יד יצחק - א כז

דברינו לא קשה כלל ואולי על דרך זה נאמר קצת [אף כי אינו כ"כ דרך סלולה] דמצד דברינו הנ"ל פסק כר' אבהו בפשט דלא תגזול דהיינו ממש גזילה בע"כ ובפניו ולא כר' יוחנן דאמר שם במרובה ע"ט דאיזהו גזל כגון בעלי סדום. ולכאורה תמוהים דברי רבינו ז"ל בזה דהלא ידוע דר' יוחנן רבו דר' אבהו וכבכל הש"ס אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן וא"כ מדוע פסק כר' אבהו תלמידו הלא אין הלכה כתלמיד במקום רבו זולת מאביי ורבא ואילך כידוע וכן כתב הרא"ש ז"ל בפ"ק דמציעא דכן כתב הרי"ף בכמה מקומות דרק מאביי ורבא הלכה כבתראי ולא התעוררו בזה המפרשים ז"ל אף שדברו בדברי ר' אבהו ור' יוחנן ועיין לח"מ בכל דבריו שם בהלכות גזילה הנ"ל אבל לפי דברינו הונח לן בפשיטות קצת שלדעת ר' יוחנן דסבר רבא כוותי' וסבר באולי באמת דהלא תגזול אינו רק לחייב על כובש שכר שכיר תרתי מלקות דעל זה לוקין דומי' דריבית וכדנפקא לן מקרא דיחזקאל הנ"ל אין לנו לומר כדברינו בדעת ר' אבהו דאתא רחמנא לאפוקי בעלי שכם רק אדרבה גם בעלי שכם בכלל גזילה ואף דאם מטמרי מאינשי לא אתא קרא לאפוקי שלא נטעה לומר גזלן הוא דוודאי גנב ממש הוא מ"מ אתא לכובש שכר שכיר. משא"כ לר' אבהו בוודאי אתא לאפוקי כגזילת שכם וכן פסק הרמב"ם דלא כרבא וכר' יוחנן הנ"ל דאין הלכה כוותי' בריבית ובפרושו בדברי יחזקאל הנביא וכל דברינו לכאורה נחמדים ועתה נבוא ליישב לדעת רבעת"ו ז"ל מה שהקשו [והובא בדברינו לעיל] על דברי תלמודן דאמרינן אין הכי נמי דקרא בגזל לא נצרך לן דילפינן מריבית ואונאה והקשו רבעת"ו ד"ה אמרי ה"נ וז"ל וא"ת והא אין מזהירין מן הדין וי"ל דגזל הוי לאו הניתק לעשה כו' ולכאורה תלמודן דסנה' (ס"ו) מנגדתן דאין כאן תחילת קושי' כלל דרצה תלמודן למילף קללת חבירו מנשיא וחרש עי"ש הרי להדיא דממה הצד למדין ומזהירין מן הדין [אף דאין כאן סתירה מורה כמבוא' להמעיין בסוגי' שם] אך כאשר דייקנו בזה הונח לן קצת והוא בדברי רבינו הגדול שכתב בספר המצות שלו שרש י"ד ד"ה ההקדמה דכל מקום שכתוב העונש בהדיא אזי נוציא האזהרה אף מבנין אב וכדומה כיון דכלל בידינו לא ענש הכתוב אלא א"כ הזהיר והובא דבריו גם באחרוני' וא"כ כיון דבאמת התם גבי קללת חבירו אין שם עונש אף אם נוציאנו מקללת חרש ונשיא דהלא הוא לאו שאין בו מעשה ורק דמ"מ לוקין עליו כתלמודן תמורה (ג' ב') דכתיב אם לא תשמור וגו' ליראה את השם וגו' והפלה ה' את מכותך וזהו מלקות והובא במקומות רבות בש"ס דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע וממיר ומקלל את חבירו בשם וא"כ התם לכן רצה תלמודן ללמוד ממה הצד ולא פריך אין מזהירין מן הדין כיון דכתיב העונש בהדיא וזה נכון ליישב דעת רבעת"ו ז"ל ועוד יש לתרץ בכמה אנפי אך באמת בעיקר דברינו דרבא סבר כר' יוחנן דריבית לא ניתן להשבון וכרבותינו בעלי תוספות הנ"ל תמוהים הדברים וכבר דקדקו המפרשים על רבעת"ו ז"ל והעלו בתמי'. דהלא בהדיא אמר רבא שם במציעא (דף ס"ה) האי מאן דמסיק תריסר זוזי ריביתא בחברי' ואגר לי' חצר דמיתגרי בעשרה ואגר לי' בתריסר כי מפקינן מיני' תריסר מפקינן מיני' הרי להדיא דדעת רבא כר"א דפליג על ר' יוחנן וסבר דריבית קצוצה יוצאה בדיינין ואף דעל מה