שדי חמד באר בשדי חלק א ריח

ודלא כסופרי זמננו שנהגו לקדשו מספק על פי תשובות חדשות מקרוב באו. כמו שהוכחנו למעלה (באות ג')

ואף אם נרצה לחוש. לדעתי אין רשאים אנחנו. יען כי אם לפעמים יהי' נדרש למחקו יהי' בזיון לכבוד השם. אחרי שקדשו אותו מספק. וכי תימא באמת לא נמחוק ונגנוז את כל היריעה או נקדר השם. כבר כתב הבית אפרים (בחלק יו"ד סימן ס"ב) וז"ל ולענ"ד אין לאסור גרמא בזה כלל (היינו התקנה להניח גמי או נייר לח ואנחנו כבר הוכחנו למעלה שאין לעשות תקנה זאת) דאף אם נעשה קדירה נצטרך לגנוז את השם ומכש"כ אם נסלק את היריעה לגמרי ונטעינה גניזה סוף סוף היא הולכת להמחק. שאף אם יניחנה במקום מוצנע. מ"מ בהמשך הזמן תהיה בלה ונרטבת מאליה. ואף שיש תקנה לקבור אותה בכלי חרס אצל תלמיד חכם. מ"מ נ"ל שאף שבכלי חרס יכול לעמוד ימים רבים. אבל בימים הרבים ההם גם היא עתידה לשוב אל העפר כמו שהי' מתאכלנה התולעת וגם אפשר דאין תלמיד חכם בזמן הזה אף לענין לגנוז ס"ת אצלו. ולהן יש לנו לחוש ולחפוש ולחקור דרכים שלא נצטרך לזה. ולית לן למנקיט חומרי בכה"ג עכ"ל ודבריו אלה נכונים מאוד

ב) תיבת אל שבבית אל שמלפנים הי' שמה לוז ויעקב קראה בית אל צריך לקדשו על תנאי כמו שנהגו הסופרים דהאידנא על פי תשובות חדשות כמו שכתבנו למעלה (באות ג') אמנם אם צריך לתקן את תיבת אל הזה אף שעדיין רשומו ניכר ואף להנך שיטות שבדיו גבו דיו שייך מחיקה מותר להעביר קולמוס בדיו עליו. דבזה יש לסמוך על דעת התוס' כתובות דפסיק רישיה דלא ניחא הוא דרבנן אף בשאר איסורין ויש לומר דבמקום מצוה לא גזרו ונוי ספר תורה הוה גם כן מצוה כמו שכתבנו למעלה (באות ד') ועוד כיון שהאי תיבת אל הוא ספק חול ספק קודש הוה ליה ספק דרבנן ואזלינן לקולא כמו שכתבנו למעלה (באות ד' הנ"ל) ועוד דדעת השלטי גבורים בשבועות בפ"ד דאף בשם שנכתב בקדושה מצד ודאי מותר למחוק על מנת לתקן ועוד דילמא בדיו על גבו דיו ליכא מחיקה. לזאת מכל הנ"ל נראה שיש לתקן בהעברת קולמוס בדיו את תיבת אל הזה אף שרשומו ניכר בלא שום פיקפוק

ג) תיבת אל שבבית אל שבפסוק (וישלח ל"ה ז') ויבן שם מזבח ויקרא למקום אל בית אל צריך לקדשו מצד ודאי ואין בזה חילוק לשאר שמות של קודש כמו שכתבנו למעלה (באות ב' ובאות ג') ולהנך שיטות דס"ל דבדיו על גבו דיו איכא איסור מחיקת השם אסור להעביר קולמוס בדיו על תיבת אל היכי שרשומן ניכר. ואכתי צ"ע אם נכונים דברינו אלה שהוא קודש מצד ודאי בלא פיקפוק

ד) אף דגרם מחיקת השם מותר אף מדרבנן כמו שהוכחנו למעלה (באות י"ב) היינו דווקא אם מכוין לדבר אחר ומחיקת השם ממילא בא. אבל היכי דמכוין למחוק אסור אף על ידי גרמא. לזאת אסור לעשות התקנה שהמציא הבית אפרים על ידי נייר או גמי לח. אף אם נימא כדעת הבית אפרים שזה נקרא גרמא ולא מוחק בידים. כיון דמכוין לעצם המחיקה אסור מן התורה אף ע"י גרם כמו שהוכחנו למעלה (באות י"ג)

ה) מה שהבית אפרים כתב לעשות תקנה למחוק ע"י נייר או גמי לח דזה הוה גרמא הוכחנו למעלה (באות ח' ט' ואות י') בראיות ברורות מדברי הרשב"א והרמב"ן והר"ן והלבו"ש דזה מקרי מוחק בידים ולא גרמא שלא כדעת הבית אפרים. אמנם מדברי הרמב"ם (בפרק ט"ו מהלכות איסורי ביאה הלכה י"ב) נראה דזה נקרא גרמא כדעת הבית אפרים כמו שכתבנו למעלה (באות ו' בהגה ח') עכ"ז לדינא צריך לפסוק שזה נקרי מוחק בידים כדעת הרשב"א והרמב"ן והר"ן שהמה לחומרא וגם המה רבים נגד הרמב"ם

ו' העמדת עלוקה שקורין (פיאווקע) בשבת הוא ספק מלאכה דאורייתא דלדעת הרשב"א (בחדושיו בס"ק נ"ו) ורש"י בביצה כ"ז הוא מלאכה דאורייתא כסברת האבן עוזר באו"ח (סימן שכ"ח) כמו שכתבנו למעלה (באות ו') ולדעת התוס' ב"ק (מ) וביצה (כ"ז) ושבת (קל"ה) והרמב"ם (בפרק ט"ו) מהלכות איסורי ביאה (הלכה י"ב) לא הוה מלאכה דאורייתא כמו שהוכחנו למעלה (באות ו' הנ"ל הגה ח')

