שדי חמד באר בשדי חלק א ריט

המחרישה. ולא גרע משנים שעשו מלאכה שהמה פטורים ועיין בשבת (דף צ"ד תוס' ד"ה שהחי) שכתבו על הא דאמר בגמרא שהמוציא את חי פטור שהחי נושא את עצמו וזה לשונם תימא לר"י למה פטור. דאי משום שהחי מיקל עצמו. והלא אפילו במשא קל יותר חייב. ואי משום דשנים שעשו פטורין. הא הוה זה יכול וזה אינו יכול שאין הנושא יכול לישא את עצמו בלא הנושא. והנושא יש בו כח לנושאו אפילו הי' מת כו' עכ"ל והנה הכא גבו חרישה בוודאי יכולה הבהמה למשוך את המחרישה אף בלא האדם ואף אם נימא דגם האדם יכול לחרוש בלא הבהמה הוה כמו זה יכול וזה יכול דפטורין. ואי נמי נימא דהבהמה אין יכולה לחרוש בלא האדם. והאדם אין יכול לחרוש בלא הבהמה א"כ למד"א זה אינו יכול וזה אינו יכול גם כן פטורין. אמאי חייב בחורש בבהמה. וזה ודאי אין נראה לומר דהבהמה אין יכול לחרוש בלא האדם והאדם יכול לחרוש בלא הבהמה דהוה זה יכול וזה אינו יכול דחייב היכול. דהחוש מעיד היפך זה. ועוד דהא הרמב"ן לא מחלק אם חורש בבהמה באופן זה או באופן זה. אלא משמע מזה דהרמב"ן ס"ל כסברת האבן עוזר. דכיון שהוא דוחף את הבהמה בעת החרישה ע"י העול והיא תחת ידו. הוה כאלו הוא עושה את המלאכה בעצמו. כמו במעמיד בהמה על עשבים לצורך האדם. שמושך אותה על העשבים. דחשוב כאלו האדם עושה את המלאכה וחייב סקילה. אבל במחמר לא מיירי שמושך את הבהמה בידיו רק המחמר מעוררה שתילך והיא הולכת לנפשה דזה לשון הרמב"ן דבהמחמר הבהמה הולכת לנפשה אלא שיש לה התעוררות מעט מן המחמר. ומשמע מדבריו דגם במחמר. אם הבהמה לא היתה הולכת מעצמה ורק ע"י משיכת האדם היתה הולכת הי' חייב סקילה כמו בחורש. שהרי כתב שמצד המחמר יש להבהמה התעוררות מעט והיא הולכת לנפשה ומדכתב הרמב"ן התעוררות מעט מצד המחמר משמע דאם המחמר עושה התעוררות הרבה היינו שמושוך את הבהמה ובלא משיכתו לא הי' הולכת חייב סקילה. ואסביר את דברי הרמב"ן בטוב טעם היינו. דזה ודאי במעמיד בהמה על גבי עשבים מה שהבהמה תאכל את הפירות הוה כמו אש. כיון דדרכה לאכול הוה כמו רוח מצויה כמו שרצו התוס' לומר (בב"ק נ"ו) שהביאנו למעלה (באות ו') אשר היא באמת סברת הרשב"א כמו שכתבנו באות הנ"ל. והוה כאלו המעמיד הוא עושה המעשה בכחו. דאשו משום חציו. אלא דבעינן שיעשה איזה מעשה בהיזיק האש היינו או שיקרב הדבר אצל האש או האש אצל הדבר וה"נ הבהמה הוא כמו אש. אמנם בעינן שיעשה מעשה בהיזיק האש היינו שיקרב הפירות אצל הבהמה או שיקרב הבהמה אצל הפירות היינו שמושך את הבהמה בידיו ויעמידנה על הפירות. והכי נמי בחורש בבהמה. דודאי מה שהיא הולכת ומושכת את המחרישה