שדי חמד באר בשדי חלק א רטז

ומשני. הני מילי היכי דקא מכוין. הכא מעצמו הוא. דאמר ר' יוחנן הרוצה שיסתרס תרנגל יטול כרבלתו והוא מסתרס מאליו וכתבו הרמב"ן והרשב"א והריטב"א והר"ן בחידושיהם. דהא דפריך הגמרא ומי שרי הוא אף אליבא דר' שמעון דס"ל דבר שאין מתכוין מותר משום דהוה פסיק רישיה כמו שכתבו התוס'. והא דקא משני הגמרא. הני מילי היכי דקא מכוין הכא מעצמו הוא. דאמר ר"י הרוצה שיסתרס תרנגל יטול כרבלתו ומסתרס מאליו הכי פירושו הני מילי היכי דמכוין לסרס אותו אבר עצמו ונוגע במקום אבר תשמיש ממש כדכתיב ומעוך וכתות ונתוק אבל בשאינו נוגע באותו אבר ממש אלא ששותה כוס של עקרין וגרם לסירוס והסירוס ממילא קאתי שרי. וזה לשון הרשב"א שם ומ"מ אכתי קשיא לי מה קא מייתי מדר' יוחנן דאמר הרוצה שיסרס תרנגל. דהתם קא מכוין לסירוס (ובההיא דלעיל לא מכוין לסירוס אלא לרפואה) ויש לומר דלרבותא נקטיה. דאיהו ס"ל דלא אסרה תורה אלא בנוגע ממש במקום סירוס וכדכתיב ומעוך וכתות ונתוק וכרות אבל בשאינו נוגע באבר עצמו לא כדר' יוחנן. ואע"ג דמתכוין לסירוס. וכש"כ דלא מתכוין עכ"ל. אמנם עדיין תקשה. דקא דחי שם הגמרא האי תירוצא. דהא אמר רב אשי. דטעמיה דר' יוחנן דאמר שהרוצה שיסתרס תרנגל יטול כרבלתו. לא משום דלא נגע באברי הזרע ממש. אלא משום שאין זה סירוס כלל. אלא דרמות רוחא נקיטא ליה לתרנגל. ומשניטל הודו הוא מתאבל ואינו משמש אבל בסירוס אפילו ממילא ואפילו דלא נגע באבר תשמיש ממש אסור. א"כ הוא הדין שאסור לשתות כוס של עקרין לרפואה אף שלא נגע באבר תשמיש. וקשה דמאי ראיה היא זו שאסור לשתות כוס של עקרין לרפואה. דילמא דווקא ליטול כרבלתו של תרנגל כדי לסרסו שהוא מכוין לסירוס. א"כ אלו על פי טבע הי' מסתרס מנטילת כרבלתו הי' אסור כיון שהוא מכוין לסירוס. אבל לשתות כוס של עקרין לרפואה שאין מתכוין לסירוס. איכא למימר כיון שהוא דבר שממילא קאתי הסירוס. מותר. ואף שהוא פ"ר ובפסיק רישיה ליכא נפקא מינא בין מתכוין לאינו מתכוין. הא הכא בשתיית כוס עקרין לא ניחא שיסתרס והוה פסיק רישיה דלא ניחא ליה. ולדעת הערוך פ"ר דלא ניחא מותר אף בשאר איסורין. ואף דבשאר איסורין נראה דוודאי לא קי"ל כהערוך כמו שמוכח מהרא"ש והר"ן בפרק שמונה שרצים. הא אנחנו הוכחנו למעלה באות ד' מהתוס' כתובות ו' דאף אם נימא דלא כהערוך. מ"מ האיסור הוא רק מדרבנן אף בשאר איסורין דהא על הך דפרק התמיד שמכבה אש על גבו המזבח שהוא שאר איסורין כתבו התוס' דמצוה שאני וכיון דמשום מצוה שרי פ"ר דלא ניחא ליה א"כ הוה רק איסור דרבנן. דאם הוה איסור דאורייתא לא הוה שרינו במקום מצוה כמו שהוכחנו למעלה בראיית ברורות ועיין בתוס' ביומא דף ל"ד ד"ה הני מילי שכתבו לדחות ראיית הערוך שהביא מפרק ר"א דמילה (קל"ג) דפריך ואביי אליבא דר"ש האי (קרא) דבשר מה עביד ליה. אמר רב משרשיה באומר אבי הבן לקוץ בהרת ופריך בגמרא ואי איכא אחר ליעבד אחר ומשני דליכא אחר. אבל אי הוה אחר מותר לכתחילה אף על גב דפסיק רישיה הוא יעו"ש וכתבו עוד וזה לשונם ועוד מאי ראיה מהתם דילמא התם מדאורייתא שרי אבל מדרבנן איכא למימר דאסור עכ"ל והנה לאו דצרעת הוא שאר איסורין וס"ל דאסור רק מדרבנן כדמוכח מדברי התוס' דכתובות (מיהו ממשמעות מסקנת דבריהם שם ביומא משמע דס"ל דפ"ר דלא ניחא להו בשאר איסורין הוא דאורייתא) וכיון שהוא רק דרבנן איכא למימר דשרי משום רפואה. דאיתא בכתובות (ס') גנוח יונק חלב בשבת משום דיונק הוה מפרק כלאחר יד שהוא איסור דרבנן ובמקום צערא לא גזרו רבנן. והתם מיירי בחולה שאין בו סכנה דאם הי' בו סכנה אף איסור דאורייתא הי' **(כמו שכתב הביאורי הגר"א (בס"ק כ"ח) וגם התם לא כתיב עשיה. א"כ יהא אסור לסרסה אף ע"י כוס של עקרין. אלא ודאי צריך לומר דכיון דמשחתם קאי על בארצכם לא תעשו דזה לשון הכתוב ומעוך וכתות ונתוק וכרות לא תקריבו לד' ובארצכם לא תעשו ומיד בן נכר לא תקריבו א"ל אלקיכם מכל אלה כי משחתם בהם וגו' א"כ בעינן עשיה וגם באברי הזרע אף מאי דילפינן מכי משחתם ולהכי אף שנפקא אשה מכי משחתם אינו אסור אלא דווקא בעושה מעשה באברי הזרע אבל ע"י שהאשה שותה כוס של עקרין היא מסתרסת ממילא ליכא איסור וכיון דגם מאי דילפינן ממשחתם בהם בעינן מעשה בידים באברי הזרע. תחזיר הקושיא למקומה. דאמאי פסקו הרמב"ם והמחבר דאם שיסה בו את הכלב ועשאו כרות שפכה אסור. הא זה ודאי אקרי גרמא וכיון דכתוב הכא עשיה א"כ גרמא מותר. (ובאמת דברי הגר"א שכתב שהוא שפסקו הרמב"ם והשו"ע שאסור לסרס אשה הוא משום שפסקו כת"ק בתורת כהנים דילפינן מכי משחתם וגם הא דאסור לשתות כוס של עקרין ילפינן גם כן מכי משחתם תמוהין. דא"כ אמאי פסקו הרמב"ם והשו"ע כסוגית הש"ס בשבת [קי"א] דאשה מותרת לשתות כוס של עקרין כיון דילפינן אשה מכי משחתם. ומכי משחתם משמע אף כוס של עקרין. א"כ יהא אסור לאשה לשתות כוס של עקרין)

