שדי חמד באר בשדי חלק ב ריא

רש"י והרא"ש. ועוד יתבאר קצת אי"ה בדברינו

ומש"כ עוד הגאון בעל המאמר שליט"א לבקר ספרי שו"ת להבחין את הוראתם אם הדין עמם. ד"ז הוא שאלה גדולה אם החיוב הוא מן הדין לכ"א מהמורים לירד לסוף דעת הפוסק בשו"ת ולבחון הדברים קודם שיפסוק (להוראה בדברים שאין בהם שוגין דעלמא אך לפסוק כמו מקרים המתחדשים שרבו השינוים מענין לענין כידוע) או כיון שיראה הדין בעצמו או גם בטעמו לכל מר כדאית ליה כמשכ"ל רשאי לסמוך עליו ולפסוק גם בלא הבחנה

והנה יש רבים מרבותינו גדולי האחרונים ז"ל שצווחו ע"ז שסומכין להורות בכל דין שכתוב בספר אחרון בלא בדיקה. עי' הקדמה בתשובת רע"א במכתבו. ורבים גדולים הזהירו מענותם שלא לסמוך עליהם עד שיבחנו דבריהם האמת אתם. אבל לא ידענו אם זו היא דרך טובה וישרה לבד להמורה ודרך ענוים להמחבר. אבל מסתפקינן אם עומק הדין היא ג"כ כך לחייב לבדוק ולעיין אחר הדין הפסוק כבר. דמה דאי' בפ"ק דסנהדרין דינו לבוקר משפט אם ברור לך כבוקר אמרהו אמור לחכמה אחותי את אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה לך וכו' (והני תרתי י"ל לענין ספק סברא הדומה לראית החושים כמו ולבי ראה הרבה חכמה דימה לנוקר המנקר ראית האדם דבר התלוי בגמרא וקבלה דימה לאחותך שהיא אסורה הידוע לך מצד קבלת התוה"ק) י"ל שהוא בדין שאינו מפורש בספר אבל אחרי שסמך איזה בעל הוראה והורה בדבר אין צריך בחינה אחרת ובירור אחר בירור. והנה בהקדמת הרמב"ם שכתבנו לעיל כ' הראב"ד שלא הועיל הרמב"ם שאין לסמוך על ברירתו כיון שאינו יודע ראיה לדבריו והכסף משנה כתב דמ"מ מי שאינו יכול לבחון יכול לסמוך על דבריו וגם חד בדרא כהראב"ד אם יהיה נחפז יסמוך עליו. ולכאורה צריכים דבריו ז"ל ביאור. דממנ"פ אם נאמר שאסור להורות עד אשר יבקר הדבר וירד לסוף דעת נטיית ההלכה מעצמו. א"כ יהיה אסור להורות רק חד בדרא שיכול לבחון ולהכריע ולא שבקת חיי לכל בריה קלה כמונו היום בעוה"ר. וביותר זה הגדול שיכול לבחון כיון שהחובה להבחין ולבדוק ובלא זה אסור להורות מה יועיל אם הוא נחפז. הרי אסור להורות עד שיחמיץ את הדין וימצה את עומקו. ואם באמת לכל ובכל זמן מותר להורות בלא ביקור והבחנה א"צ לכל זה האריכות דשפיר הועיל הרב ז"ל לכל אדם ובכל שעה. ולענ"ד נראה בטעמא כיון דכלל גדול היא למיזל בתר רובא הוא דבר פשוט כי