יד יצחק - ב יח

הכא דמחמם לצורך שתיה ומוסיף מעט בכלי זה גם לרחיצה ועי'

דף מב ע"ב [תוס' ד"ה אבל] כתבו וז"ל ונראה דעירוי לא הוי ככלי ראשון ולא ככלי שני אלא מבשל כדי קליפה כו' וכן משמע בשילהי מסכת ע"ג (ע"ו ע"א) דאמרו ר' עקביא זבין יורה מעובד כוכבים אהדר ליה גדנפא ומסיק כבולעו כך פולטו מה בולעו בניצוצות אף פולטו בניצוצות ואי אמרינן דעירוי ככלי ראשון [מאי איריא משום דבלע בניצוצות] אפילו בלע בליעה גמורה פלט בניצוצות שהוא עירוי אלא ודאי לא מבשל אלא כדי קליפה וכו' עכ"ל. וכתב מרן וז"ל ק"ל דלטעמיך אף אם עירוי לא הוי ככ"ר היינו בעירוי על צונן אבל הכא דהעירוי הוא על גובה הכלים שהוא חם אף אם היה העירוי מצינן לחם היה חם דתתאה גבר מכ"ש בעירוי מכלי ראשון על כ"ר עכ"ל ואולי נאמר לדעת התוס' ז"ל דאף דבאמת קיי"ל כשמואל דאמר בפסחים (דף ע"ו) ותניא כוותיה שם דתתאה גבר היינו דוקא לאסור משים דתתאה גבר להפליט קצת ולבלוע ואוסר דבר מאכל וגוש וגם את הכלי משא"כ להכשיר ולומר שמפליט כל הנבלע בדופן הכלי זה לא שמענו רק כשמלבן את הכלי והליבון ידוע דלדעת הירושלמי ותשובת הרא"ש בעינן שיהיו ניצוצות נתזין ממנה. ולדעת הגהמ"יי די שישרף קש מבחוץ והובא דעתם ביתה יוסף באו"ח סימן תנ"א ובשו"ע שם אבל שיהא די שיוחמו באש פחות משיעור זה אלא שיתן עליהן מים צוננין. זו לא שמענו כלל ועוד מצינו הכשר כלי בהגעלה שיתנם בתיך כ"ר. אבל היתר אחר לא מצינו כלל ולכן עולה בדעת התוס' ז"ל דדוקא התם משום דבלע בניצוצות די בהיתר ניצוצות אבל אם בלע בליעה גמורה אז אף שהכלי חם מ"מ לא מהני כלל פליטת ניצוצות דכיון דלא הגיע חום הכלי שיתכשר מחמת ליבון (משום דלא הגיע לשיעור ליבון גם נתינת צונן ואפי' חמין שאינם מכלי ראשון לא יתירו הכלי וכן בברייתא דע"ג (ע"ה ב') לא מצינו רק היתר הגעלה שהוא בחמין כדאמר רב הונא שם יורה קטנה בתוך יורה גדולה ולא ליתן עליהן צוננין. ופשוט דהוא מטעם הנ"ל דתתאה גבר לא אמרינן רק דמפליט קצת ומבליע ולא דיפליט לגמרי מכל הכלי אבל אי אמרינן עירוי ככלי ראשון אז יש כאן הגעלה גמורה בחמין וכדמות ראיה דאין לנו להוסיף מדעתנו לומר דגם זה יפליט בכלי רק דכלים גרעי מאוכלים ודברים גושים ולא מפליט ומבליע כ"כ הוא מהא דבעי מיניה רב יצחק בר יהודה מרמי בר חמא בזבחים (צ"ו ב') בישל במקצת כלי אם מפעפע בכל הכלי ע"ש אף דבאוכלים וכיוצא לא קמספקא לן אם מפליט ומבליע בכוליה בבישול ולכן אף דתתאה גבר לאסור האוכלים וגם לאסור הכלי מ"מ לא נחליט דמפליט ומבליע הכל ער שיעלה להיתר הגעלה ועי'

דף מג ע"ב גמ' במת המוטל בחמה היכא דאיכא כבר או תינוק דכ"ע ל"פ דשרי לטלטולי [כי פליגי דלית ליה] מר סבר טלטול מן הצד שמיה טלטול (ואסור לטלטולי מן הצד) וכתב מרן וז"ל ק"ל אמאי לא הוי המטה עצמה במקום ככר או תינוק ועי' מג"א סימן ש"ח ס"ק כ"א ובתוספות שבת ומזה לא העירו כלום וצע"ג עכ"ל ואולי י"ל דהמטה עצמה נעשית בסיס לדבר האסור כ"ז שעוד המת עליה ויותר מזה סבירא ליה לבעל המאור ז"ל דגם לאחר שניטל ממנו הוי המטה בסים ואסור לטלטלה כמו שמובא דבריו במ"א סימן שי"א סק"ב (וע"ש דאולי יש ט"ס בדבריו) אבל מ"מ כ"ז דהמת עליה פשוט דאסור לטלטלה משום דנעשה טפילה להן כמו דבטלה היא לגבי חי כדתנן לקמן (צ"ג ב') את החי במעה פטור אף על המטה שהמטה טפילה לו ועי'

