שדי חמד באר בשדי חלק ב רי

שהרי לא נתעסק בפתרון המצות במשנה מדה שנוטלין עליה שכר פי' המתעסק בפתרון המשנה שיש בה הרבה מן המצות שהם קבלה והן תלויות במשניות החיצונית. וכשהוא מתעסק במשנה צריך לעיין באותן הברייתות כולן ופתרוני החכמים יש לו בזה שכר מצוה. אבל המתעסק בתלמוד ומורה ומבאר המצות כתיקונן ומגיד הלכה למעשה אין לך מדה גדולה מזו כי בתלמוד פתרון התורה והמשנה והמצוה שהן בקבלה הלכה לממ"ס עכ"ל. מדבריו משמע שגם לימוד המשנה הוא עם הטעמים השנויים בברייתות לברר הדבר כפי האפשר. ולא דברי המשנה לבד. אלא שהתלמוד הוא להורות הלכה למעשה ונראה שהיא שיגיע להוראה ע"ד חדש שיתבאר לו מתוך באורי המשנה והתורה ע"פ התלמוד. אבל טעמי הדינים נראה שגם חובת משנה אינו יוצא לדעת הגאון ז"ל עד שידע. וזהו שלא כד' פוסקים הנ"ל שלא הצריכו בענין משנה לדעת טעמי המשנה. ולענין תלמוד דבריו מטין לדעת הרמב"ם אלא שלדעת הרמב"ם נראה שמקיים ענין תלמוד ע"י חידושים אע"פ שאינם להלכה. ולפ"ד הגאון ז"ל הוא דוקא במה שיסיק שמעתתא אליבא דהלכתא הלכה למעשה. עכ"פ נראה מדבריו ז"ל ג"כ שאפי' הדבר המפורש אסור להורות כ"א ע"י ידיעת הטעמים דאל"כ למה הצריך אפי' למשנה ידיעת הטעמים. וי"ל לפ"ד שזהו כונת דחז"ל במש"א משנה מדה ונוטלין עליה שכר. שיפלא וכי איכא דבר מצוה שלא תהיה בכלל נטילת שכר ואפי' שכר שיחה נאה אין הקב"ה מקפח וק"ו לתורה שלימה. אלא די"ל כמו דאמרו חז"ל כל העוסק בפרשת עולה כאלו הקריב וכו' ה"ה בכל המצות כשלומד בענין שיודע ענין המצוה לעשותה נוטל שכר עשי' ג"כ וזהו אי אפשר כ"א כשלומד בענין שהעשי' אפשרית לו ע"י לימוד זה ע"כ הצריך שידע הטעמים משום דס"ל דבלא ידיעתם אין העשי' אפשרית א"כ לא יטול כ"א שכר לימוד דלא צריך למימרא שנוטל. אבל לא שכר העשיה. ומה שכתבתי שלד' רש"י כאן בסוגיין מוכח דדוקא ע"י דמיון מלתא למלתא אסור להורות בלא ידיעת הטעם הוא מדיוק לשון רש"י שכתב וזה לשונו שלא ידעת טעם המשנה ונתת בה טעם אחר ומתוך כך דמית להדין או ההוראה הבא לידך ולמדת הימנה שלא כדת שאין הטעם כמו שהיית סבור שאילו ידעת טעם המשנה לא דמית לה מעשה הבא לידך עכ"ל מבואר שדוקא ע"י דמיון יש מכשול מהוראה בלא ידיעת הטעם ואם הי' דעת רש"י כדעת הרא"ש בתשובה שאפי' אותו הדין עצמו המפורש אסור להורות בלא ידיעת הטעם. למה נקיט דוקא מכשול של דמיון דבר לדבר ואולי יש ליישב שגם רש"י ס"ל כדעת הרא"ש בזה וכדפשיט ליה להגרש"ז ז"ל וי"ל דלעולם אם לא ידע הטעם אפשר לטעות ג"כ בפירוש הפשוט של עצם הדין רק ע"י שידע הטעם ויכוין ע"פ את פירוש המשנה שוב לענין הוראה של עצם הדין אין צריך לחזור על הטעם רק יחזור שיהיה בקי בפירוש המשנה שנתברר לו ע"פ הטעם. אבל לענין דמיון מלתא למלתא אסור להורות עד שיהיה בקי בהטעם כי אם ישכח ממנו הטעם אף שידע הפירוש והורגל בו יפה יחדש טעם שאינו וידמה עי"ז דמיון שאינו דומה. ולכאורה פירוש זה מוכרח בדברי רש"י דסוגיין שהרי לענין לימוד המשנה ודאי יש מכשול בהוראה גם בלא דמיון מלתא למלתא שהרי לפעמים היא מתפרשת ע"י חסורי מחסרא וכיו"ב ולמה פי' שהמכשול היא ע"י דמיון דבר לדבר. א"ו אפי' אם ידע הפירוש ע"י מה שהפעם הראשון יראה הטעם וע"פ הטעם יחזור על משנתו לפרשה רק לא ישמור שלא ישכח הטעם יש בזה מכשול של דמיון שלא כדין. ונראה שהתנאים הללו שאמרו עליהם מבלי עולם כך היו למדים. דאם מתחילה לא היו מעמידים משנתם כראוי לא הי' ראוי ליתמה על זה והלא מישבי עולם הם בסוטה דכ"ב כיון שלמדים שלא כאמתה של תורה בפירוש המשנה. אלא שלא היו זהירים לחזור על הטעם ע"כ כשלא יורו הלכה מחודשת הם מישבי עולם. אבל כשיורו בחידוש דמיון מבלי עולם הם. וניחא השתא לשון הוי זהיר בתלמוד. דל"א למוד תלמוד. רק שיהיה זהיר גם לחזור על טעם המשנה האמור בתלמוד שזהו עיקר תלמוד לדעת רש"י והרא"ש לפשוט ומבואר ביותר ע"פ מה שכ' הגרש"ז בה' ת"ת בקו"א דפ"ג שעיקר חובת הזכירה הוא על ההלכות הפסוקות וטעמיהם אבל הפלפול אינו חובה זכירתו ומביא ראיה מנ"ד פירוקי דריש לקיש ודרשב"י וכיו"ב שלא נכתבו ולא חשו לשכחתם. א"כ ה"א דה"נ הטעם אינו חובה להזהר בו קמ"ל ששגגת תלמוד עולה זדון ע"י מכשול של דמיון מלתא למלתא