הוה כמו אש כיון שדרכה בכך הוה כמו רוח מצויה. אמנם בעינן שהאדם יעשה מעשה בהכנת האש היינו שידחוף את הבהמה שע"י זה תחרוש. ואף שהבהמה חורשת בכחה. מ"מ כיון שדרכה בכך והיא בודאי תחרוש הוה כמו רוח מצויה גבו אש. וזהו שכתב הרמב"ן מפני שהחורש בבהמה הוא נותן עול עליה והוא כובש אותה תחת ידו. כלומר שהאדם עושה כל ההכנה לחרישה וגם עושה מעשה בגוף האש היינו בגוף הבהמה שדוחף אותה בהעול שתילך ותחרוש והוה ממש כמו מקרב האש אצל הדבר. ובמחמר נמי אלו הי' מושך את גוף הבהמה וע"י זה היתה הולכת ונושאת המשא שעליה או שלאחריה הרי הוא עושה מעשה בהאש היינו בגוף הבהמה. שהרי ע"י שמושך אותה. בודאי תילך ותשא המשא שעליה או שלאחריה והוה כמו רוח מצויה באש. ואשו משום חציו וחשיב כח האדם. דודאי מה שמושך הבהמה וע"י זה היא הולכת ונושאת המשא שעליה או שלאחריה הוה מעשה טפי ממקרב האש אצל הדבר כמובן. אבל היכי שאינו מושך את הבהמה בידיו רק מחמרה בקול וע"י זה היא הולכת לא מקרי שעשה מעשה בגוף האש היינו בגוף הבהמה. שהוא האש. שיהא נחשב כאלו קרב האש אצל הדבר שהרי הבהמה הולכת לנפשה בלא שום המשכה בגוף הבהמה. אלא שהמחמר עושה התעוררות מעט שתילך לנפשה כדייק הרמב"ן בלשונו שנקיט שהבהמה היא הולכת לנפשה אלא שיש לה התעוררות מעט מן המחמר. וכן נמי אם מכה אותה במקל אין עושה שום מעשה בהתקרבות האש אצל הדבר כלומ' שאינו עושה שום מעשה בהמשכת גוף הבהמה שתילך וע"י ההליכה תשא המשא שעליה או תגרר המשא שלאחריה. רק מכה אותה במקל ועל ידי שיראה היא מן המכות היא הולכת מנפשה. אבל בגוף ההליכה של הבהמה לא עשה שום מעשה שיהי' נחשב כאלו קרב האש אצל הדבר. כיון שבהליכת הבהמה לא עשה שום מעשה בידיו

ויש להקשות על זה שכתבנו שהכישה במקל לא חשיב כאלו תופסה בגופה ומושך אותה בגופה בידים. דהנה על הא דמעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו חייב מעמיד. מוקי לה בגמרא שמיירי שהכישה במקל.. אבל אם אוחזה בידו ומוליכה לקמה הוה מלתא דפשיטא ולא אצטריך לאשמעינן ולדעת הרשב"א דמעמיד חייב אף בר"ה דהוה כאלו מזיק בידים אם כן הוא הדין דאף אם הכישה במקל שתילך על קמת חבירו חייב בר"ה. כיון דההיא דמעמיד מיירי בהכישה במקל וכן מוכח מדברי הרב המגיד בפרק ד' מהלכות נזקי ממון הלכה ג' וכן מוכח מהרמ"א בח"מ סימן שצ"ד סעיף ג' וא"כ כיון דבהכישה במקל חייב לענין נזקין בר"ה כאלו עביד בידים. א"כ ילפינן מינה גם לענין איסורי מלאכת שבת דדינו כאלו עביד בידים כמו שהוכיח האבן העוזר שהביאנו למעלה באות ו'