אף שלא ימלט אפי' הגדול שבגדולים משגיאה וכדחז"ל אין אדם עומד ע"ד תורה אא"כ נכשל בה מ"מ רוב הלכות והוראות היוצאות מבעלי הוראה הם מתוקנות ומכוונות להלכה והם ודאי רובא דרובא נגד השגיאות והבלתי מכוונות להלכה. א"כ מדינא יש לסמוך ולמיזל בתר רובא. אלא כיון דקיי"ל דבמקום האפשר לברורי אין סומכין על הרוב כיו"ד סי' א' ע"כ חובה לברר כשאפשר. אף שצריך שיהי' אפשר לברר בלא טורח ובירור הלכה ולבונה טורח גדול הוא ועבודה קשה תושי' המתשת כוחו של אדם. אך כיון שבלא"ה החובה לפלפל בחכמה א"כ א"ז טורח נוסף כלל למאן דאפשר לו וחייב להזקק למעשה יותר מפלפול אחר כדקיי"ל מעשה ושאינו מעשה נזקקין למעשה. אבל מאן דאינו בר הכי אין בידו לבדוק ושפיר סמך ארובא כדליכא גדול ממנו באתרי' (דבלא"ה אסור להורות עד שימלך בגדול) ואפי' כשלא נודע אם היה מחבר הספר גדול בדור י"ל רו"מ אצל הוראה ג"כ מומחה כרוב מצוין אצל שחיטה וכדנקטו הפוסקים האי רובא ג"כ בשאר דברים כבניקור בסי' ס"ה דיור"ד וכיו"ב כתבו רבותינו האחרונים בתשובותיהם לענין מילה. והארכתי בזה בע"ה במק"א וכן גדול שיש בידו לברר כשהוא נחפז וטרוד ואי אפשר לו להעמיק שפטור ע"פ דין מהעמיק ויוצא יד"ח ת"ת בלימוד בלא עיון עי' ה' ת"ת להגרש"ז מש"כ בזה א"כ בכלל הא איכא לברורי א"כ החובה על גדולי הדור ודאי לברר עכ"פ לכתחילה כעצת הגאון בעל המאמר שליט"א כיון שתהלי"ת אפשר להם לברורי עליהם המצוה. ולפ"ז יש להסתפק לפמשכ"ל בדעת רש"י והרא"ש דחיוב תלמוד הוא לדעת טעמי ההלכות ולא החידוש והפלפול א"כ קודם שיצא יד"ח תלמוד זה לא נתחייב בפלפול לפ"ד ז"ל א"כ אפי' אם יהי' בעל שכל חריף כיון שלא גמר עדיין כל התלמוד בגירסא היטב. י"ל באיש כזה יוכל לסמוך על הוראה הנאמרת בספר מטעם רובא דלא שייך לומר שאין טורח בבירור מטעם שבלא"ה מחויב כיון שעדיין אינו מחויב במדה זו. רק לדעת הרמב"ם שעל כל לומד החובה לעיין ולחדש כדאפשר לו וזוהי שליש בתלמוד י"ל שמדה זו נוהגת בכל אדם אך י"ל שבתחילת למודו אינו חייב כ"א בשליש זמנו לעיין אפי' לד' הרמב"ם א"נ אם בירור זה דורש יותר חשוב ע"י טורח ויכול לסמוך ארובא. רק בגדולי הדור שכבר גמרו בגירסא התלמוד ושאר דחז"ל להלכה שרוב זמנם חייבים לעסוק בחידוש כד' הרמב"ם להם אפשר לברורי חשיב בלא טורח. דליכא בהו נפקותא כ"א ממסכתא למסכתא ולמעשה עדיף כמש"כ

