יד יצחק - ב יב

אינו כן לא ילפינן מיניה לענין ברכה ורק דבהרא"ש ז"ל מפורש להדיא דביין איירי וכן בתוס' דיומא (ע"ט א') ד"ה ולא ובסוכה (כ"ו ב') ד"ה ולא כתבו ג"כ להדיא כלשון זה דהכי איתא התם ולענין שתיה נראה שמברכין אכזית יין לאחריו על הגפן ועל פה"ג אע"ג דגבי יום הכיפורים משערין כמלא לוגמיו לא ילפינן להו מהדדי כו' עכ"ל ולכן גם דברי התוס' דהכא פשוט דביין איירי וכבר הובא בטור א"ח סי' ר"ט בשם הלכות גדולות וכן דעתו מסכמת ובב"י שם גם בשם הרשב"א והרא"ש דברכת מעין ג' דז' המינין מדאורייתא נינהו ולכן אם נסתפק בהו צריך לחזור ולברך ולא אמרין בהו ספיקו להקל וא"כ ניחא דעת ר"י שבתוס' דמברך בפחות ממלא לוגמיו ולא אמרינן ספיקו להקל כיון דאורייתא הוא. ועי'

דה נד ע"כ ואמר רב יהודה [שלשה דברים המאריך בהן מאריכין] ימיו ושנותיו של אדם המאריך בתפלה והמאריך על שולחנו והמאריך בבה"כ. וכתב מרן וז"ל ג' דברים המאריך בהן מאריכין עי' (לעיל מ"ז) וצע"ק עכ"ל ונראה דכוונתו לדקדק מדוע לא חשיב רב יהודה הא דאיתא שם ת"ר אין עונין אמן חטופה כו' וכל המאריך באמן מאריכין לו ימיו ושנותיו וא"כ ארבעה הוי אך אולי נאמר ליישב זה. במה דכתבו התוס' במכילתין (נ"ב ב') דאיתא שם בברייתא תיכף לנטילת ידים סעודה ודקדקו התוס' וז"ל והא דלא חשיב ליה לעיל בפ' כיצד מברכין (מ"ב א') בהדי אידך תכיפות (דאמרו שם שלש תכיפות הן ולא חשבו לזה) משום דשנויה בברייתא לא חש למתנייה עכ"ל וא"כ רב יהודה ג"כ לא חשיב להמאריך באמן משום דשנוייה בברייתא ועי'

מסכת שבת

דף ד ע"א פשט העני את ידו אמאי חייב והא בעינן עקירה והנחה מעל מקום ד' על ד' וליכא אמר רבה הא מני ר' עקיבא היא דאמר לא בעינן מקום ד' על ד' ונמשך סוגייתן עד דאמרו שם (ה' א') אלא אמר ר' אבהו כגון ששלשל ידו למטה מג' וקיבלה (דהויא כקרקע) ופריך והא עומד קתני ומשני בשוחה ואב"א בגומא ואב"א בניס [אמר רבא איכפל תנא לאשמעינן כל הני]. וכתב מרן וז"ל וקשה לי דדילמא משום הכי נקט ידו דאיירי ע"כ בלמטה ומוכח מזה דאגד יד שמיה אגד עכ"ל. רצונו לכאורה דהתוס' ז"ל כתבו בד"ה כגון ששלשל ידו למטה מג' וקבלו וז"ל וקסבר ר' אבהו דאגד יד שמיה אגד דאי לא הוי שמיה אגד מאי אריא דנטל עני מתוכה אפי' נתן בעה"ב לתוכה יהא חייב העני כשיוציא וכו' עכ"ל וא"כ מאי פריך רבא איכפל תנא (אלא דהוי ליה לתנא לתני דפשט כנף בגדו בפנים דהוי ד' וכפרש"י) הא השתא אשמעינן דאגד יד שמיה אגד אך אולי נאמר בזה דהן אמת אם היה דבר ברור ומפורש בקרא או בג"ש והל"מ וכיוצא דבעינן עקירה והנחה במקום ד' על ד' אזי לא נקשי כ"כ מדוע איכפל למתני ידו ולאוקמי בשוחה וגומא וננס דנאמר דאשמעינן אגד יד שמיה אגד אבל עתה דאין מפורש כ"כ להדיא דבעינן דוקא ד' ורבה ורב יוסף סברי באמת דלא בעינן כלל לתנא דידן מקום ד' איך נפרנס מתני' בדוחק הגדול הזה דבעינן דוקא ד' ורק דאיירי בגומא וננס. דא"כ טפי הול"ל פשט כנף בגדו ואם לאשמעינן דאגד יד שמיה אגד הלא לא נדע זאת מדיוק זה דטפי נאמר דלא בעינן כלל מקום ד'. ובהדיא הו"ל להנא דידן לאשמעינן דין זה. ועי'

