ששבתו לתוכן ולא לכלים ששבתו בתוך הבית אמרו שם בגמרא אמר רב הלכה כר"ש והוא שלא עירבו (בני החצירות לעצמן דהשתא לא שכיחי כלי הבתים בחצר וליכא למיגזר אי שרית להוציא כלים ששבתו בזו לחבירתה אתי לאפוקי נמי כלי הבית) אבל עירבו לא דגזרינן דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחצר. ושמואל אמר בין עירבו ובין לא עירבו וכן אמר ר' יוחנן בין עירבו ובין לא עירבו ומתיב רב ששת ר' שמעון אומר אחד גגות ואחד חצירות ואחד קרפיפות רשות אחת הן לכלים ששבתו לתוכן ולא לכלים ששבתו בתוך הבית. אי אמרת בשלמא דעירבו היינו דמשכחת לה מאני דבתים בחצר אא"א בשלא עירבו היכי משכחת לה מאני דבתים בחצר הוא מותיב לה והוא מפרק ה בכומתא וסודרא (ששבתו בתוך הבית והוציאן לחצר דרך מלבוש) ע"כ בתלמודין עם פרש"י וזהו שהוקשה למרן דמבואר להדיא בתלמודין שם דכלים ששבתו בבית והוציא לחצר דרך מלבוש אסור לטלטלן אך אולי נאמר קצת בדעת רש"י ז"ל (אף גם אם נאמר דרחוק לחלק בין חצר זו לחצר אחרת) דסובר דדוקא לרב דגזר בעירבו דאסור לטלטל כלים ששבתו בחצר משים דילמא אתי לטלטל כלים ששבתו