דף נג ע"ב ת"ש בהמה שאחזה דם אין מעמידין אותה במים עד שתצטנן אלמא (אצולי מצער נמי אסור לבהמה) אמר עולא גזירא משום שחיקת סממנין. ופריך [ולבהמה מי גזרינן והתניא] היה עומדת חוץ לתחום קורא לה והיא באה ולא גזרינן דלמא אתי לאתויי וכתב מרן וז"ל קשה לי דלמא משום שחיקת סממנין דאורייתא גזרינן אבל בתחומין דרבנן לא עכ"ל ואולי נאמר בזה דאף דבאחזה דם אית לן למגזר משום שחיקה דאסור מדאורייתא ולא כן בתחומין. עכ"ז הלא לנגד זה באחזה דם אית לה לבהמה צער וצער בע"ח דאורייתא כמציעא (כ"ז ב') וכיון דלא גזרינן באיסור דרבנן במקום שאין לה צער כ"כ לא נגזור במקום צער אף בחשש דררא דאורייתא ובפרט דבעירובין (ע"ו ב') בכותל שבין שתי חצירות ואין בו ארבעה אמר רב אויר שתי רשויות שולטות בו ולא יזיז בו אפילו כמלא נימא ופריך מהא דכי אתא רב דימי אר"י מקום שאין בו ארבעה על ארבעה מותר לבני רה"ר ולבני רה"י לכתף עליו ובלבד שלא יחליפו (והאם נאמר דרב לית ליה דרב דימי) ומשני אי ברשויות דאורייתא הכי נמי והכא במאי עסקינן ברשויות דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה והלא גם התם גזירה בעלמא הוא דלא יזיז על הכותל דלמא אתי לאפוקי לרה"י וברשויות דאורייתא מותר ולא גזרינן. ובדרבנן גזרינן טפי. ואם כן גם הכא פריך שפיר תלמודין. ואף דבאיזה מקומות בש"ס מקילינן טפי בדרבנן כבר עמד בזה הר"נ ז"ל בפ"ק דקדושין ליישב הסוגיות אבל הכא בעניני דשבת מצינו דעשו חיזוק לדבריהם ובפרט באיסור תחומין דיש להם עיקר בדאורייתא דשנים עשר מילין להרבה רבוותא הוי דאורייתא שפיר מצינו למימר דעשו חיזוק. ועי' בתוס' פסחים (כ"ב ב') ד"ה ואבר מן החי שכתבו ומשום צער בעלי חיים חשיב כמו לא אפשר ולא מיכווין דשרי ע"ש ולכן משוו להו תלמודין הכא ועי'

דף סא ע"ב איבעיא להו קמיעין יש בהן משום קדושה או דלמא אין בהן משום קדושה למאי הלכתא אילימא לאצולינהו מפני הדליקה ת"ש הברכות והקמיעין אף עפ"י שיש בהן אותיות ומענינות הרבה שבתורה אין מצילין אותן מפני הדליקה ונשרפין במקומן [וכתב רש"י ד"ה לאצולינהו בשבת לחצר המעורבת] כשאר כתבי הקודש עכ"ל וכתב מרן וז"ל עי' לקמן (קט"ו א') ברש"י ד"ה מצילין אותן וצ"ע עכ"ל. והוא דשם כתב רש"י כל כתבי הקודש מצילין אותן מפני הדליקה למבוי שאינו מפולש כו' עכ"ל וכן הוא באמת בתלמודין שם וכאן כתב לחצר המעורבת אך אולי נאמר קצת דלרש"י ז"ל דחוק ליה לפרש דהאיבעיא הוי אם נציל אותן למבוי כשאר כתבי הקודש דא"כ למה שאלו בלשון זה יש בהן משום קדושה ואין בהם משום קדושה בהדיא הוה להו לשאול אם מצילין אותן או לא ולכן מלשון זה המציא רש"י לפרש דהאבעיא הוי רק אם יש שום קדושה בהן ולא קדושת ספרים ממש לאצולינהו אף למבוי אלא דבחצר לבדו איבעי להו ולכן תפסו לשאול בלשון יש בהן משום קדושה ופשיט להו איבעיא זו מהא דתניא הברכות והקמיעין אע"פ שיש בהן אותיות ומענינות הרבה שבתורה אין מצילין אותן מפני הדליקה ונשרפין במקומן ולכאורה האי ונשרפין במקומן מיותר הוא לגמרי דכיון דלא יציל אותן ממילא ישרפו כשיגיע אליהן האש אלא מייתורא שמעינן דאף לחצר המעורבת ג"כ אין מצילין והכי פירושו אין מצילין אותן למבוי. ונשרפין במקומן דאין מצילין אותן לחצר וא"כ שפיר פרש"י לאצולינהו לחצר המעורבת והא דמסיק רש"י בלשונו כשאר כתבי הקודש רצונו דגם המה ניצולין אבל במקום הצלתן לא ישוו בו כ"כ דהכא לחצר והתם אף למבוי ועי'

דף סג ע"ב מניין לאריג כל שהוא שהוא טמא ה"ל או בגד וכתבו [תוס' ד"ה מניין לאריג] וז"ל וא"ת ואכתי בגד כ"ש למה הוא טמא והא בעינן שיטלטל מלא וריקן דומיא דשק וי"ל [דראוי הוא לכוף] לקפל וליקח בו מרגליות או מחט עכ"ל וכתב מרן וז"ל ק"ל ממתניתין (פכ"ו מ"ב) דכלים צרור המרגליות ועי' ברמב"ם ור"ש שם והרי מ"מ הוא בכלל אפשר לקפל ולהניח בו מעות כמקדם וצע"ג עכ"ל והוא דשם תנן צרור המרגליות טמא צרור המעות ר"א מטמא וחכמים מטהרים ופירשו הר"מ והר"ש דצרור המרגליות עור הוא שדרכו