שדי חמד באר בשדי חלק א רכ

שהכישה במקל אז לאו מטעם מזיק בידים קאתינן עלה. רק מטעם שן דכיון. שהכישה במקל ודעתו הי' לגוזלה קמה ברשותו לענין שמירת נזקיה וכדמסיק הרשב"א וכתב ואוקימנא בשהכישה דכיון שהכישה לגוזלו קנאה והרי הוא ברשותו לשמירת נזקיה. וכמו דאדם חייב לשמור בהמתו מהזיק שן הכי נמי מי שמכוין לגוזלה והכישה במקל דחשיב משיכה קנאה לענין גזילה והרי היא ברשותו לענין שמירת נזקין. וא"כ ודאי דלא עדיף משאר שן דפטור ברשות הרבים והרמ"א לא ראה דברי הרשב"א בחידושיו רק מה שהוביא הבית יוסף. והבית יוסף לא הביא כל דברי הרשב"א. לזאת הבין הרמ"א דאף בהכישה במקל חייב ברשות הרבים. מיהו איכא לדחוקי גם בכוונת הרמ"א שדווקא בהעמיד בידיו על הקמה חייב ברשות הרבים אבל לא בהכישה במקל. אבל פשטות לשונו ולשון הרב המגיד לא משמע הכי. וצ"ע דברי הרמ"א שכל המעיין היטיב בדברי הרשב"א יראה להדיא שכוונתו כמו שכתבנו

מיהו על מה שכתבנו בפי' דברי הרמב"ן שמה שהבהמה חורשת בכחה נחשב כמו אש ואשו משום חציו והוה כמו שהאדם עושה בכחו. תקשה דא"כ למד"א אשו משום ממונו יהא פטור מסקילה אם יחרוש בבהמה ומשנה מפורשת במכות (דף כ"א) דהחורש בבהמה ביו"ט חייב ויש לומר דלמד"א אשו משום ממונו יעמיד המשנה דמכות כר' יהודה במסכתא שבת (צ"ג) דס"ל דזה אינו יכול וזה אינו יכול חייבין שניהם והמשנה מיירי דהבהמה לא היתה מושכת בכח גדול. רק בכח קטן. אשר בלא עוזר האדם בדחיקת המחרישה לצד הבהמה. לא היתה יכולה לחרוש. דהתוס' בשבת (צ"ג הנ"ל) כתבו וזה לשונם ונראה לר"י דהאי אינו יכול אפילו בעל כח הרבה. אלא שהוא נושא את הקורה בכי האי גוונא שאלמלא אחר לא הי' יכול לנושאה לבדו כו' עכ"ל. וא"כ אף נימא דהאדם בלא הבהמה לא הי' יכול לחרוש. הא הוה זה אינו יכול וזה אינו יכול וחייב אליבא דר' יהודה והיכי דהוה שניהם אנשים היה חייב כל אחד ואחד סקילה במזיד וחטאת בשוגג. וא"כ הוא הדין דחייב הכא האדם סקילה בשבת ומלקות ביו"ט. דמה לי שני אנשים ומה לי אדם ובהמה כיון דבזה אינו יכול וזה אינו יכול שניהם חייבים. אף שכל אחד לא עשה רק חצי מלאכה. עשאו התורה כאלו עשה כל אחד מלאכה שלמה. כיון שהאחד לא היה לעשות בלא חבירו וחייב כל אחד ואחד סקילה או חטאת וא"כ ה"נ אף שהאדם עשה רק חצי מלאכה. כיון שהבהמה לא היתה יכול לעשות בלא האדם הוה כאלו עשה האדם כל המלאכה בשלמות וחייב סקילה בשבת ומלקות ביו"ט ואין לומר דזה דוחק לאוקמי המשנה דמכות באופן אחד היינו באופן שהבהמה לא היתה יכולה לחרוש בלא דחיקת האדם את המחרישה. דזה אינו דשם במשנה רוצה לאשכוחי המשנה שבחרישה אחת יעבור שמונה לאוין. כדקתני במשנה יש חורש תלם אחד וחייב עליו שמונה לאוין. וא"כ אף דלאו דחורש ביו"ט לא מצי לאשכוחי רק בגוונא חדא קתני להוסיף בלאוין דכיון שכוונת המשנה להוסיף בלאוין קתני אף דלא מצי לאשכוחי רק בגוונא חדא

והנה איך שיהי' אם כנים אנחנו בפירש דברי הרמב"ן. אמנם זה ודאי דסברת האבן העוזר במחלוקות בין הראשונים היא שנויה ובהעמדת עלוקה הוה רק ספק מלאכה מדאורייתא. ובזה הנני ידידו ואוהבו באמת המברכו בהצלחת אושר רוחני וגופני כברכת אליעזר גארדאן החופ"ק טעלז. ו' ג' טבת שנת ששו"ן