שדי חמד באר בשדי חלק א ריג

כתיבת השם ברגע הראשונה שנתן ידו לתוך המים הלכו ממקום השם למקום אחר. והמים המוחקים את השם הם מים אחרים שלא הי' במקום השם בעת נתינת היד לתוך המים. דידוע אם אדם מערב מים בכלי הולכים המים וסובבים בעיגול כמה וכמה רגעים (מינוטין) עד שיעמדו וישקטו בלא שום נינוע ממקום למקום. א"כ ה"נ כשאדם נכנס לתוך המקוה לטבול מתערבים המים והולכים בעיגול ממקום למקום כמה וכמה רגעים (מינוטין). וא"כ אותן המים שהי' על השם ברגע הראשונה של נתינת ידו לתוך המקוה אינו בודאי שימחקו את השם. ורק המים שבאים אחר כן על מקום השם מוחקים את השם במשך זמן הטבילה עד צאתו מן המקוה. והמים שבאים אחר כן על מקום השם הוה כמו כח שני או כח שלישי דמקרי גרמא בעלמא. ואף דיש לחלק מכח שני בבדקא דמיא. דהתם המים השנים הולכים מעצמם. אבל הכא כל משך שסובבים המים בעיגול הוא מכחו שדחף המים בעת שנכנס לתוך המקוה. מ"מ כיון שהוא דחף רק את הטיפים מים שנגעו בגופו בעת שירד לתוך המקוה. ואחרי כן אותם טיפי המים דוחפים לטיפים אחרים וטיפים האחרים דוחפים לטיפים אחרים. אין זה מקרי כחו רק כח כחו דמקרי גרמא. עיין שם בתוס' סנהדרין (ע"ז ד"ה סוף) וכש"כ הכא דאיכא למימר דהמים שבאו בכח האלפי או בכח הרבבי מחקו את השם דמקרי גרמא בעלמא

ולפי זה אף לדברי הרשב"א שפיר הקשה המקשן מר' יוסי אדרבי יוסי. דכיון דס"ל דגרם כיבוי אסור אמאי מתיר בכתוב שם על ידו להיות יורד וטובל. דנהי דהמים שהי' על ידו במקום כתיבת השם הוה ספיקא אם ימחקו את השם ולא הוה פ"ר. הא המים שיהי' על מקום כתיבה בכל משך הטבילה עד צאתו מן המקוה בודאי ימחקו את השם והוה פ"ר. אלא על כרחך צריך לומר דר' יוסי ס"ל דגרם מחיקת השם מותר. ושפיר הקשה מר' יוסי אדרבי יוסי וזה ברור בכוונת הרשב"א ולפי דברינו ניחא מה שהעיר הבית אפרים מההיא דסנהדרין דכבש על חבירו לתוך המים שחייב מיתה על הא דיורד וטובל. דהתם בסנהדרין גלי קרא דחייב מיתה במצמצם. אם כן אף שבמצמצם בנהר בכל רגע באים לתוך פיו של הנטבע מים אחרים עכ"ז חייב מיתה כיון שאף בעת שבאים מים האחרים לתוך פיו של הנטבע עדיין הוא מצמצם משו"ה חייב מיתה מחמת הצמצום בעת שבאו המים לתוך פיו של האדם שמת על ידם. (ועוד יש לומר דאותן המים שבאו לתוך פיו של הנטבע באותו רגע שצמצם עליו נשארו בפיו של הנטבע עד שמת על ידם כידוע). אבל הכא גבו יורד לתוך המים דאותן המים שברגע הראשונה שנתן ידו לתוך המים הלכו להם ואחרי כן באו מים אחרים ומחקו את השם והוא אינו עושה שום מעשה מקרי גרמא. דדוקא במיתה גלי קרא דחייב במצמצם אבל לא בשאר איסורין כדמבואר שם בסנהדרין דלא מחייבינן מצמצם בניזקין דלא ילפינן ניזקין ממיתה ואף להך מד"א שחייב מצמצם בניזקין היינו משום דיליף ק"ו ממיתה אבל בשאר איסורין ליכא ק"ו יעו"ש