אמנם בפי' דברי הגמ' דב"מ הנ"ל מאי דריש כדדריש ר"י ב"ר אלעי וכו' וכדתנן ר"י אומר הוי זהיר בתלמוד דברי הר"ח ז"ל מופלאים אצלי בעניי שפי' שעי"ז דרש להם שיהו רצים יותר אל המשנה מפני ששגגת תלמוד עולה זדון וסביביו נשערה מאד ששגגות נחשב להם כזדונות. ולא אבין וכי רשאי האדם להרחיק את עצמו ח"ו שלא יהי' בכלל וסביביו נשערה אם בר הכי הוא. הלא כל מה שאפשר לאדם להשיג ולא השיג הוא נתבע ע"ז ואיך יהי' זה טעם לחדול ממה שרצו אחרי הגמרא מפני רוממות מעלתה. ואציע קדם רבותינו לפרש דברי הר"ח ז"ל על נכון

ואולי י"ל שגם הר"ח ז"ל יודה שלענין חיוב של שליש במשנה יוצא גם בלא ידיעת הטעמים ובסוגיין דחקתו דיוקא דלשון הברייתא העוסקים במשנה ולא קאמר הלומדים ע"כ פי' בידיעת הטעמים כענין שכ' הט"ז באו"ח סי' מ"ז סק"א לענין ברכת לעסוק בד"ת