שם ע"ב [תוס' ד"ה אגוז] ע"ג מים לאו היינו הנחתו כתבו וז"ל ואע"ג דאמרינן בפ"ק דב"מ (ט ב') ספינה מינח נייח ומיא דקא ממטי לה לגבי קנין שאני דלא איקרי חצר מהלכת דחצר ילפינן מיד [ויד נמי איהו דקא מסגי הותה] וקא ממטי לה כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל תמוה לי הא בנותן גט ביד עבדה אמרינן דהוי חצר מהלכת והא הוי דומיא דידו אלא ע"כ דאמרינן דומיא דידו דא"א להלוך ממנו דהקונה ותמיד ידו אצלו כך בעינן חצר שאינו מהלכת ממנו דהקונה וצע"ג עכ"ל הנה כבר כתבנו בזה בח"א ודף ט"ז) ליישב דעת התוס' דבאמת רחוק הדבר לחלק ידו של אדם מגופו עד שנאמר דידו יקנה הדבר ולא גופו וכעין רמז לזה מדאמרינן בשבת (ד' א') ידו בתר גופו גריר וכהתוס' שם ד"ה מ"ט דלא גרסי ידו נייח והוא כעין דבריהם דהכא דאדרבה ידו מינח נייח וגופו הוא דקממטי ליה ואף אם נאמר דלא הוי גם רנח ראיה עכ"ז נכון הדבר בסברא ואין צריך לפנים ולכן התם בעבד כיון דאינו נעשה כלל שליח לאשה לקבל גיטה כמפורש בתלמודין גיטין (כ"ג ב') וקדושין (מ"א ב') דאמר ר' חייא בר אבא אר"י אין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה לפי שאינו בתורת גיטין וקדושין והא דמתגרשת בעבד שלה היינו בתורת חצר וכתוס' שם ד"ה לפי וא"כ כיון דכל גופו של עבד אינו לא מתורת שליחות ואף לא מתורת יד וחצר דלא דמי ליד דהלא היד מינח נייח בעצם והעבד מהלך הוא. א"כ איך נחלוק ידו מגופו לומר דבידו לחוד מהני ולא בכל גופו דכל החצר הוקש לידו ולא חלק כ"ש מהחצר ובפרט ידושל אדם דבטל לגבי גופו משא"כ באשה עצמה התם בכל מקום שיתן גיטה מתגרשת היא דאם דבכל גופה לא תתגרש מטעם יד מ"מ לא גרעה משלוחה דאף דמהלך הוא מ"מ מתגרשת על ידו כדנפקא לן מושלחה בקדושין (מ"א א') ולכן מגרשת ג"כ בידה ע"כ תוכן דברינו שם. ועי'

דף ו ע"א אמר מר זו היא רה"י גמורה למעוטי מאי למעוטי הא דר' יהודה דתניא יתר על כן אמר ר' יהודה מי שיש לו שני בתים בשני צדי רה"ר עושה לחי מכאן ולחי מכאן או קורה מכאן וקורה מכאן ונושא ונותן באמצע א"ל אין מערבין ר"ה בכך וכתבו [תוס' ד"ה יתר על כן] וז"ל וא"ת אמאי לא מייתי הכא מתניתין דכל גגות (צ"ה א') דקתני התם ועוד א"ר יהודה מערבין למבוי המפולש ותירצו בא"נ וז"ל דהוה אמינא דמתני' במבוי המפולש לר"ה אבל אין רה"ר עוברת לתוכה להכי מייתי הברייתא דיתר על כן דאפי' רה"ר עוברת בה מטלטלין ע"י לחי או קורה משום דשתי מחיצות דאורייתא ואע"ג דבפ"ק דעירובין אמתניתין דהרחב מי' אמות ימעט משמע דלכל היותר לא התיר ר' יהודה אלא עד י"ג אמות ושליש [היינו מדרבנן] אבל מדאורייתא אפי' בט"ז אמה מטלטלין דאית ליה שתי מחיצות דאורייתא דעל כרחך צריך לומר דר"י איירי בר"ה גמורה שבוקעין שם רבים כדמוכח פ"ק דעירובין גבי כיצד מערבין רה"ר ושם פירשתי עכ"ל וכתב מרן וז"ל ולא זכיתי להבין הא מה דקתני ועושה לחי ונושא ונותן באמצע היינו אף מדרבנן דמדאורייתא לא צריך ללחי דהא סבר ב' מחיצות דאורייתא עכ"ל ואולי נאמר ליישב קצת גודל התמיה דהנה בעירובין (ו' א') פריך תלמודין ורשות הרבים מי מיערבא והתניא יתר על כן אמר ר"י מי שיש לו שני בתים בשני צדי רה"ר עושה לחי מכאן ולחי מכאן כו' אמרו לו אין מערבין רה"ר בכך וכי תימא בכך הוא דלא מערבא הא בדלתות מיערבא כו' עד דדחי תלמודין דאין מערבין רה"ר אף בדלתות וכתבו התוס' ד"ה וכי תימא וז"ל משמע דמסיק דאפי' בדלתות לא מיערבא וא"כ איירי ברה"ר גמורה רוחב ש אמות וקשה דלקמן (י' א') אמרינן דלכל היותר לא התיר ר"י אלא עד י"ג אמה ושליש (והוא כדקדוקם דהכא) ותירצו וז"ל ועוד י"ל דמעיקרא נמי ידע שפיר דלא התיר ר"י אלא עד י"ג אמה ושליש ומ"מ הוי רה"ר גמורה כגון שרה"ר אחת משני צדי המבוי רחב ששה עשר אמות ואורך רה"ר מהלך דרך מבוי (בציורם דשם) דהשתא אפי' במבוי דלא הוי רוחב ששה עשר אמות הוי רה"ר גמורה כיון דבשני צדי המבוי הוי רוחב ט"ז אמה כו' וצ"ל לפי זה אע"ג דלר"י לחי וקורה מהני מדרבנן לרוחב אמה ולרוחב ט"ז אמה לא מהני מודה הוא דמדאורייתא אין חילוק בין י"ג לט"ז כו' עכ"ל וא"כ גם דבריהם דהכא יפורש