שדי חמד באר בשדי חלק א ריד

ואין מתכוין להיות עקר כיון דפסיק רישיה הוא אסור כו' עכ"ל וכדברי הב"ש מבואר להדיא בגמרא (שם ק"י) דאיתא שם לירקונא (פירש חולי ירקון) תרין (פירש שני כסות של עיקרין) בשכרא ומיעקר. ופריך בגמרא. מי שרי. ובמסקנא מוקי ליה בגמרא באשה. אלמא דבאיש אסור אף דמתכוין לרפואה. וא"כ קשה טובא דאמאי דייקא הרמב"ם והשו"ע למינקיט המשקה כוס של עקרין לאדם כו' כדי לסרסו אסור. הלא בגמרא מוכח דאף היכי דלא מכוין כדי לסרסו. אלא לרפואה. גם כן אסור. ולמה להו להרמב"ם והשו"ע להוסיף שתי תיבות יתרים. היינו תיבות "כדי לסרסו". היפך ממה דמבואר בגמרא. דלא בעינן שיתכוין כדי לסרסו. אלא אף אם מכוין לרפואה גם כן אסור. והלא דבר הוא. וגם צריך ליתן טעם לדברי הרמב"ם והשו"ע דאמאי ס"ל בשותה כוס של עקרין אסור ואין לוקין עליו. והא בדברי התוס' בבכורות (דף ל"ט ד"ה כולן) מוכח שאיסור שתיית כוס של עקרין הוא מן התורה. דאיתא שם ומעוך וכתות כו' ר"א בן יעקב אומר כולם בגיד וכתבו התוס' וז"ל כולן בגיד פירש ולא בבצים ומיהו סופיה דקרא דבארצכם לא תעשו איירי אפילו בבצים בכ"מ שמסתרס. דאפילו ע"י שתיית כוס עקרין אסרינן בפרק שמונה שרצים כו' עכ"ל הרי בהדיא דס"ל ששתיית כוס עקרין הוא מן התורה. דאם הוא רק איסור דרבנן איך מייתו התוס' ראיה דבארצכם לא תעשו מיירי אפילו בבצים בכל מקום שמסתרס מהא דאסור שתיית כוס עקרין. כיון דהוא איסור דרבנן. איך מייתו ראיה על לא תעשה בארצכם שהוא דאורייתא אלא ודאי ס"ל להתוס' שהוא איסור דאורייתא. וכן מוכח מדברי הסמ"ג דכתב החלקת מחוקק (שם סק"ו) המשקה כוס של עקרין לאדם כדי לסרסו בנקיבה מותר בזכר אסור והוא הדין לשאר מינים. וכתב בביאורי מהר"ר א' שטיין בזכר אסור והוא הדין לשאר מינים. משום שגזרינן זכר דבהמה אטו זכר דאדם. או שמא איסור דאורייתא הוא כמו באדם עכ"ל. הרי בתירוץ השני מוכח להדיא דסבירא ליה בפשיטות דבזכר של אדם הוה איסור דאורייתא. ואף לפי תירוץ הראשון מוכח דבזכר של אדם הוה דאורייתא. שכתב שגזרינן זכר דבהמה אטו זכר דאדם. ואי זכר דאדם הוה רק דרבנן. א"כ הוה גזירה לגזירה. אלא ע"כ צריך לומר דזכר דאדם הוה דאורייתא. וכן מורין פשטות דברי הרמב"ם והשו"ע דהוה איסור דאורייתא אלא שאין לוקין עליו. וא"כ קשה אמאי אין לוקין עליו. כוון שהוא איסור תורה ומיירי בו קרא. א"כ גם על שתיית כוס של עקרין קאי הלאו דלא תעשו כן בארצכם ואין לומר דהוה לאו שאין בו מעשה דכיון דהוא משקה לחבירו בידים כוס של עקרין או היכי שהוא בעצמו שותה אותו. שפיר הוה מעשה גמור. כמו ששותה כוס של דם שהוא