יד יצחק - ב י

ומדוע לא הביאו חכמים ראיה מקראי דהמוציא והמעלה המוקדמין בס' ויקרא ועוד דאין מקום לדחות ראייתם משם. אבל לדברינו ניחא קצת דכל ראייתם העיקרית הוא רק להביא ראיה מקרא שהוא לשתיית האדם וע"כ בעינן לברוכי ולומר כדכתיב ועי'

דף לט ע"א נימא כתנאי (שלקות אם מברכין עליו בפה"א או שהכל) דהנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דבר קפרא הביאו לפניו כרוב ודורמסקין ופרגיות נתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך קפץ ובירך על הפרגיות לגלג עליו חברו כו' מאי לאו בהא קא מיפלגי דמברך סבר שלקות ופרגיות שהכל נהיה בדברו הלכך חביב עדיף ומלגלג סבר שלקות בפה"א פרגיות שהכל נהיה בדברו הלכך פירא עדיף וכתב [רש"י ד"ה דורמסקין] אף הן שלקות מעשב שקורין אקדלשי"ט בלע"ז כך ראיתי בפירוש ב"ק של ר' יצחק בר"י אבל כאן פירש פרונ"ש וכן שמעתי אני כאן ובב"ק ואי אפשר להעמידה דא"כ [הרי ברכתו ב"פ העץ] והאיך קדם ובירך על הפרגיות שברכתו שהכל כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל קשה לי הא גם ב"פ האדמה עדיף משהכל אלא דהמברך סבר דשלקות מברך שהכל וא"כ גם בפה"ע אין ברכתו בפה"ע אלא שהכל כמבואר בסוגיא גבי זית מליח וצ"ע עכ"ל ולרוב חומר הנושא אולי נאמר קצת בדעת רש"י ז"ל דהנה בתלמודין (ל"ו ב') אמר רבא דהאוכל פלפלי אינו מברך עליו ולא כלום והרמב"ם ז"ל בפ"ח מהל' ברכות ה"ז כתב וז"ל הפלפל והזנגביל כו' יבשין אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהן מפני שהן תבלין ואינן אוכל וכן אוכלין שאינן ראויין לאכילה ומשקין שאינן ראויין לשתיה אינן טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם עכ"ל וכן פסק ג"כ בש"ע א"ח סימן ר"ב ס"ב ולכן נאמר דהיכא דהאוכל כשהוא חי אינו ראוי כלל לאכילה ובישלו הכל מודים דמברכים אז עליו ברכתו הראוי לו אם פרי האדמה בפה"א ואם עץ בפה"ע כיון דעתה הוא גמר פריו ואכילתו ועד כאן לא פליגי אלא דראוי לאוכלו גם כשהוא חי ורק שאינו טוב כשהוא חי כמו מבושל אז סובר חד מינייהו דברכתו שהכל כשהוא מבושל משא"כ כשאינו ראוי לאוכלו כלל כשהוא חי מברך לכ"ע ברכתו הראוי כשהוא מבושל והכי מסתבר בסברא ובפרט דלמעוטי במחלוקת עדיף לן. ולכן אולי נאמר בכוונת רש"י ז"ל דפרונ"ש אינו ראוי לאוכלו כלל כשהוא חי ואז אין מברכין עליו כלל וא"כ כשיבשלנו מברכין עליו בפה"ע לכ"ע וזהו תוכן כוונת רש"י ז"ל דכתב דא"כ הרי ברכתו בפה"ע היינו משום דאז עיקר פריו ולכן טוב לפרש שהוא אקדלסי"ט והוא עשב שראוי לאוכלו מעט גם קודם בישולו ועי'

דף מב ע"א דא"ר חייא בר אשי אמר רב שלש תכיפות הן. תכף לסמיכה שחיטה תכף לגאולה הפלה תכף לנטילת ידים ברכה וז"ל [רש"י ד"ה לנטילת ידים דמים אחרונים] עכ"ל וכתב מרן וז"ל כך מבואר בסוגיין אבל במדרש רבה דברים ובירושלמי פרק א' [כצ"ל לכאורה וכן הובא בהגמ"י ובטור בשם הירושלמי בזה"ל התוכף ברכה לנט"י אינו ניזוק כל אותה סעודה וזה הלשון הוא בפ"ק דברכות] מבואר דקאי על נטילה ראשונה ועי' תוס' סוטה (ל"ט א') ד"ה כל וצ"ע עכ"ל אם כוונת מרן להא דכתבו התוס' שם בתוך הדבור וז"ל ומשמע בירושלמי פ"א דברכות דבברכה דמשתעי קרא בעינן נט"י סמיך לה דמייתי לה התם אברכת המזון והכי איתא שם שלשה תכיפות הן תכף לסמיכה שחיטה שנאמר וסמך ושחט תכף לנט"י ברכה שנאמר שאו ידיכם קודש וברכו תכף לגאולה תפלה שנאמר יהיו לרצון אמרי פי וכתיב בתריה יענך ה' ביום צרה ובפ' כיצד מברכין משמע דההיא ברכה איירי בברכת המזון וכו' עכ"ל ומשמע מדברי רבותינו התוס' דמשוו דעת הירושלמי בזה לדעת תלמודין דאיירי בברכת המזון ואין כן הדבר לדעת מרן ז"ל. וכמו שהוכיחו הטור והגמ"י מהא דאיתא התם בירושלמי התוכף ברכה לנט"י אינו ניזוק כל אותה סעודה ואם דלאחר הסעודה איירי מאי אינו ניזוק כו' דקאמרי ואולי נאמר קצת בזה דהנה לקמן (נ"ב ב') אמרו בברייתא תכף לנט"י סעודה ובתוס' שם ד"ה תכף כתבו וז"ל והאי דלא חשיב ליה לעיל בפרק כיצד מברכין בהדי אידך תכיפות משום דשנויה בברייתא לא חש למתנייה עכ"ל וא"כ גם לר' זעירא דירוש' דחשיב שלשה תכיפות פשוט קצת לומר כן דלא יחשוב מה דתניא בברייתא וכן מוכח לקמן (נ"ד ב') דלא חשיב מה דתנא בברייתא ע"ש ולכן ניחא להתוס' שם בסוטה לאוקמי להירוש' הנ"ל כדעת תלמודין דאיירי בבהמ"ז. ורק ר' יוסי בר בין דהתם דבא להבטיח ולהגיד שכר מדה כנגד מדה מצא בדבריו שלשה דברים ואמר דעבור מים ראשונים אינו ניזוק כל אותה סעודה כמו שאמר דעבור סמיכה אין הקרבן נפסל ועבור תפלה דהיא בקשת רחמים אינו ניזוק כל היום משא"כ ר' זעירא הנ"ל לא חשיב מה דהוזכר בברייתא ודעתו כדעת תלמודין דהכא וכן מדוקדק קצת לשין התו' ועי'

