יד יצחק - ב יט

לעמוד ימים רבים משא"כ צרור המעות גם הוא עור אבל כשנוטל המעות מתפשט הצרור ולכן מטהרי חכמים ולדעת התוס' קשה למרן דעדיין ראוי לקפל בו ולהניח בתוכו מעות אך אולי נאמר קצת בדעת התוס' דבריש דיבור זה הקשו על הא דאמרו הכא בגמ' דאריג כ"ש טמא וז"ל וא"ת והא לעיל בפ' ב"מ לא מרבינן אלא ג' על ג' וי"ל דהתם מיירי בבא מבגד גדול אבל הכא מיירי באריג כ"ש דמתחלה לא היה דעתו להוסיף עליו כו' דחשיב כ"ש אריג מתחלה כמו ג' על ג' בבגד גדול ואח"כ הקשו קושייתם הנ"ל דבגד כ"ש למה הוא טמא כו' וזה פשוט דמה דמטמא בכל שהוא רק בבגד דברים אמורים ומסברת התוס' דחשוב אריג כ"ש. משא"כ בעור דלא שייך כן דלאו אריג הוא שם בעינן בודאי שיעור האמור בהן במתניתין דכלים (פכ"ז מ"ב) העור חמשה על חמשה. ופשוט דצרור המרגליות הוא פחות משיעור זה וכן צרור המעות. ורק כיון דעשאן כלי הראוי לכן מטמא אף פחות מכשיעור משום כל כלי מעשה וע"כ במרגליות דנשאר עליו שם כלי גם כשנטלו ממנו המרגליות לכן נשאר עליו שם טומאה משא"כ בצרור המעות אף דראוי לקפלו עכ"ז כיון דכבר בטל ממנו תשמיש זה ונשאר פשוט כמו שהיה והוא פחות מכשיעור לכן מטהרי חכמים והתוס' ז"ל בדיבור זה שהקשו אח"כ וז"ל וא"ת א"כ פשוטי כלי עור אמאי טהורין הרי ראויין הן לקפל שום דבר כמו הכא כו'. כוונתם היכא דאית ביה כשיעור שלם ורק דהוא פשוטי כלי עור דטהורין מדאתקיש לכלי עץ כידוע ומשום הכי טהורין וע"ז שאלו דהלא ראוין לקפל בו שום דבר. אבל היכא דהוא פחות מכשיעור לא מטמאינן משום דראוי לקפל. דלא נעשה חשוב משום זה רק אם הוא כלי הראוי להשתמש בו ממש אז הוי בכלל כל כלי מעשה ולכן מטמאינן בצרור המרגליות ולא כן בצרור המעות ולהכי דקדקו התוס' בדברי קושייתם הנ"ל וכתבו הרי ראויין הן לקפל שום דבר ולא כתבו לקבל מרגליות או מחט משום דהכא סובבים דבריהם כשהעור הוא חמשה על חמשה וראוי לקפל דבר גדול. ותחלה בבגד איירו. ושם מטמאינן אף כ"ש. ועי'

דף עג ע"ב אמר רב כהנא זומר וצריך לעצים חייב שתים אחת משום קוצר ואחת משום נוטע וכתבו [תוס' ד"ה וצריך] נראה דאפילו לר' יהודה דמחייב מלאכה שאינה צריכה לגופה בעינן צריך לעצים דלא מקרי בעצים קוצר אלא בענין זה [מידי דהוה אקורע ע"מ לתפור] ומוחק ע"מ לכתוב וכו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל מבואר דס"ל דאף היכא דאינו מקלקל דצריך לאיזה דבר מ"מ פטור ואפי' לר"י דסבירא ליה דקריעה שאינו ע"מ לתפור לא מקרי מלאכה חשובה וכן נראה מדברי הכ"מ (פ"י ה"י) מהלכות שבת וק"ל מסוגיא דלקמן (ק"ה ב') גם במ"ש התוס' אפי' לר"י משמע דלר"ש פשיטא דניחא קשה לי הא פשיטא דהיכא דניחא ליה בעצים להשתמש בהם אלא דעתה אינו עושה כן בשבילו מ"מ מקרי צריכה לגופה כההיא דלקמן (ק"ג א') בתולש עולשין בארעא דלאו דידיה עכ"ל אם לא דפשוט הדבר למרן היה אפשר לומר דהתוס' לא נחתי למידק כ"כ דבעינן דוקא צריך לעצים אלא דבאו לומר דבעינן כעין קורע ע"מ לתפור וה"ה היכא דבעי לצורך דבר אחר ג"כ חייב וא"כ גם מה שדקדק מרן בדברי ר"ש לא תקשי לדידהו כיון דלא באו למעוטי רק היכא דאין מתקן שום דבר בזה ובזה ודאי פטור לר"ש דגם בעונשין בעינן דניחא ליה אך מצאתי שהאריך בזה בעל ח"י במכלתין ע"ש