שוב ראיתי שבהרשב"א בחידושיו לב"ק בדף נ"ו מוכח כדברינו שדווקא במחזיק בידו בגוף הבהמה ומעמידה על הקמה חייב בר"ה. אבל בהכישה במקל שתילך על הקמה פטור בר"ה. דלא חשיב כאלו עביד בידים. דזה לשון הרשב"א שם המעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו חייב. דאע"פ שאין הבהמה שלו כיון שהעמידוה על הקמה. הרי הוא כאלו מאכילה בידים. ומשו"ה פריך פשיטא, ומינה דאלו העמיד בהמתו ואפילו בהמת חבירו על פירות חבירו אפילו בר"ה חייב. ולא דמי לאכלה מן הרחבה דפטור כדאיתא בפרק כיצד הרגל ומשמע דאפילו בשקרבה אצל הפירות. דשאני הכא במעמיד דמשמע בשלקחה באפסר והעמידה על הקמה ואוקמינא בשהכישה דכיון שהכישה לגוזלה קנאה והרי היא ברשותו לשמירת נזקיה עכ"ל. הרי בהדיא דהרשב"א ס"ל דהכישה במקל למען שתילך על קמת חבירו פטור בר"ה. שהרי ס"ל דמה דאיתא בפרק כיצד הרגל אכלה מתוך הרחבה פטור מיירי אפילו בשקרבה אצל הפירות. ובמה קרבה. ע"כ צריך שקרבה ע"י מקל היינו שהכישה במקל למען שתילך על הקמה ואפילו הכי ס"ל להרשב"א שפטור בר"ה. ואין לומר דהא דקאמר הרשב"א דמשמע דמיירי אפילו בשקרבה אצל הפירות היינו שקמו לה באפה. דא"כ הוה להרשב"א למנקיט כלישנא דגמרא דקמו לה באפה. וגם אין לומר דמיירי בקרבה ע"י קול. דא"כ למה נקיט הרשב"א דשאני במעמד דמשמע שלקחה באפסר והעמידה על הקמה הוה ליה למינקט דשאני במעמד שהכישה במקל ולא ע"י קול בלבד. אלא ודאי דהרשב"א ס"ל דהא דחייב בר"ה הוא דווקא בלקחה באפסר והעמידה על הקמה דאז הוה כאלו עביד בידים. דכיון דהגמרא פריך פשיטא ולא אצטריך לאשמעינן כלל שאף שהיא בהמתו של חבירו שהוא חייב. א"כ ע"כ צריך לומר דלאו מטעם שן קאתינא על' כדברי התוס'. אלא מטעם מזיק בידים הוא. דאם מטעם שן הוא אכתי לא הוה פשיטות גמור דאיכא למימר דבעינן דווקא שיהי' ממונו כמו דס"ל ר"ע אליבא דרב יוסף (ב"ק נ') דבור בר"ה פטור אף דקא עביד את הבור בידים דבעינן שיהי' הבור של החופר משום דכתיב בעל הבור והכי נמי כתיב ושלח את בעירו דמשמע שיהי' הבהמה שלו. אלא מדפריך הגמרא פשיטא. ע"כ צריך לומר דס"ל להגמרא כיון דמחזיק את הבהמה באפסר שלה ומעמידה על הקמה הוה כאלו עביד הוא בעצמו את ההזיק בידיו משום הכי חייב אף בר"ה. וכדדאיק לישנא של הרשב"א שהרי כתב בזה הלשון דאע"פ שאין הבהמה שלו. כיון שהעמידה על הקמה הרי הוא כאלו מאכילה בידים ומשום הכי פריך פשיטא (ר"ל כיון שהוה כאלו עביד ההזיק בידיו) ומינה (ר"ל מדפריך פשיטא שמוכח מזה שהוה כאלו עביד ההזיק בידיו ממש) דאלו העמיד בהמתו ואפילו בהמת חבירו על קמת חבירו אפילו בר"ה חייב כו' ר"ל כיון שחשיב כאלו עביד ההזיק בידיו ממש. אבל לפי מאי דמשני דמיירי