שדי חמד באר בשדי חלק ב רט

קודש אמר"א יאי הדא. והנה החילותי בעניי אז בעת עריכת "העיטור סופרים" להעיר ולהוסיף ע"ז איזה דברים "בלשכת הסופר" ובא קצת הדברים אפס קצתו בחלק הראשון מהעי"ס ויותר מהם בחלק השני אך גם שם לא באו כל אשר העירותי ע"ז אז. ע"כ הנני בא לעשות רצון צדיק מר ידינ"פ הגאון המובהק המחבר שליט"א ואעתיק הדברים בצירוף הנדפס עם הכתוב אצלי ואהי' נטפל לעושה מצוה. ונקיטנא בשיפולי גלימיה דמר הגאון המחבר שליט"א ובהורמנא דכבוד הגאון הצדיק בעל המאמר שליט"א הנני בא לדון בקרקע לפני הדרת גאון תורתם. ואני תפלה לאלקי השמים. יהיה לנו אל למושעות לכונן מעשי ידינו לשנים הבאות. לטובה על ישראל ועל רבנן למופת ואות ומחשבת ישרי לב על "שדה חמד" יפריח. כגנה זרועיה תצמיח. וחפץ ה' בידינו יצליח

הנה בעיקר העצה הנאמנה. שכתב כבוד הגאון בעל המאמר שליט"א להביא אל החלק "פעלים לתורה" גם אותן הדינים שבאו בספרי המלקטים רק בלא כל יסודי הטעמים ודרך רוב המלקטים הוא שלא להביא הטעם ואם יביאו לא יביאו כל עיקרי הטעמים כ"א מקצתם, ולפעמים המחבר בעל התשובה בעצמו סמך על קיבוץ איזה טעמים יחד. והנה לענין הלכה והנראה אם הטעם מעכב. עד שיהיה אסור להורות עד שידע טעם הדין או לא תליא באשלי רברבי והרמב"ם ז"ל שחיבר ספרו הגדול משנה תורה והיתה כונתו בזה להורות מתוכו הלכה למעשה לכן כתב בהקדמתו שלא יצטרך אדם לספר אחר כ"א ספר התורה והמשנה תורה. וכ"כ בש"ע להגאון רש"ז זצ"ל בהלכות ת"ת בקו"א פ"ב הל' א'. ובודאי הדבר מוכרח לומר כן שכונת הרמב"ם במה שכתב לא יצטרך אדם לספר אחר היינו לענין הנראה למעשה המוכרח אבל לענין לימוד הרי בעצמו כתב בה' ת"ת פ"א הלכה י"א וי"ב שחייב כל איש לעסוק בשליש בתלמוד שהוא הבנת דבר מתוך דבר ואחרית דבר מראשיתו. א"כ מה שאמר שיספיק ספר התורה עם ספרו היינו להורות וכן משמע בכסף משנה שם בישובו על השגת הראב"ד שכתב שהרמב"ם תיקן על מי שירצה לסמוך על ברירתו ואם ירצה מי לעיין בגמרא ופוסקים מי מעכב על ידו משמע מזה שאין חיוב כלל אפילו למי שיש בידו לירד לסוף דעתו בגמ' ופוסקים רשאי לסמוך על ברירתו של רבינו רק אם ירצה יוכל לעיין ויותר ממה שכתב בכסף משנה שם בסוף שגם חד בדרא כמו הראב"ד ז"ל יוכל לסמוך אם יהיה נחפז משמע מזה שאין איסור כלל ואין חיוב לענין הוראה לעיין אחר הטעמים רק שידע הדין על בוריו כפשטי'. וכ"מ דעת הראב"ד שלא השיג עליו כ"א מכח טעם אחר שלא הביא ראי' לדבריו (ולא כתב הדברים בשם אומרם) ע"כ אין כדאי לסמוך במקום שהכריע כדעה אחת מדעת הגאונים אבל משום חסרון הטעם לא השיג