שמוכח ג"כ מדעת רבא מקודם מימרא זו דרבא שיוצאה בדיינין [היינו מדאמר אביי שם האי מאן דמסיק ארבעה זוזי דריביתא בחברי' ויהיב לי' גלימא בגווייהו כי מפקינן מיני' ארבעה מפקינן מיני' גלימא לא מפקינן מיני' רבא אמר גלימא מפקינן מיני' כי היכי דלא לימרו גלימא דמכסי וקאי גלימא דריביתא הוא] תירצו המפרשים ז"ל עיין מהר"ש דזהו לדעת אביי קאמר רבא. אבל הלא מהכא מוכח להדיא דדעת רבא בעצמו כן הוא לכן העלו בצ"ע וכן חידושי רעק"א תמה כן. אך נאמר בזה דהלא נפסק הדין לקמן (דף ק"י א') כר"נ דאמר (בדף ק"ב) דקרקע בחזקת בעלי' עומדת אף דכבר דר בה כיון דשלא כדין היתה תפיסתו לפי ספיקתנו שעתה. וא"כ אולי גם הכא כיון שלא כדין באתה לידו לכן עדיין אינה כמסולק וכתופס לא נחשב עדיין רק דמגיע לו ממון עבור שכר חצירו ולכן תריסר מפקינן מיני' [ועיין להלן] וסייעתא לדברינו הוא מדעת המרדכי ס"פ השואל ומובא ברמ"א ז"ל [וכן דעתו בפירוש דברי המרדכי] דבכל הספיקות שיסתפק לן אמרינן בכולם דקרקע בחזקת בעלי' עומדת עי"ש ורק הביא דעת הר"ן דפליג ע"ז והוא הנימוקי יוסף פרק השואל והובאו שני הדעות בחוה"מ (סימן שי"ז ס"ב) וא"כ אולי דעת רבעת"ו כהמרדכי הנ"ל ולכן לא יקשה מרבא דגבי חצר הנ"ל ואף דבאמת הש"ך שם השיג על רמ"א וסבר דעת אחרת בהמרדכי. עכ"ז אולי גם לדעתו הכא גבי ריבית דאין שום טענה להמחזיק רק דנתן לו בריבית ובאיסורא אתא לידי' בזה כולי עלמא מודים דאין תפיסתו נחשב כתפיסה. ואף דיש להפך הדברים דאדרבה הכא כיון שברצון הטוב נתן לו והורידו לקרקעו ולחצירו א"כ התפיסו בידים עכ"ז מי יימר לן דמוכרח כן ועוד אולי נאמר בדעת רבעת"ו ז"ל דאף דסברי כסברא השניה מ"מ מי יימר לן דלא התחרט בעל החצר תיכף והודיע שאינו רוצה ליתן לו ריביתא ובזה בוודאי עדיין לאו כגבו הוא מטעם הנ"ל דקרקע בחזקת בעליה קיימא ועכ"ז כאשר מפקינן מיני' נפקינן תריסר כיון דנגמר המקח תיכף כמובן ואולי נכון הוא ליישב בזה דעת רבותינו הגדולים בחד מדברינו הנ"ל:

ובעמדנו בזה נבין קצת דעת ר"א דסבר ריבית קצוצה יוצאה בדיינין מה יענה לראיית ר' יוחנן דניתן לדעתו שלש טעמים הראשון מר' יצחק דאמר קר בנשך נתן ותרבית לקח וחי לא יחי' את כל התועבות האלה עשה למיתה ניתן ולא להשבון ורב אדא בר אהבה אמר אמר קרא אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך למורה ניתן ולא להשבון ורבא הנ"ל אמר מגופי' דקרא שמיע לי' מות יומת דמיו בו יהי' הוקשו מלוי בריבית לשופכי דמים מה שופכי דמים לא ניתנו להשבון אף מלוי ברבית לא ניתנו להשבון אך כאשר יונח לן מדוע לא ניחא כל חד בקרא דחבירו גם דעת ר"א נינח לן. ולא נמנענו הפעם מלדבר גם בכזה ונאמר דבאמת קרא הראשון של ר' יצחק קשה לכאורה דאף אם לו יהא דלמיתה ניתן [והיינו ודאי מיתה בידי שמים] מנלן דלא להשבון הלא קיימא לן דלא כר' נחוני' בן הקנה דסבר (בכתובות ל') ובכמה דוכתי הובא בש"ס דעושה יוהכ"פ כשבת ולכן בחר לי' רב אדא בר אהבה קרא דאל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך למורא ניתן ולא להשבון ודריש מדכתיב הכא ויראת יותר מבכל המצות ודאי אתא קרא לומר למורא ניתן ולא להשבון ואף דמצינו כן בכמה מקומות אינם רק על יתר המצות דתלוי בלב ולכן כתיב