ובדברי בזה אעיר במש"כ בתשובת מוהרי"ק שורש קס"ג ליישב דעת רש"י בפי' התורה פ' תזריע שתפס ד' ר"ש והניח ד' ר"י נגד הכלל הנמסר לנו עירובין ל"ו ר"י ור"ש הלכה כר"י. מטעם שאין הכרעות ההלכות וכל הני כללי שנתנו רז"ל באים מצד שהכריעו חכמים בכל דין בפ"ע שמצד גדולת התנאים ל"ה אפשר להכריע כ"א כשראו תנא אחד היה חריף יותר או מקובל יותר מרבותיו סמכו עליו להורות כמותו זולתי במקומות מעטות יוצאות מהכלל. ע"כ אין הכללים קבועים כ"א בדינים הנהוגים אבל בדיני קדשים וטהרות וכיו"ב דלא נהיגי ליתניהו להנהו כללי. ובס' אגודת אזוב תמה על דברים אלו דאדרבא איפכא מסתברא שאם היו ההלכות נחלטים מטעם הכרעה בכל דין בפ"ע שייך לומר שבדיני קדשים וטהרות דלא נהיגי לא הכריעו. אבל כשההכרעה היא כללית היה ראוי להיות כוללת ג"כ קדשים וטהרות דמאי שנא. ודוחק לומר שלא מצאו אותו היתרון כ"א בהלכות הנהוגות דמנ"ל לחדש כזה שאינו מפורש עייש"ה, ולע"ד דברי מוהרי"ק ז"ל ברורים בטעמן. דבאמת אין לומר שמה שראו שהאחד יותר חריף או יותר מקובל מרבותיו הוא הכרח גמור שההלכה כדבריו דלפעמים הקטן מכוין אל האמת יותר. ובפרט שרוב החולקים היו קרובים זל"ז במעלתן ורובם חבירים היו ואפי' אם יהי' מטעם רוב ג"כ להאמר מנא לן דהכי הוא ועוד שהמוהרי"ק כתב ויש כח ביד חכמים לעשות כן ואי הוי רוב בזה א"צ כח של חכמים דדינא הכי הוי. אלא נלע"ד שעיקר הטעם שראו חז"ל לקבע כללי הלכות הוא מפני שרבו מחלוקת החכמים ברוב דיני התורה וחשו למחלוקת בישראל ושלא תעשה תורה כשתי תורות ח"ו ע"כ קבעו כללי הלכות בהסכם כל חכמי ישראל או רובם כענין שכ' הרמב"ם בהקדמה בענין התלמוד וחתימתו. וכיון שהוצרכו לקבע הלכה לצורך הגדול הזה וראו שאלו ואלו דא"ח הם ומ"מ הרי הדבר צריך הכרע ע"כ הכריעו המשקל ע"י מה שמצאו יתרון בהאיש אבל כיון שעיקר דבר זה אינו בירור גמור ולא נעשה כ"א לצורך תיקון העולם שלא להרבות מחלוקת במעשה המצות א"כ א"צ לכ"ז בדינים שאינם נהוגים שמחלוקת במעשה לא תצא מהם ע"כ בהם אין הכללים אמורים. כי לא ראו חז"ל צורך לעמוד ע"ז למנין ולקבע הכללים. כי לולא מגדר מלתא שלא לרבות מחלוקת היה שורת הדין נותן להניח ההכרעה בידי חכמי הדורות ואין לך אלא ב"ד שבימיך אלא שהצורך הביאו להכריע ע"כ לא הכריעו כ"א כפי ההכרח. ללמד לדורות הבאים שלולא ההכרח מדת ההכרעה בדיני התורה ראויה להיות מסורה לכל דור ודור לחכמיו

ומש"כ עוד הגאון בעל המאמר שליט"א לחפש בדברי שו"ת האחרונים אם יש חיוב לחפש אחרי כל דין מה שהורו בזה רבנן או כיון שכבר עלה בידו מעיון בשיקול דעתו וראיות נכונות י"ל שדי בזה. והנה בודאי גדולים כאלה שכשיראה דבריהם אין מקום לחלוק עליהם ודאי החובה כ"מ דאפשר לדעת דעתם וכדבר האמור בספרי הפוסקים ז"ל דדמי למורה הלכה בפני רבו ח"ו. אבל בספרי אחרונים די"ל אפי' כשיראה דבריהם לא יהי' ס"ל כיון שעלתה ההלכה בידו בראיות. ויש לדון כזה מדין ס"ס שמא לא נמצא שלא כדבריו והוראתו, ואת"ל נמצא שמא