יד יצחק - ב טז

השמן זית בעצמו מעורב בשמרים וכמו שכרש"י בחומש פ' תצוה וז"ל זך בלי שמרים כמו ששנינו במנחות מגרגרו בראש הזית עכ"ל) ומ"מ עדיין אסור משום שאינן נדלקין ונמנע קצת עליית השלהבת ואנן בעינן להעלות נר תמיד שתהא השלהבת עולה מאליה ואף דאביי נקט בדבריו לשון מהו שיתן לתוכו שמן כל שהוא וידליק היינו דכל שהוא משמע מעט ומשמע ג"כ הרבה כמובא בכמה מקומות ומהם בעירובין (י"ח א') ומותר להרחיק כל שהוא בפסי ביראות ולכן בעא אביי תרתי דאולי אסור אף מעט ואולי מותר גם הרבה וגם רש"י ז"ל בגרסתו לא יחלוק על עצם הדין. ועי'

דף כח ע"ב אלא הא דתני רב יוסף לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד למאי הלכתא לתפילין תפילין בהדיא כתיב בהו למען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך אלא לעורן ופריך [והאמר אביי שין של תפילין] הלמ"מ (וכיון שהשם נכתב בקמטין שלו מקרא דמותר בפיך נפיק). אלא לכורכן בשערן כו' וכתב מרן וז"ל ק"ל הא י"ל לעור תפלה של יד וצ"ע עכ"ל ואולי נאמר ליישב קצת דהא איתא בברייתא שהובא בתלמודין גיטין (מ"ה ב') ציפן זהב או שטלה עליהן עור בהמה טמאה פסולות ולא חילקו כלל בין תפלה של יד לשל ראש ומה דתני בברייתא לא היה לו לרב יוסף להביאו בלשון זה דלא הוכשרו כמו שפריך תלמודין גם מברייתא דתפילין מרובעות הלמ"מ וכהתוס' שם ד"ה תפילין ע"ש ולכן אין לומר לתפלה של יד. ומצאתי כעין זה בדברי האחרונים ז"ל. ועי'

דף לא ע"ב ר' יוסי (דמתניתין דאמר המכבה את הנר משום דחס על הנר וחס על השמן פטור חוץ מחס על הפתילה דחייב מפני שהוא עושה פחם) כמאן סבירא ליה אי כר' יהודה סבירא ליה אפי' בהנך נמי ליחייב ואי כר' שמעון סבירא ליה אפילו פתילה נמי לפטור כו'. עד ר' יוחנן אמר לעולם כר"ש סבירא ליה ומאי שנא פתילה כדאמר רב המנונא ואיתימא רב אדא בר אהבה הכא בפתילה שצריך להבהבה עסקינן דבההיא אפילו ר"ש מודה דקא מתקן מנא אמר רבא דיקא נמי דקתני שהוא עושה פחם ולא קתני מפני שנעשית פחם. וכתב [רש"י ד"ה שהוא עושה פחם שהוא מתכוין ממש] לעשותה כמין פחם עכשיו אלמא בכיבוי הצריך לגופה איירי וכו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל וקשה לי הא בפשוטו י"ל דחוץ מן הפתילה היינו דחוץ מכחס על הפתילה חייב דמיירי בלא הובהבה מבעוד יום וכיון דרצונו לחזור ולהדליק הפתילה וניחא ליה בפחם מיקרי צריכה לגופה דאפי' באינו מתכוין אלא דהוי פסיק רישיה היכא דניחא ליה מיקרי צריכה לגופה כדלקמן (ק"ג א') בתולש עולשין בארעא דידיה ומרווח יותר לישנא דבפתילה שצריך להבהבה עסקינן היינו דהוא אינו מתכוין לכך אלא דממילא ניחא ליה עכ"ל ואולי נאמר קצת בדעת רש"י ז"ל דבכ"מ פ"א מהל' כבת הל' ז' הביא דברי ה"ר אברהם החסיד בשם אביו ז"ל מצאתי כתוב ההפרש שיש בין מלאכה שאינה צריכה לגופה ובין פסיק רישיה ולא ימות הוא דגבי פסיק רישיה אינו מכוין למלאכה כל עיקר אלא שהיא נעשית בהכרח כגון שסגר פתח ביתו והיה שם צבי שהוא לא כוון לשמירת הצבי אלא שהמלאכה נעשית בהכרח אבל מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא מתכוין לגוף המלאכה אלא שאינו מכוין לתכליתה עכ"ל וא"כ לפי הנחה זו מיושב קצת דעת רש"י ז"ל דבהתולש עולשין רק הוא אינו מתכוין לגוף המלאכה דגוף המלאכה היא חרישת ותיקון הקרקע ואיהו מה שצריך לדידיה הוא דשקיל והן הנה העולשין. אבל המלאכה נעשית בהכרח דממילא משתבחת הקרקע וכולי עלמא ידעי שטוב בעיניו מלאכה הנעשה ומרווח ביה ודמיא ממש לסוגר ביתו כנ"ל. משא"כ הכא במכבה אף דעיקר המלאכה היינו הכבייה עביד בידים ממש ומכוין לגוף המלאכה. אבל עדיין נקרא אינו מתכוין לתכליתה דלא נראה לעין כל טובת המלאכה דאף אם לא הובהבה עכ"ז להרבה אנשים ניחא שיבער הנר דלהכי הודלקה ועדיין לא יצאה משם מלאכה שאינה צריכה לגופה שהיתה בתחלהץ דמי מפיס ולכן שפיר פירש רש"י ז"ל שהוא מתכוין ממש לעשותה כמין פחם עכשיו ואז חייב דהוי מלאכה הצריכה לגופה ועי'