והנה מדברי הגאון רש"ז ז"ל נראה דרש"י פליג בזה על הרמב"ם וס"ל שאסור להורות בלא ידיעת הטעם וצ"ע מנ"ל שי"ל שאין כאן מחלוקת שהרמב"ם שעשה את ספרו משנה תורה כונתו היתה רק להורות מה שמפורש בתוך הספר מפורש (ומתוך כך לא הביא גם הוא ז"ל כי אם מה שמבואר בגמרא ובשאר דברי חז"ל ולא מה שאפשר ללמוד מפלפולי הלכה) אבל להורות ע"י דמיון מלתא למלתא לא נתכוין מעולם וזה וודאי אי אפשר ואסור בלא ידיעת הטעמים וכן נראה ג"כ דעת רש"י שלא אסר רק להורות ע"י דמיון. כמו שמדויק בלשון הזהב בס"פ אלו מציאות שכתב לא דמית לה מעשה הבא לידך עיש"ה. רק מטעם אחר יש איסור להורות מתוך המשנה אפילו אותו הדין עצמו משום שמא דברי יחיד הוא או שיש לה פירוש נעלם כעין חסורי מחסרא וכיו"ב אבל בחבור הרמב"ם שאין בו חשש זה וכיו"ב כל הפוסקים הקצרים י"ל שאין איסור להורות מהם רק ע"י דמיון מלתא למלתא ולא דבר המפורש

והנה עפ"ז מתבאר לנו דרך הלימוד שכתבו השל"ה ועוד רבנן קדישי בספריהם ללמוד בכל יום הלכה בפלפול וגם גמרא בלא פלפול. ולפי המבואר הוא בנוי על מוסדות הלכה מאוששת. דהנה להרמב"ם שנראה שעיקר הדין המפורש מותר להורות גם בלא ידיעת הטעם (וכן משמע קצת מתשו' הר"י ן' מיגש שכתב שיותר ראוי להורות הבקי בפסקי הגאונים אע"פ שלא גברה ידו כ"כ בתלמוד ממי שקופץ להורות מהתלמוד עצמו ועיין בספר נתיבות עולם להגאון מוהר"ל מפראג ז"ל סוף נתיב התורה משמע היפך מזה, ויש מקום להעמיד הדברים עיין שם היטב) אם כן צריך לומר לדידי' עיקר תועלת לימוד התלמוד בזמנינו הוא להבין ולחדש וכמש"כ בלשונו בה' ת"ת פ"א והיינו לחדש הלכות או דרשות שהכל בכלל התלמוד. ונראה שהיא מצות שינון שיהיו ד"ת מחודדין ולענין חידוש לימוד דבר מתוך דבר. אבל לענין ידיעת עצם הדין המבואר להוראה אין זה נחוץ. א"כ צ"ל להרמב"ם שיוצא יד"ח תלמוד גם אם ילמוד בהלכה אחת בעיון גדול ופלפול רב ע"ד האמת כמו שעשו אחרים מגאוני הדורות שהאריכו והעמיקו הרבה בסוגיות מיוחדות וגם בזמנינו ישנם קצת רבנן הנוהגים כן כי אין תועלת חידוש הלכות חדשות והבנת דבר מתוך דבר אחת היא לו אם יעמיק בכמה הלכות בחידושים קצרים או יחדור בענין אחד לחדש הרבה באורך בו. אבל אם נאמר שלא כדעת הרמב"ם שגם לענין הוראת הדין המפורש איסור כ"א בידיעת טעמו ומקורו א"כ אין עיקר התלמוד לחדש כ"א לדעת טעמי ההלכות כדי להבינם להורות א"כ חיוב התלמוד הוא דוקא טעמי ההלכות אף שלא יחדש מעצמו דבר. ולפ"ז י"ל שענין הפלפול וחידוש סברות והלכות במחלוקת שנויה אם הוא מכלל מ"ע דושננתם שעלי' דרשו חז"ל בפ"ק דקדושין החובה לשלש הלימוד ועי' לבוש ה' ברכות סי' מ"ז משמע מדבריו שהיא דרשה גמורה הנדרשות מיתור הנו"ן דהול"ל ושניתם ועי' בדברי הגאון הגדול ריש מתיבתא הנצי"ב זצ"ל הנדפסים בעיטור סופרים ח"א בענין שונה דלהרמב"ם עיקר החיוב לחדש בכל יום כשהוא בר הכי ולהפוסקים כהרא"ש בתשובה כלל ל"א סי' ט' הובא בקו"א להגרש"ז בה' ת"ת דס"ל דיסוד התלמוד נחוץ לענין הוראה מפני שאיסור להורות גם הדין המפורש רק בידיעת טעמו א"נ החיוב של שליש בתלמוד הוא למגמר כמו שנאמרו הדברים בגמ' ובפוסקים המפרשים ז"ל, ולדידהו לימוד הפלפול י"ל דהוא מדרבנן שהרי שואלים ליום הדין פלפלת בחכמה הבנת דבר מתוך דבר (שבת מ"ו)