דף מה ע"א [תוס' בד"ה אכל טבל] כתבו וז"ל והוא הדין אם אכלו שלשתן טבל דאין חייבין לזמן כדאמרינן בב"ק (צ"ד א') הרי שגזל סאה חטים וטחנן [ואפאן אכלן ומברך] עליה אינו מברך אלא מנאץ וכו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל שם ליתא כן אלא ואפאה והפריש חלה ובירך וצ"ע עכ"ל ואולי נאמר ליישב קצת דעת התוס' ז"ל דדקדקו למה נקט ראב"י בב"ק שם ור"א בסנהדרין (ו' ב') לומר בלשון והפריש ממנה חלה כיצד מברך כו' הלא כללא קים לן דכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן כתלמודין בפסחים (ז' ב') וכמה דוכתין בש"ס וא"כ הכי הול"ל וטחנה ואפאה איך יברך על הפרשת חלתה [והא דנקט ר"א בדבריו אפיה ואח"כ הפרשת חלה אף דחיוב חלה הוי בשעת עיסה. עי' בתוס' סנהדרין שם. אך אולי נאמר עוד קצת דאתא לאשמעינן בקוצר דברים דלפעמים מתחייב אחר אפיה אף דקודם אפיה פטור כגון דלש פחות מכשיעור עכ"ז הסל מצרפן כמתני' חלה (פ"ב מ"ד) משמיה דר"א] וע"כ מצאו מקום לפרש דהאי כיצד מברך אברכת המזון קאי ורבותא קאמרי ראב"י ור"א דאע"ג דכבר אפאה וקניא בשינוי וגם הפריש ממנה חלה ועכ"ז כשיברך אחר אכילתה אף דחיוב ברכת המזון דאורייתא הוא עכ"ז אין זה מברך אלא מנאץ ולכן הוסיפו תיבת ואכלה אף דאינו מפורש בתלמודין מ"מ מוכרח הדבר לרבותינו התוס' דרק ע"ז קאי תלמודין וכדברינו. ועיקר דברי ראב"י ור"א לאשמועינן דאף בחיוב דאורייתא לא אמרינן שיברך כשבא באיסור ועי' בכ"מ ובל"מ בפ"א מהל' ברכות

דף מו ע"א א"ר יוסף תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא [שהרי פועלים עוקרים אותה] וכתב מרן וז"ל עי' לעיל (דף ט"ז) תוס' ד"ה וחותם וצ"ע עכ"ל עיין לעיל מה שכתבנו בזה בעז"ה

דף מח ע"א אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן לעולם אינו מוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן וכתב [רש"י ד"ה עד שיאכל] ומכי אכל כזית דגן מיהו מפיק אע"ג דכזית דגן שיעורא דרבנן הוא כדאמר בפ' מי שמתו מיהו כיון דחייב מדרבנן מחוייב בדבר קרינן ביה ומוציא רבים ידי חובתן וא"ת בקטן שהגיע לחינוך הא לא אמר הכי [ההוא אפי' מדרבנן] לא מיחייב דעליה דאבוה הוא דרמי לחנוכי עכ"ל וכתב מרן וז"ל וקשה לי הא אמרינן שם דאם נשים בברכת המזון דרבנן אין יכולין להוציא לאחרים וצ"ע עכ"ל וקושייתו חזקה ומפורשת דאיתא שם בתלמודין (כ' ב') א"ל רבינא לרבא נשים בבהמ"ז דאורייתא או דרבנן למאי נ"מ לאפוקי רבים ידי חיבתן א"א דאורייתא אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא ואי אמרת דרבנן הוי שאינו מחוייב בדבר וכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן הרי להדיא דמחוייב מדרבנן אינו מפיק לדאורייתא ולרוב חומר הנושא אולי נאמר קצת בדעת רש"י ז"ל דהא שאמר רבינא הוי שאינו מחוייב בדברואינו מוציא את הרבים י"ח היינו דוקא באשה דנראה בהדיא כעוקר דברי תורה דכיון דאורייתא