לוקה מפני שעבר הלאו דלא תאכלו דם והבאר הגולה (בסק"ת) כתב הטעם דמשו"ה אין לוקין עליו משום דלא נגע באברי הזרע והוא מדברי הרב המגיד שכתב וזה לשונו מהסוגיא (שם ק"י) מתבאר זה. דכל היכי דלא נגע באברי הזרע ממש לא מחייב עכ"ל. ואנכי למיעוט הבנתי לא יודע איך מתבאר זה שם בגמרא. אמנם אף אם מתבאר כן מהגמרא כדברי הרב המגיד. אכתי על הגמרא גופא תקשה. דאם אף שלא נגע באברי הזרע הוא איסור מן התורה ומיירי בו קרא. אמאי אין לוקין עליו. כיון דהקרא מיירי אף שלא נגע באברי הזרע כגון בשתיית כוס עיקרין. ואם משמע להגמרא דהקרא לא מיירי אלא בנוגע באברי הזרע. אבל לא כשאינו נוגע באברי הזרע. א"כ מנלן דאיכא איסורא דאורייתא. דמנלן לחדש איסור מעצמנו במאי דלא משמע קרא

אמנם לפי הנראה באורי הגר"א (שם בס"ק כ"ח ובס"ק כ"ה) הרגיש קושיא זו וכתב דהמשקה כוס של עקרין אינו בכלל הקרא דמעוך וכתות כו' אלא בכלל הקרא כי משחתם בהם לפיכך אין בהם מלקות. כיון דלא נכלל בלא תעשה דלא תעשו בארצכם

יב) אבל אכתי קשה על הא שכתבו הרמב"ם והשו"ע שם וזה לשונם הרי שכפה את האדם ושסה בו כלב או שאר חיות עד שעשאוהו כרות שפכה כו' אינו לוקה עד שיסרס בידו וראוי להכותו מכת מרדות עכ"ל וכתב הגהה שם על הרמב"ם וז"ל הרב המגיד לא הביא מוציא לדין זה. ונראה לי דיצא לו לרבינו מהא דתנן בסנהדרין ע"ו שיסה בו את הכלב שיסה בו את הנחש פטור ואע"פ שפטור בו מדיני אדם אינו פטור מדיני שמים. ומינה דאם שיסה בו את הכלב ועשאו כרות שפכה. דאע"פ דאינו חייב מלקות. מכת מרדות מיהא חייב עכ"ל וגם הבאר הגולה (שם באה"ע ס"ק ב') כתב בקצרה כדברי ההגהה הזאת. אמנם דבריהם אינם מחורין כלל. דהנה הטעם ששיסה בו כלב שפטור מדיני אדם, הוא מפני שהוא גרמא בעלמא כדמפורש ברש"י בב"ק (דף כ"ג ד"ה פטור משסה ובדף כ"ד ד"ה ודאי פטור). והנה זה ודאי דל"ת דסירוס הוא כמו שאר לאוין שבתורה ואינו נוגע כלל לדברים שבין אדם לחבירו כמו ממון ומיתה דהא אף מסרס עצמו חייב. וא"כ אין ראיה ממיתה ונזקין לענין לאו דסירוס שהוא כמו שאר איסורין. דיש לחלק שאר איסורין ממיתה וניזקין בין לקולא בין לחומרא. דאיכא למימר דאף דגרמא פטור במיתה ובניזקין מ"מ בשאר איסורין חייב מלקות. דמצינו בכמה מקומות דלענין איסורין מחמירינן טפי מבעונש מיתה ותשלומי ממון. וכן איכא למימר דאף דגרמא בניזקין ובמיתה חייב בדיני שמים. בלאוין דאיסורין פטור אף מדיני שמים שהרי חייב אדם בהשבת אבידה של ממון חבירו וכן חייב אדם בהשבת אבידה של גוף האדם דדרשינן והשבת לרבות אבידת גופו (ב"ק פ"א סנהדרין ע"ג) וכיון שמחויב האדם להציל