ובאמת מדחז"ל הללו צ"ע לפו"ר ע"ד הרמב"ם ז"ל דאם עיקר הפלפול והבנת דבר מתוך דבר הוא עצם החובה של שליש בתלמוד א"כ הוא נכלל בכלל שאלת קבעת עתים לתורה ובשל"ה דייק עתים לשון רבים. א"כ כל חלקי הלימודים המחוייבים בכלל. א"כ כמו של"א במאמר זה דשואלין אותו בפ"ע למדת משנה מקרא וכיו"ב (אף שבמדרש משלי רבתא אי' בפרטות) א"ו שהכל נכלל בכלל קבעת עתים לתורה א"כ לשי' הפוסקים דתלמוד נקרא פשטא דגמרא וזהו עיקר חיוב דשליש בתלמוד ממקרא דושננתם. אלא שיש חיוב נוסף מדברי סופרים למאן דאפשר ליה לפלפל בהלכה שפיר קמ"ל דגם בזה שואלים אותו שואלים אותו. ואינו נכלל בכלל קבעת עתים לתורה. אבל להרמב"ם שזה הפלפול בחכמה והבנת דבר מתוך דבר היא עצמו חובת השליש בתלמוד א"ו כבר הדבר נכלל בכלל קבעת עתים לתורה. ואולי אפשר ליישב לדעת הרמב"ם עפמש"כ שם בפ"א מהל' ת"ת שם דחיוב לשלש ימיו הוא רק למתחיל בלמודו אבל מי שכבר מילא כריסו במקרא ומשנה החיוב להיות רוב עסקו בהבנת דבר מתוך דבר. וי"ל שאיש כזה מדינא דאורייתא גם הוא יוצא יד"ח ת"ת ע"י שיעסוק שליש זמנו בתלמוד מ"מ בדין שואלין אותו כיון שהוא יכול להתעמל ולחדש ע"י עמלו נענש על אשר מנע הטוב ממנו ומן העולם כי החובה עליו להיות עמל בתורה. והוא רוצה להקל ע"ע וללמוד שני שלישי זמנו דברים שאין צריך להם כ"כ כיון שכבר למדם. מ"מ לדעת הרא"ש בתשובה שעיקר חובת תלמוד הוא בעצם הלימוד של גמ' ומפרשים כדי לדעת טעמי ההלכות להורות דלא סגי בלאה"כ ולד' הגרש"ז י"ל ג"כ דעת רש"י כך הוא

ומדברי רבינו חננאל בס"פ אלו מציאות הבינותי בעיני שיטה חדשה בענין לימוד משנה ותלמוד. שאינה לא כדברי הרמב"ם ולא כד' הרא"ש ז"ל. וז"ל ת"ר העוסקים במקרא פי' במקרא לבד ואינו מתעסק גם בתלמיד מידה שאינה מידה היא