דף לד ע"ב שיעור בין השמשות בכמה אמר רב יהודה אמר שמואל שלשה חלקי מיל היינו [תלתא ריבעי מילא]. וכתב מרן וז"ל עי' פרש"י ברכות (ב' ב') ד"ה והלא כהנים ובנדה (נ"ג א' רש"י ד"ה ביה"ש וצ"ע עכ"ל כבר מבואר קושיית מרן בריש מסכת ברכות וע"ש מה שכתבנו בזה בעז"ה

דף לח ע"ב [תוס' ד"ה תנור] שהסיקוהו בקש ובגבבא לא יתן לא מתוכו בין מעל גביו כתבו וז"ל אי להחזיר תנן הכא נמי האי לא יתן לא יחזיר הוא אבל להשהות משהה אפי' בתנור שאינו גרוף וקטום כדמשמע בפ"ק (י"ח ב') [דשרינן קידרא חייתא ובשיל כמאכל בן דרוסאי] אפי' באינו גרוף וקטום ומשמע התם דבתנור איירי דקאי אהא דקתני התם לעיל לא תמלא אשה קדרה עססיות כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל ק"ל הא שם לא נזכר מן מאכל בן דרוסאי אלא ובשיל שפיר דמי סתם אלא דהתוס' כתבו שם דהיינו כמאכל בן דרוסאי דהא קי"ל כחנניא וא"כ איך עשו כאן הוכחה מזה דילמא באמת תנור חמור דכמאב"ד אסור ודאמרינן ובשיל שפיר דמי היינו כפשוטו בשיל לגמרי גם אמאי לא הוכיחו כפשוטו דהא קתני במתני' (י"ט ב') ולא חררה על גבי גחלים אלא כדי שיקרמו פניה וחררה היינו בתנור כמ"ש התוס' לעיל (ל"ז ב') ד"ה אא"ב וכו' אע"ג דחררה בתוכה היא והיינו ע"כ משום דחררה אופין בתנור עכ"פ ראייתם מפ"ק תמוה מאוד עכ"ל ואולי נאמר קצת בדעת התוס' דבריש במה טומנין כתבו התוס' ד"ה במה וז"ל ונראה לר"ת שיש לחלק בין השהאה להטמנה דודאי להשהות מותר כשהוא כמאכל ב"ד שאין חיתוי מעט מועיל לו שהרי מגולה הוא ושליט ביה אוירא אבל הטמנה שהוא לצורך מחר והוא מיטמן יש לחוש שמא יחתה שמעט חתוי מועיל לו ליתפס חומו וגזרו להטמין בכל דבר המוסיף הבל גזירה שמא יטמין ברמץ ויחתה עכ"ל ולדעת ר"ת גם אם מבושל כל צורכו מ"מ אסור בהטמנה וכמו שכתב הב"י בסימן רנ"ז בשם סמ"ק וסמ"ג והתרומה דאפי' נתבשל כל צורכו ואפי' מצטמק ורע לו אסור מטעמא דר"ת וכן כתב הר"ן בהדיא וכן נקט להלכה בש"ע ולכן נאמר דכל יסוד דברי התוס' הוא דבאו לאשמעינן דלא נאמר דבתנור שמוקף מחיצות ורחב מלמטה וקצר מלמעלה וכפרש"י וגם אינו גרוף וקטום ונותן התבשיל בתוך האפר הוי דומה ממש להטמנה ואסור בכל גווני ע"ז הביאו ראיה מקדירה חייתא דגם התם איירי בתנור וגם אינו גרוף ועכ"ז מותר ולא אמרינן דהוי הטמנה ממש לאסור והא דנקטו בדבריהם כמאב"ד לאו דע"ז בנו יסודם דבאמת ב אם הוא כמאב"ד ובין אם הוא בשיל ממש כחדא נינהו אם נאמר דדמיא להטמנה אך כיון דלא אסרי התם גם אם בשיל ממש כמו כן אין לאסור אם הוא כמאב"ד ורק לפי האמת נקטי בלשונם דכמאכל ב"ד הוא אבל מחררה על גבי גחלים שמותר ליתן אם נקרמו פניה כמאב"ד וכתלמודין שם (כ' א') אין להוכיח ראייתם דהתם פשוט טפי דלא דמיא להטמנה כיון שהוא על גבי גחלים ולא בתוכם כידוע במלאכת האפייה וכדתנן בהדיא על גבי גחלים לכן הביא ראיה מקידרא חייתא ועי'

דף לט ע"ב א"ר חסדא מחלוקת בכלי אבל בקרקע דברי הכל מותר (להשתטף בחמין) וכ"כ להדיא בתוס' ד"ה הא חמין דר"ח בשיטוף איירי ופריך והא מעשה דאנשי טבריא [שהביאו סילון של צונן לתוך אמה של חמין] בקרקע הוה ואסרי להו רבנן אלא אי איתמר [הכי איתמר מחלוקת בקרקע] אבל בכלי דברי הכל אסור וכתב מרן וז"ל עי' מ"ק (י"ט ב') תוס' ד"ה שאסור וצ"ע עכ"ל וקושייתו מבוארת דשם אמר רב הונא בריה דרב יהושע הכל מודים כשחל שלישי