שדי חמד באר בשדי חלק ב קפו

חמד נובע מקרא דישעיה תינח מי שהוא בר אוריין וידע זה אולם על פי רוב הבעלי מלאכות בהדפוסים הם בורים ולא יבינו פירוש המלות וכאשר יחזו אותיות שדי חמד יסברו שהוא שם קדוש וממילא כיון שכוונתם על שם קדוש שוב אסור למחקו אף שנכתב שלא במקומו וכמו שכתב על ידות הכלים כדאיתא (בסי' רע"ו סעיף י"ג) דגדולה מזו חיישינן דאף בכתבן עכו"ם שמא כתבו לקדושה כדכתב הכסף משנה הלכות גירושין (פרק ג' הלכה ט') והבית שמואל (סי' קכ"ג) וכמבואר בערכין (ד' ו"ו) ובחות יאיר סי' ט"ז ויעיין בשו"ת רבינו חיים כהן ראפאפורט (בחיו"ד סי' מ"ה) שנשאל בספר תורה שנכתב שם הויה במקום שהיה צריך לכתוב יהיה והעלה דאי הוה ידוע דהסופר נתכוין לכתוב יהיה אלא דטעה לכתוב וי"ו במקום יו"ד הוי הדין פשוט ממסכת סופרים דרשאי לגררו אלא דאיכא ספק שמא היה הסופר כסבור דצריך לכתוב שם ונמצא שכתב השם בכוונה ואם כן אסור לגררו וצריך קדירה יע"ש אם כן לכאורה בנדון דידן דיש לחוש בבעלי מלאכה מהדפוס שהם בורים שיטעו שהוא שם שדי אסור למחוק והדין עם הרב המערער

יג) אמנם באמת זה אינו ובנדון דידן יש להקל לפי מה שהעלה ביו"ד (סי' רע"ו ס"ב) ברמ"א וז"ל כתב שם אלהים אחרים לשם קדושה אינו פסול דהוי כמקדיש בעלי מומין למזבח דאינן קדושים (ב"י בשם רשב"ץ) יע"ש בט"ז סק"ב לפי זה בנדון דידן אף אם היה כוונתו בעת הדפסת תיבת שדי לשם קודש גם כן מותר למחקו דהוי כמקדיש בעלי מומין למזבח דאינן קדושים

יד) אולם לכאורה יש להקשות על זה לפי מה שכתב שם בהגהות הט"ז וז"ל מאד תמוה מפרק קמא דתמורה המקדיש בעלת מום למזבח אף שלוקה הרי זה נתקדשה ותפדה בערך הכהן ויוצא לחולין ויבא בדמיה קרבן כו' אלא דמצד אחר נראה דאין כאן קדושה כיון דהוי עבירה דמקדיש שם עבודת כוכבים גרע מבעלי מומין עכ"ל יע"ש ולפי זה דוקא בשם אלהים אחרים שייך לומר דהוי כמקדיש בעלי מומין אבל בנדון דידן בשם שדי חמד דאינו עבירה אם מקדיש תיבת שדי לשם שדי לא שייך בזה לומר דהוי כמקדיש מומין למזבח בשלמא לשיטת הראב"ד בהלכות תמורה שהעלה דאם טעה וסבר שמותר להקדיש בעלי מומין למזבח והקדיש דאינו קדוש כלל דהוי הקדש טעות יע"ש בכסף משנה ובלחם משנה אתי שפיר בנדון דידן כמו שהעליתי אולם לשיטת הרמב"ם שם דסובר בזה דלא הוי הקדש טעות כיון דרצה להקדישו יע"ש א"כ בנדון דידן לא שייך לומר דהוי כמתפיס מומין למזבח והדרא קושיתי לדוכתא

טו) אמנם בשו"ת יד אליהו (סי' פ"ט) העלה בדעת הרמ"א כיון שהקשה גם כן דאלו מקדיש בעלי מומין צריך פדיון ומתרץ דיש לומר דהוי הקדש בטעות הובא בפתחי תשובה ובגליון רש"א יע"ש נראה שסובר בדעת רמ"א להלכה כדעת הראב"ד הנ"ל ואתי שפיר בנדון דידן להקל