את חבירו כשרואה שיבא עליו היזיק בממונו או בגופו כש"כ שאסור מן התורה לגרום היזיק לגופו או לממונו של חבירו אבל בשאר איסורין כמו בהך דסירוס. אם נימא דדווקא על מעשה קפדה תורה אבל לא על גרמא דמשו"ה סבירא לו להרמב"ם דבכפה לפני כלב וסרסו פטור ממלקות משום דהוה גרמא כמו בשיסה את הנחש או הכלב והרג את האדם. איכא למימר דאף בדיני שמים פטור. דמנלן לחדש איסור מעצמנו. כיון דהתורה קפדה רק על מעשה בידים ולא על גרמא א"כ לא מיירי קרא בגרמא. א"כ מנלן איסור בגרמא ועוד מוכח בתוס' ישנים ביומא (דף ח') דבאיסור מחיקת השם דגרמא מותר ליכא איסורא אף מדרבנן. דאיתא שם ביומא תניא הרי שהיה שם כתוב על בשרו הרי זה לא ירחץ ופירש"י שלא ימחקון ואזהרה למוחק השם ואבדתם את שמם וסמוך לו לא תעשון כן וגו' עכ"ל. וכתבו התוס' ישנים שם וזה לשונם לא ירחץ בפרק כל כתבי (ק"ך) מסקינן טעמא משום שאסור לעמוד בפני השם ערום. אבל משום לא תעשון לא אסרינן גרמא. ולא כפירוש הקונטריס עכ"ל. ואם מדרבנן אסור גרמא במקום רשות. א"כ שפיר כתב רש"י שאסור משום לא תעשון מדרבנן. והא דבפרק כל כתבי מסקינן שהטעם הוא שלא יעמוד בפני השם ערום. הוא בטבילה שאיכא מצוה ולא אסרו רבנן גרמא במקום מצוה. אלא ודאי ס"ל להתוס' ישנים שלא אסרו רבנן גרמא כלל אף בדבר הרשות. ולכאורה איכא למימר דרש"י ס"ל דגרמא אסור מדרבנן שלא במקום מצוה. משו"ה שפיר פירש דאסור לרחוץ מטעם מוחק את השם. שוב ראיתי בנו"ב מהדורא תנינא (חלק **(ביאה הלכה י"ב כתב וז"ל או שהשיבו במים או בשלג עד שבטל ממנו אברי תשמיש אינו לוקה עד שיסרס בידו כו' עכ"ל. והנה להרמב"ן בדיני גרמי שנביא אי"ה לקמן [באות ח'] דס"ל דאם הניח דבר לח אצל הכותל חייב אף לרבנן דלית להו דינא דגרמי משום שהוה מזיק בידים א"כ ה"נ בהשיבו במים או בשלג רוה כמו שסרסו בידים והנה במים איכא למימר כמו שנכתב לקמן באות ט' אליבא דהרשב"א אבל בשלג דלא שייך מה שנכתב שם בודאי להרמב"ן הוה כאלו סרסו בידים. א"כ מוכח דהרמב"ם לא ס"ל כהרמב"ן. א"כ כש"כ דלא ס"ל דהמעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו חייב בר"ה כסברת הרשב"א דהוה כמזיק בידים כיון דודאי תאכל. דהא בהשיבו בשלג אף דודאי יבוטל ממנו איברי תשמיש מ"מ להרמב"ם אינו לוקה דלא הוה כמו סרסו בידים וא"כ כש"כ במעמיד בהמה דלא חשיב כמזיק בידים דהא אפשר שלא תאכל. וא"כ כיון שהרמב"ם נמי לא ס"ל כהרשב"א בההיא דמעמיד בהמה הוה ספיקא דדינא. ואיך פסק הרמ"א שחייב. להוציא מיד המוחזק וצ"ע. וכש"כ שמוכח מדברי הרמב"ם שלא כהאבן העוזר גבו העמדת פיאווקע ואף שהמחבר נמי)**