יד יצחק - ב כא

יותר ממתני' דמסכתין ומדין שבת עצמו מהא דלא יכול אחד לנעול ונעלו שנים אלא ע"כ דמההיא י"ל דנכנסו שנים וא"כ מאי הקשה הר"י לגירסת הר"ח הא גם לשיטתו צ"ל כן דיש לאוקמה בנכנסו שנים וצ"ע עכ"ל ואולי נאמר קצת בדעת הר"י ז"ל דהנה לעיל בסוגיין הובא מתני' דזבים (פ"ד מ"ז) היה יושב על גבי המטה וארבע טליות כו' ומובא ג"כ דר"ש פליג ומטהר וכתבו התוס' ד"ה ור"ש וז"ל ונראה דטעמא משום דבעי שיהא רוב הזב נישא על כל אחד וכן משמע במס' זבים (פ"ד מ"ח) דתנן הזב בכף מאזנים ומשכב ומושב כנגדו כרע הזב טהורין כרעו הן טמאין ר"ש אומר ביחיד טמאין (פי' כשאין אלא משכב אחד או מושב אחד) במרובים טהורין שאין כל אחד נושא רובו עכ"ל וא"כ לדעת התוס' מבורר כמעט במתניתין דזבים דטעמא דת"ק משום דלא בעינן שיעור לכל אחד ואחד ולכן פליג על ר"ש משא"כ במתני' דשבת אין זה עיקר הטעם ורק בזה יכול וזה אינו יכול תלוי. ולכן הביא מארבע טליות. ואף דממילא שמעינן דחייב גם בפחות מכשיעור עכ"ז עדיפא ליה להביא ראייתו מארבע טליות דכמפורש להדיא דמי) אבל להר"ח ז"ל תקשי דמאן דבעי שיעור לכל אחד ואחד איך יפרנס מתניתין דצבי שנכנס. דע"כ מוכח משם דלא בעינן שיעור לכל אחד ואחד ועי'

שם אמר רבא אף אנן נמי תנינא השותפין שגנבו וטבחו חייבין ואמאי ליבעי שיעור טביחה לזה ושיעור טביחה לזה כו' וכתבו תוס' ד"ה ואמאי ליבעי] שיעור טביחה לזה. אבל מגנבו דרישא לא מצי למיפרך דהתם לא בעי שיעור דתשלומי כפל נוהג [בכל דבר ובכל שהוא] עכ"ל וכתב מרן וז"ל עי' בב"ק (ס"ג א') תוס' ד"ה דבר שאין מסויים וצע"ק. והוא דשם אמרינן דהא דכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור ואח"כ כתיב על כל דבר פשע הוי ריבה ומיעט וריבה וריבה הכל וכל הני פרטי דשור וחמור ושה ושלמה חד למעוטי קרקע וחד למעוטי עבדים וחד למעוטי שטרות ושלמה למעוטי דבר שאינו מסויים ופירשו התוס' שם דדבר שאינו מסויים היינו חצי רמון וחצי אגוז דממעט להו בטוען טענת גנב מכפל וכן לקמן (ס"ד ב') בגנב עצמו דאמר שדי חמור בין המצא המצא למעוטי דבר שאינו מסויים היינו ג"כ חצי רמון וחצי אגוז דממעט להו מכפל עכ"ל בקוצר והכא כתבו דתשלומי כפל נוהג בכל שהוא. אך אולי נאמר קצת בדעת התוס' דהנה בסוף הסוגיא דהתם הקשו בגמ' על הא דאמרו בתחלה שדי חמור בין המצא להמצא דא"כ שה ל"ל ומסיק אלא ריבה ומיעט וריבה הוא כדתנא דבי ר' ישמעאל במים במים שני פעמים אין זה כלל ופרט אלא ריבה ומיעט וריבה וריבה כל מילי וכל הני פרטי ל"ל חד למעוטי קרקע וחד למעוטי עבדים וחד למעוטי שטרות גניבה וחיים לכדרב ולפי אוקימתא זו לית לן מיעט לדבר שאינו מסויים בגנב עצמו ושפיר קאמרי התוס' הכא דנוהג בכל שהוא. ואף דבאמת נחלקו בכלל זה (דתרי כללי דסמיכי להדדי אם נדרוש בכלל ופרט או בריבה ומיעט) רבי ורבנן כמובא בתלמודין שבועות (ד' ב') ובבכורות (נ"א ב') דרבי דאמר בכל פודין בכור אדם חוץ מן השטרות סובר דתרי כללי דכתיב בפדיון היינו ופדויו ותפדה דסמיכי להדדי דרשינן להו בריבה ומיעט וריבה וריבה הכל ונתמעט רק שטרות לחודייהו דאין גופן ממון ורבנן סברי כבני מערבא דדרשינן להו בכלל ופרט וכלל וא"כ לרבנן לא סבירא להו על כרחין כתנא דבי חזקיה דדריש להמצא המצא בריבה ומיעט רק דסבירא להו כמאן דאמר התם דתרי קראי דכתיבי גבי ש"ח אם ימצא הגנב ואם לא ימצא הוי חד לגנב וחד לטוען טענת גנב וא"כ למדים זה מזה כיון דעל כל דבר פשע אתרווייהו קאי [ומכלל זה קשה לי על המ"מ שכתב בפ"ב מהלכות מאכלות אסורות הלכה י"ח על דברי הקרן הרמב"ם שכתב שם וז"ל שרץ המים הנברא בבורות בשיחין ובמערות הואיל ואינן מים נובעין והרי הן עצורין הרי הן כמים שבכלים ומותר עכ"ל. וכתב המ"מ נראה מדברי רבינו שחריצין ונעיצין המושכין אע"פ שאינן נובעין אסורין כו' וכתנא דבי רבי ישמעאל דמשמע התם דפליג את"ק כו' עכ"ל ופלוגתת ת"ק ותנא דבי ר"י תליא אם תרי כללי דסמיכי אהדדי נידונים בכלל ופרט או בריבה ומיעט ותנא דבי ר' ישמעאל סובר דנידון בריבה ומיעט וקשה לכאורה דא"כ איך פסק הר"מ ז"ל כתנא דבי ר' ישמעאל כיון דחכמים דרבי סברי דנידון בכלל ופרט והלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו וכן פסק להדיא הר"מ ז"ל כרבנן דרבי בפי"א מהל' בכורים ואחר כותבי זאת נודעתי שהפר"ח ז"ל העיר ע"ז] ולפ"ז יש מקום לקושיית מרן לפי מאי דקי"ל כרבנן דפליגי עליה דרבי א"כ עדיין ממעטינן דבר כאינו מסויים בגנב עצמו. אך עדיין נאמר דכוונת התוס' ז"ל דלא ניחא לרבינא להביא ראיה מהא דלא בעינן שיעור גניבה לזה ושיעור גניבה לזה משום דהתם לא מוכרח כ"כ דאולי באמת בעינן שיעור לזה ולזה אך ברייתא זו סברה כתנא דבי חזקיה דסבר דתרי כללי דסמיכי דרשינן בריבה ומיעט וכתנא דבי ר' ישמעאל ולכן הביא רבינא סייעתא ברורה מטביחה דבעי לכ"ע שיעורא וא"כ ליבעי שיעור לזה ולזה ועי'