עכ"פ לד' רש"י והרא"ש אסור להורות גם הלכה מפורשת בעצמה עד שידע הטעם. ויש להסתפק אם יש לדין אחד טעמים רבים. אם אסור להורות בו עד שידע כל הטעמים או שדי בטעם אחד. ולע"ד יש בזה איזה חלוקות. אם הטעמים הרבים מספיקים כ"א לבדו. או שכ"א צריך לחבירו. והנה אם כ"א מספיק לבדו י"ל דיכול להורות עפ"י ידיעת טעם האחד בין בעצם הדין המפורש. בין ע"י דמיון מלתא למלתא. שהרי חשש טעות בעצם הפי' אין כאן כיון שעכ"פ יודע הוא טעם אחד המספיק וע"פ יכוין הפי' היטב. ולענין חשש דמיון מה שאינו דומה ג"כ אין כאן. שהרי זה אינו כ"א ע"י מה שיחדש טעם שאינו וכדפירש"י והרי יודע הוא טעם עקרי. ואם יהי' דמיונו מספיק רק לפי טעם זה ולא לטעם אחר הרי הורה כהלכה. רק לענין חובת מצות תלמוד תלוי בטעם תכלית התלמוד דלד' רש"י והרא"ש עיקר טעם התלמוד כדי להבין ההלכה שבמשנה על בוריו. א"כ ע"י חזרת טעם אחד הוא מקיים מצות תלמוד. וי"ל ששאר הטעמים הרי הם בכלל פלפול שאין חובת החזרה עליו כ"ד הגרש"ז בקו"א הנ"ל שהרי ע"י הטעם האחד ידע אמתת פירוש ההלכה בין לענין למודה בעצמה בין לענין לדמות ממנה לדין אחר כיו"ב. ולהרמב"ם שחיוב למוד התלמוד הוא כדי לחדש דבר מתוך דבר א"נ ע"י כל טעם בפ"ע יוכל לחדש ענינים אחרים והחובה עליו ללמוד כל הטעמים הנאמרים באמת על כל הלכה. אמנם כ"ז הוא כשאין הטעמים צריכים זל"ז אבל כשהם צריכים זל"ז ה"נ לא מבעי לענין הוראה שלד' הרא"ש שבלא ידיעת הטעם יטעה בעצם הפי' א"נ גם כשלא ידע כל הטעם המוכרח הטעות אפשרי לו. ומכש"כ לענין דמיון שידמה ע"פ הטעם הידוע לו ואינו מספיק ועל ידי הצירוף לא יעלה הדמיון והוא לא ידע ויתעה. ואפי' לדעת הרמב"ם נלע"ד דכשידע טעם בלתי מספיק גרע ממי שלא ידע טעם כלל למשנתו. דזה לא ידמה שיחשוב כיון שידיעת הטעם חסרה לו איך ידמה אולי ע"י הטעם יבטל הדמיון. אבל מי שידע טעם אחד והוא בלתי מספיק בעצמו ידמה שלא כראוי. וישים מכשול ח"ו. א"כ נראה שהדבר נכון מאד מתוקן ומקובל ללכת בעצת צדיק הגאון בעל המאמר שליט"א שכל מעתיק הלכות לזכות בהם את הרבים לתועלת הוראה שבכלל זה הוא ג"כ דמיון מלתא למלתא. חובה גדולה היא להעתיק כל הטעמים אם כולם נצרכים. (וזהו ברוב פסקי תשובות רבותנו האחרונים ז"ל חזו לאצטרופי הטעמים זל"ז ע"פ רוב)

וגם זאת למדנו שע"פ ההלכה לצאת ידי פלוגתא דרבוותא ללמוד תלמוד בלא אריכות עיון בשיעור קבוע. וליחד ג"כ זמן לעיון וחידוש כדי לצאת יד"ח תלמוד לד' הרמב"ם גם לדעת