והנה לפום רהיטא משמע בתוספתא ביבמות (פ"ח הלכה ב') דהטעם שאסור לאיש לשתות כוס של עקרין. מפני שהאיש מצווה על פריה ורביה וכן כתב המנחת בכורים שם בפירושו ולפיכך אשה שאינה מצווה על פו"ר מותרת לשתות כוס של עקרין. אבל על הרמב"ם והשו"ע ליכא לתרץ כן. שהרי כתבו בזה הלשון המשקה כוס של עקרין לאדם או לשאר בעלי חיים כדי לסרסו אסור והא שאר בעלי חיים אין מצוים על פו"ר מיהו יש לומר דמיירי בזכרים של בעלי חיים וגזירה זכרים של בעלי חיים אטו זכרים דאנשים כמו שכתבו החלקת מחוקק בשם מהר"ר אייזיק שטיין שהביאנו למעלה באות י"א בתירוץ הראשון ולא כתירוץ השני דזכרים של בעלי חיים הוה איסור דאורייתא להשקות להם כוס של עקרין

אמנם בשבת (בדף ק"י ובדף קי"א) מוכח שהא שאסור לשתות לאיש כוס של עקרין לאו מטעם פריה ורביה רק מטעם סירוס דהתם בגמרא מוקי הא דקתני דמותר לשתות כוס של עקרין לחולי ירקונא מיירי בסריס ופריך הא מסרס אחר מסרס חייב אלמא דמלבד הטעם של ביטול פו"ר איכא איסור מסרס בשתיית כוס של עקרין

ובאמת צריך להבין טעם הדבר דמדוע בזכרים איכא איסור סירוס אף בשתיית כוס של עקרין. ובאשה דווקא בידים איכא איסור סירוס אבל בשתיית כוס של עקרין ליכא איסור. ונראה לומר דבאמת מן התורה איכא סירוס דווקא בזכרים ולא בנקיבות ורבנן גזרו בנקיבות בסירוס בידים אטו סירוס של זכרים. אבל בשתיית כוס של עקרין לא גזרו נקיבות אטו זכרים. והא דבתורת כהנים יליף אשה מכי משחתם הא אסמכתא בעלמא. וזה מוכרח. אף כי מדברי הגר"א לא משמע כן. וכן מוכח מדברי הרמב"ן והרשב"א דמן התורה ליכא איסור סירוס בנקיבות וז"ל הרמב"ן שם בחידושיו לשבת ומסקנא מוקי לה באשה זקינה או עקרה (היינו אליבא דר"י בן ברוקא דאשה מצווה על פו"ר) ואע"פ שיש בה תוספות סירוס שהיא מצטננת ואינה נזקקת שוב לבעל אפ"ה באשה שרי. שאין בה דין סירוס עכ"ל וז"ל הרשב"א שם בחידושיו בזקינה אי נמי בעקרה כלומר משום ביטול פו"ר ומשום סירוס נמי ליכא דבאשה ליכא סירוס. מיהו לכאורה איכא למימר דהא דפסקו הרמב"ם והשו"ע דגרמא אסור בסירוס כמו בההיא דשיסה בו את הכלב הוא משום ביטול פו"ר. אבל באמת מה דוחק גדול. דמשמעת דבריהם הוא מטעם סירוס ועוד דא"כ בסריס לא יהא אסור והרמב"ם והשו"ע לא חלקו בין סריס לאינו סרים. וכיון שבגמרא רצו לחלק בשותה כוס של עקרין בין סריס ובין שאינו סריס ובמסקנא אף בסריס ואם הרמב"ם והשו"ע מיירי דווקא בשאינו סריס היה להם לפרש דדווקא באינו סריס הם מיירי וכיון דלא פרשו בוודאי דבריהם הוא אף בסריס. כמסקנת הגמרא:)**