טז) שוב ראיתי במקור דינו של הרמ"א שהוא בשו"ת תשב"ץ (ח"א סי' קע"ז) וכתב שם וז"ל עוד שאלת מהו למחוק שמות שנאמרו בע"ז כו' וכן כקול מים רבים כקול שדי וכו' (והשיב) דע שאין השם מתקדש אלא א"כ נתכוין הכותב לקדשו כו' ומיהו אם נתכוין לקדש שם שאינו קדוש כמו עד האלהים יבא דבר שניהם כו' מסתברא דלא מהני כונה דידיה לקדישינהו דהוה ליה כמתפיס בעלי מומין למזבח דלא מקדשי כו' ובשמות שיש מחלוקת בין החכמים או המפרשים אם הם קדש או חול מסתמא יש לחוש למוחקן שמא הכותב נתכוין לקדשם אבל אי ידעינן ביה בספרא דכתבינהו שלא נתכוין לקדשם משום דסובר דחול הן ודאי שרי למוחקן כהללויה דכתיב בתהלים דכתב ר"מ ולפי דעתי כקול שדי אסור למוחקן וכן כל אותן שכתבתי שהם לשון חוזק לפי שיש מדרשות דעושים אותם לשון קודש ומסתמא ספרא דכתבינהו קדשינהו עכ"ל של התשב"ץ יע"ש מוכח מזה דדוקא במקום שיש מדרשות חלוקות אז אם הסופר קדשינהו אסור למחקו נראה מזה שבתיבת כקול שדי אם לא היה נמצא מדרש שעושה אותו קודש אף אם היה כוונת הסופר להקדישו היה מותר למחקו דהוי כמתפיס בעלי מומין למזבח לפי זה בנדון דידן בשדי חמד דמקורו מלשון הפסוק בישעיה (ל"ב) דליכא שום דרש ושום פירוש בעולם דיהיה שם קודש א"כ פשוט דאף אם היה כוונת המדפיס שיהיה קודש גם כן לא הוי קודש וליכא שום חשש בנדון דידן למה שכ' הרב המערער (לפי זה צריכים לומר באמת לתרץ קושיית הגאון הט"ז הנ"ל דצריך פדיון כמו שתירץ הט"ז שם בעצמו דהפירוש דאין קדושה קדוש קדושת הגוף אלא קדושת דמים ובספר תורה לא שייך קדושת דמים ואתי שפיר או כמו שתירץ הרב יד אליהו דהוי הקדש טעות אם כן אם היה לו כוונה להקדיש תיבה שאינה קודש לשום פירוש הוי הקדש טעות ומותר למחקו)

יז) באופן אחר נראה לתרץ דאין חשש אף אם הפועל שמדפיס יהיה לו כוונה על שם קדושה דכיון שהמחבר שליט"א אין כוונתו בשם שקרא שדי חמד לשם קדושת שם רק לשדות חמד א"כ אף אם המדפיס יכוין על תיבת שרי לקדשו אין הקדושה חלה עליו דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו כמו באזמניה וצר בי' כמגן אברהם (סי' מ"ב) יע"ש וכן קיימא לן אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו כבבא מציעא (דף ו') וא"כ הוא הדין בנדון דידן הפועל העוסק במלאכת הדפוס אינו נותן משלו כלום רק הפעולה לבד רק בעל המדפיס נותן הכל וא"כ בעל המדפיס אין כוונתו ג"כ שיקדיש הפועל את תיבת שדי חמד וכ"ש שדעת המחבר אינו כן אם כן הוי שליח ששינה מדעת המשלח השליחות בטל כח"מ (סי' קפ"ב) וא"כ לא מהני מה שהפועל היה מקדש זה התיבה כיון שאינו שלו ומצד שליחות לא מהני כיון דהוי שליח ששינה וכעין זה איתא בספר אמרי בינה (ח"א חלק א"ח סי' י"א) בספר תורה שנכתב על קלף שאסור בהנאה וכתב כיון דאסור בהנאה אינו שלו אין הקדושה יכול לחול דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו יע"ש ואף שאיסור הנאה אם מיקרי אינו שלו תלוי בפלוגתא דרבוותא ואפי' הכי העלה כן כל שכן בנדון דידן דבאמת אינו שלו בודאי אינו יכול להקדיש להמשיך עליו קדושה

יח) לכאורה יש לדחות תירוץ זה דנהי דקיימא לן אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מכל מקום במעשה אוסר כחולין (ד' מ' ע"א) דלרב הונא אפילו עשה מעשה כל דהו אסרה יעו"ש אם כן בנדון דידן דעשה בה מעשה הדפסה יכול לאסור ויעיין בראב"ד בהלכות עבודה זרה (פרק ח' הלכה א') וכפי מה שכתב המגן אברהם שם דאם עשה מעשה וצר ביה יכול לאסור דקנאו בשינוי מעשה יע"ש והוא הדין בנדון דידן

יט) אמנם באמת דיחוי זה חוזר ונראה דהא רוב פוסקים העלו דפסקינן כר"נ ור"ע ור"י דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפילו במעשה רבה דלא כרב הונא כדמפורש שם בחולין בהר"ן והרא"ש יע"ש וכן כתב הרשב"א בתורת הבית הארוך וכן נראה מרמב"ם הלכות שחיטה (פרק ב' הלכה כ"א) יע"ש ומה שהקשיתי מדברי המגן אברהם בסי' מ"ב דהיכא דעשה שינוי יכול לאסור אינו קושיא דיש לומר דזה דוקא היכי שעשה מעשה שינוי שאינו חוזר אבל בנדון דידן דנהי דהדפיס תיבת שדי חמד מכל מקום הוי שינוי החוזר דאפשר למחקו על ידי איזה תחבולה כמו דאמרינן בבבא קמא (ד' צ"ג ע"ב) ושאני צבע הואיל ויכול להעבירו על ידי צפון יעו"ש וכיון דאינו קונה אותו בשינוי מעשה שוב אף המגן אברהם מודה בנדון דידן דאינו יכול לאוסרו ולהקדישו ואם כן אתי שפיר בנדון דידן דברי קדשו שהעלה דליכא שום חשש בנדון דידן ואין צרין לשנות השם שדי חמד

כ) לכאורה יש לדחות היתר הנ"ל על פי דברי הרא"ש בפרק האיש מקדש דפלוגתא דרבוואתא אי אמרינן אומן קונה בשבח כלי ובאה"ע (סי' כ"ח סעיף ט') מביא שתי דעות והוי ספיקא דדינא יע"ש אם כן למאן דאמר אומן קונה בשבח כלי הוי כשלו כיון דהמדפיס הוי אומן וקונה בשבח כלי