דף צד ע"ב ההוא שכבא דהוה בדרוקרא שרא רב נחמן בר יצחק לאפוקיה לכרמלית (משום דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה) וכתבו [תוס' ד"ה גדול] וז"ל קשה לר"ת דגבי טלטול דהוי איסורא דרבנן לא שרינן משום כבוד הבריות אלא ע"י ככר או תינוק כדאמר בפ' במה מדליקין (ל' ב') ובפ' כירה (מ"ג ב') [וי"ל דשאני טלטול דאפשר ע"י כבר] או תינוק לכך לא התירו בענין אחר עכ"ל. וכתב מרן וז"ל קשה לי הא מבואר לעיל ומ"ג ב') דבדליכא ככר דשרי טלטול מן הצד רק מטעם דאדם בהול על מתו ואי לא שרית ליה אתי לכבויי ולא שרינן מטעם כבוד הבריות וצ"ע עכ"ל ואולי יש לומר קצת בדעת התוס' דהנה באמת מצינו לקמן (קי"ז ב') דמצילין רק מזון שלש סעודות מפני הדליקה ושאלו בתלמודן מכדי בהתירא קטרח נציל טפי אמר רבא מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי והובא בתוס' לעיל (מ"ג א') ד"ה מתוך וא"כ חזינן דגבי דליקה מחמרינן בהצלה. ולכן בעינן התם להטעם דאי לא שרית ליה אתי לכבויי (ומשום דאדם מצטער טפי על מתו כפירוש התוס' שם בדבור הנ"ל ולא סגי בטעמא דכבוד הבריות באיסור דליקה. משא"כ הכא גבי איסור הוצאה לבד די לן בטעם זה דכבוד הבריות אם אין באפשר לעשות ע"י ככר או תינוק וכדמות ראיה לזה יש להביא מהא דכ' הרשב"א ז"ל בחידושיו דרק לכרמלית התירו אבל לא לרה"ר אף לר"ש דסובר דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה והביא שם הטעם כיון דאפשר בהוצאת המת שיהא בה צורך לגופה של מלאכה כגון אותה שאמרו בירושלמי בעובד כוכבים שהוציא לכלבו כו' וכל שהוא בדררא דאיסורא דאורייתא גנאי הוא למת ואין ההיתר משום כבודו כו' ע"ש וכן נאמר גם הכא כיון דיכול לבוא לאיסור דאורייתא לא התירו משום כבוד הבריות רק משום דאתי לכבויי. וע'

דף צט ע"ב בעי ר' יוחנן כותל ברה"ר גבוה י'. ורחב ד' ומוקף לכרמלית ועשאו רה"י וזרק ונח על גביו מהו וכתב [רש"י ד"ה מוקף לכרמלית] כגון שהוקף לדירה או לא הקיפו בו [אלא בית סאתים עכ"ל] וכתב מרן וז"ל עי' לעיל (דף ז') וצ"ע עכ"ל עי' מה שכתבנו שם בזה בעזה"י

דף קג ע"א ת"ר התולש עולשין והמזרד זרדין אם לאכילה כגרוגרות אם לבהמה כמלא פי הגדי אם להיסק כדי לבשל ביצה קלה אם לייפות את הקרקע כל שהן ופריך אטו כולהו לאו לייפות את הקרקע נינהו כו' ומשני אביי כגון דלא קמכוין ופריך והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות ומשני לא צריכא דקעביד בארעא דחבריה וכתב [רש"י ד"ה בארעא דחבריה לא איכפת ליה] לייפות עכ"ל וכתב מרן ז"ל עי' לעיל (ע"ה א') רש"י ד"ה טפי ובתוס' שם וצע"ק עכ"ל והוא דשם אמרו בתלמודין וליחייב נמי (הפוצע את החלזון) משום נטילת נשמה ומשני רבא משום דמתעסק הוא אצל נטילת נשמה ופריך עוד והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות ומשני שאני הכא דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא לים