ויש להקשות על סברת האבן עוזר מהא דשבת (דף קנ"ג ודף קנ"ד) דר' יוחנן ס"ל דמחמר פטור מסקילה וגם ממלקות פטור משום דהאי קרא דלא תעשה מלאכה אתה ובהמתך הוה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד (ופירש"י דאזהרת שאר מלאכות שחייבין עליהם מיתה נמי מהאי קרא נפקא) ולדברי האבן עוזר אמאי לא חשיב מחמר כאלו עושה כל המלאכה בעצמו דכמו במעמד עלוקה אף שהוא רק מעמידה על הגוף והיא מעצמה מוצצת את הדם. מ"מ חשיב כאלו הוא עושה כל המלאכה. א"כ ה"נ כיון שהוא מושך את הבהמה וע"י זה שהוא מושך את הבהמה. הבהמה נושאת המשא שעליה או משוכת העגלה שאחריה א"כ חשיב כאלו הוא בעצמו עושה את כל המלאכה. דק"ו הוא מהעמדת עלוקה דהתם אף שהעמידה על הגוף עדיין לא התחילה המלאכה כלל עד שתתחיל העלוקה למצוץ הדם. אבל הכא תיכף שמושך הבהמה והיא הולכת מחמת משיכתו נושאת תיכף את המשא שעליה או שלאחריה. וצריך לומר דבאמת בכה"ג שמושך את הבהמה והבהמה נושאת משא חייב סקילה לכולהו עלמא דחשיב כאלו עושה הוא את כל המלאכה. אבל מחמר מיירי שהיא הולכת מעצמה אלא שהוא מחמר אחריה שתילך בזריזות. ואפשר נמי דאף אם היא היתה עומדת והכה אותה במקל ומחמת זה הלכה לא חשיב כאלו הוא עושה בעצמו את המלאכה. דזה הוה רק גרם. דע"י שמכה יש לה כאב ומחמת זה היא הולכת. ובאמת גם במעמד בהמתו על גבי עשבים בשבת דס"ל להאבן עוזר דהיכי שהוא צורך האדם חייב סקילה דחשוב כאלו הוא עושה בעצמו המלאכה (ע"ש באבן עוזר) אם הכה במקל ומחמת זה הלכה על עשבים מודה האבן עוזר דאין חייב סקילה ואינו חשוב כמו שהוא עצמו עושה. דחשיב רק גורם. דע"י שמכה אותה יש לה כואב ומחמת זה היא הולכת אלא דהאבן עוזר מיירי שמושך את הבהמה בידו ומעמידה על עשבים והכי נמי במחמר אם מושך את הבהמה בידו וע"י זה נושאת הבהמה המשא שעליה או שאחריה חשיב כאלו הוא בעצמו עושה את כל המלאכה וחייב סקילה אליבא דכולהו עלמא. ואין לומר דכיון דהתם גבי מחמר גלתה תורה בהדיא שפטור ממלקות וכש"כ ממיתה. פטור אף במושך את הבהמה. דאמר שם ר' יוחנן דאפילו למד"א לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו פטור. דלכתוב רחמנא לא תעשה כל מלאכה ובהמתך. אתה למה לי. לאשמעינן הוא ניהו דמחייב. אבל בהמתו לא מחייב ופירש"י במלאכה הנעשית ע"י בהמתו לא מחייב לאו גמור ללקות עליו דזה אינו חדא דאם כן לילף מהאי קרא דאתה דבמעמיד בהמתו על עשבים אף לצורכו יהא פטור דהא במעמיד גם כן הבהמה עושה כל המלאכה שעוקרת העשבים בשניה אלא שהוא מעמידה על העשבים כמו במחמר. ועוד דהא אי אף טרם שמסיק ר' יוחנן ללמוד מהאי קרא דאתה ס"ל לר' יוחנן דפטור מחמר ממיתה אלא כל עיקר חדושו של ר' יוחנן דפטור נמי ממלקות ומקרא דאתה יליף שפטור גם ממלקות. אלא ודאי אליבא דסברת האבן עוזר היכי דמושך את הבהמה בידיו והיא נושאת משא עליה או מאחריה חייב סקילה. דחשוב כאלו הוא בעצמו עושה את המלאכה. אמנם הוא דבר חדש אשר לא ראינו בשום ספר

שוב ראיתי להרמב"ן בחידושיו שם לשבת (דף קנ"ג) שכתב וזה לשונו אלא שמ"מ צריך טעם בדבר שהרי החורש בבהמה אתה ובהמתך הוא כמחמר. שהחרישה בכח הבהמה היא נעשה. ונאמר בזה שמפני שהחורש בבהמה. הוא נותן עליה עול והוא כובש אותה תחת ידו וברשותו היא עומדת. כל המלאכה על שם האדם היא ובו היא תלויה. ואין הבהמה אלא ככלי ביד האומן ואינו דומה למחמר שהבהמה היא הולכת לנפשה. אלא שיש לה התעוררות מעט מן המחמר עכ"ל וצריך להבין החלוק של הרמב"ן שכתב שבחורש שהוא נותן עליה עול והוא כובש אותה תחת ידו ובו היא תלויה חשיב כמו שהוא עושה כל המלאכה. הא החוש מעיד. דגם כח הבהמה עושה החרישה שהיא מושכת את כלי