דף עח ע"ב ת"ר המוציא שט"ח עד שלא פרעו חייב משפרעו פטור ר' יהודה אומר אף משפרעו חייב מפני שצריך ליה מאי בינייהו אמר רב יוסף אסור לשהות שטר פרוע איכא בינייהו [רבנן סברי אסור לשהות] שטר פרוע משום אל תשכן באהליך עולה הלכך מלוה לא משהה ליה לצור עפ"י צלוחיתו משום איסורא ולוה נמי לא משהה ליה שמא יבוא לידי מלוה ויחזור ויתבענו) ור"י סבר מותר לשהות שטר פרוע וכתב מרן וז"ל ק"ל הא חזי למחוק השטר ויהיה מותר להשהותו לצור עפ"י צלוחיתו וצ"ע עכ"ל ולחומר הנושא אולי נאמר קצת דאף דבאמת מחייבינן בהוצאת שבת מידי דחזי ליה לתקן בחול ואף דאסור לעשות זאת בשבת ומקרי הוצאה חשובה כגון במוציא זרעונים דחייב משום דחשיבי לזריעה בחול וכן מים כשיעור לעשות בהם פי כור וכמוהו הרבה מ"מ בעינן דאף כדרך שהוא עכשיו אין שום הפסד ואיסור בקיומו משא"כ הכא אף דבחול חזי לטייט ולמחוק עכ"ז כיון דכמות שהוא איכא הפסד ללוה וחובת איסור למלוה בקיומו לא מחייבינן ליה משום דראוי למוחקו בחיל דהלא עתה אסור לטייט ולמחוק לכתחלה וכיון דאין דרך בני אדם להשהות שטר משפרעו בלא טיוט ומחק והכא אסור לתקנו בשבת לא מקרי דבר הראוי לחיובי על הוצאתו בשבת דכלא נחשב הוא כיון דיש הפסד ואיסור בשהייתו (וכעין ראיה לזה הוא מהא שאמרו בתלמודין (ע"ה ב') כל הכשר להצניע (דנקט מתניתין דוקא דחייב עליו) לאפוקי מאי מר עוקבא אמר לאפוקי עצי אשירה דפטור על הוצאתו משום דלא הוי כשר להצניע מחמת האיסור והלא גם התם כשיבטלנו העובד כוכבים יהיה ראוי ליהנות ממנו כדתנן בהדיא במסכת ע"ג (דף מ"ט א') כיצד מבטלה לאשירה ואמרו שם עוד בדף (מ"ג א') דעובד כוכבים מבטל בעל כרחו ואפי' גר תושב מבטל הרי אף דמצינו שם מקום שיהיה מותר וראוי מ"מ כיון דעתה עדיין באיסורו עומד פטור על הוצאתו וכ"כ הכא אף דבימות החול יכול למוחקו מ"מ מיקרי אינו ראוי ביום השבת כיון דעתה יש איסור בקיומו ולכן פטור על הוצאתו בשבת ועי'

דף פ ע"א [רש"י ד"ה והוא שיש חיוב חטאת ביניהם כגון קרפף יותר מבית סאתים] כו' עכ"ל. וכתב מרן וז"ל עי' לעיל (ז' א') וצ"ע עכ"ל. ע"ש מה שכתבנו בזה בעז"ה

דף פא ע"א מדוכה קטנה של בשמים אמר רב ששת אם יש עליה עד מותר לטלטלה לקינוח וכתב רש"י ד"ה מדוכה קטנה מלאכתה לאיסור] לכן אסור לטלטל אא"כ יש עליה עד כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל עי' לקמן (קכ"ג א') ברש"י ד"ה הני נמי עלי ומדוכה וצ"ע עכ"ל והוא דשם אמרינן דדבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו מותר לטלטל: ואיתביה אביי לרבה מדוכה אם יש בה שום מטלטלין אותה ואם לאו אין מטלטלין אותה א"ל הא מני ר' נחמיה היא דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו ולא לשום צורך אחר וכן הקשה ליה מעלי שקצב עליו בשר שאסור לטלטלו ורצה לשנויי ליה כר"נ רק כיון דשמעה להא דאמר רב חיננא בר שלמיא משמיה דרב הכל מודים בסיכי זיירי ומזורי דכיון דקפיד עלייהו מיחד להו מקום הני נמי מיחד להו מקום ופרש"י הני נמי היינו עלי ומדוכה כו' עכ"ל וא"כ לפי מאי דקי"ל דגם דבר שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו הול"ל לרש"י ז"ל לפרש טעם האיסור דמדוכה קטנה משים דדוכתא מייחד ליה ולא סגי לן כלל במאי דפירש דמלאכתה לאיסור אך אולי נאמר קצת בדעת רש"י ז"ל דהן אמת דדבר שמלאכתו לאיסור מטלטלינן לצורך גופו אבל היינו דוקא דבר שדרך בני אדם לטלטל משא"כ דבר שאין דרך וצורך בני אדם בזה אסור לטלטולי. וראיה לזה הוא מהא דת"ר בסוגייתן ג' אבנים מקורזלות מותר להכניס לבה"כ וכמה שיעורן ר"מ אומר כאגוז ר"י אומר כביצה בל גדול מזה אינו מכניס ואע"ג דצריך לקינוח מ"מ אסור משים דאין דרך בני האדם לקנח בגדולים יותר משיעור ה וכ"כ במדוכה קטנה כיון שמלאכתה לאיסור אין דרך האדם לקנח בה לכן לא התירו לטלטל בשבת רק אם היה עליה עד מע"ש דנפקעה מבשמים והרי היא כאבן לקינוח אז מותר לקנח בה. ואדרבה לא ניחא לרש"י ז"ל לומר בטעם האיסור משום דדוכתא מייחד לה דאין זה רק במדוכת שום דגדולה ולא במדוכת בשמים דקטנה היא התם לא מייחד לה מקום. ועי'

דף פג ע"ב גמ' הזב בכף מאזנים ואוכלין ומשקין בכף שניה כרעו הן טהורין וכתב [רש"י ד"ה טהורין]