וראיה לדברינו משבת (קט"ו) דהנה הבית אפרים שם כתב וז"ל וצ"ע בהא דאמר בשבת (קט"ו) מעשה באחד בצידון שנטל טומוס של ברכות ושקען בספל של מים ואמר לו ר' ישמעאל גדול עונש האחרון כו' ולכאורה הא אין זה רק גרמא אמנם בר"ן שם כתב לפי שאיבדן בידים וצ"ע דמה שנא מהא דשם כתוב על בשרו דקרי ליה גרמא בטובל לתוך המים וצ"ע עכ"ל ולדברינו שפיר כתב הר"ן דהוה כאלו איבדן בידים. דהתם בטומוס פירש"י קונטרסים של נייר שכתובים עליהם ברכות ששקען בספל של מים, א"כ אותן המים שהי' על השמות ברגע ששקען במים נשארו על השמות עד שמחקו את השמות. דדוקא התם ביורד וטובל שהגוף הוא חלק והמים הראשונים שהי' על מקום שכתוב השם בשעה שנכנס לתוך המקוה הלכו מאותו המקום ובאו מים אחרים תחתיהם. אבל בקונטרסים של נייר אותו המים שנבלעו בהניירות בעת ששקען לתוך הספל נשארו שם במקומן והלחלוחית של אותן המים מחקו את השמות במשך איזה זמן והוה כמו מתונא שכתב הרמב"ן שהוה מזיק בידים ולא גרמא

י) ולפי זה אין מקום להתקנה שהמציא הבית אפרים בתשובה הנ"ל (הובא בפתחי תשובה ביו"ד סימן רע"ו ס"ק י"ט) דהיכי דהוה ספק אם מותר למחוק או לא להניח נייר או גמי מלוחלח במים על מקום השם דזה לא הוה רק גרמא כיון דבעת הנחת הנייר או הגמי אינו נמחק רק לאחר זמן וגרמא מותר. דלפי דברינו הוה זה מוחק בידים כיון דסוף סוף כשמונח הנייר המלוחלח זמן מה נמחק השם בלא מים חדשים הוה כמו מוחק בידים וזה ברור ואין לעשות תקנת הבית האפרים הזאת אף לסניף בעלמא כי במקום איסורא דאורייתא וחילול כבוד השם אין חולקים כבוד לרב. ואין שומעין לו כלל

ולפי זה אין מקום לטעם הגאון ר"ש בנו"ב מ"ת הנ"ל להשמטת הטור והשו"ע הך ברייתא דיורד וטובל משום דמותר לגרום מחיקת השם מהא דאסור לקוברן בקרקע בלא כלי חרס. דכיון דקוברן בקרקע ולאחר זמן ימחקו ע"י לחלוחית הקרקע הוה כמו שמאבדן בידים כמו שכתב הלבוש. כסברת הרמב"ן גבי מתונא כמו שכתבנו למעלה [באות ט']

אבל מהקושיא שהקשינו למעלה באות ז' דלריש לקיש דס"ל אשו משום ממונו אמאי ס"ל לר' אליעזר דעיר שיש בה מזוזה אחת אינה נעשית עיר הנדחת שאי אפשר לשרוף כל שללה כליל משום שאסור לשרוף את המזוזה. הא יכול להתחיל לשרוף ברחוק קצת מהמזוזה ומה שאחר כן תשרף המזוזה הוה רק גרמא שמותר באיבוד ומחיקת השם. יש ליתן טעם דמשו"ה השמיטו הטור והשו"ע הך סוגיא דשבת ק"ך דאיתא שם דמחיקת השם מותר ע"י גרמא. משום דאליבא דלריש לקיש צריכים אנחנו לומר דגרם מחיקת השם אסור כי היכי דלא תקשה הך דר' אליעזר. וכיון דהסוגיות סותרות זו את זו אסרינן מספק. דספק מן התורה לחומרא. משו"ה השמיטו הך דינא של מחיקת השם ע"י גרם ולא אמרו בו דבר

יא) אבל באמת יש לתרץ קושיא זו שהקשינו אליבא דריש לקיש מההיא דר' אליעזר בסנהדרין דהנה הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה (פרק ט"ו הלכה י"ב) והשו"ע אבן העזר (סימן ה' סעיף י"ב) כתבו וזה לשונם. המשקה כוס של עיקרין לאדם או לשאר בעלי חיים כדי לסרסו הרי זה אסור ואין לוקין עליו עכ"ל. וכתב הבית שמואל שם (בס"ק י"ג) וז"ל ואפילו שותה לרפואה **(מפני הסכנה דאפילו צערא בעלמא מותר. ואין לומר דהתוס' בשם הרשב"א ס"ל כהך שיטא שהובא בחידושי הרשב"א דחולב לא הוה איסור תורה דזה אינו. חדא דילמא האי ברייתא אתיא כר' יהודה דס"ל יש דישה שלא בגדולי קרקע ולדידיה ודאי הוה חולב דאורייתא ועוד שהתוס' כתבו שמשו"ה מותרת האשה לחלב בעצמה להוציא חלב שבדדין משום שהוה מלאכה שאינה צריכה לגופה שהרי אשה אינה צריכה לחלב רק להקל על דדיה. אלמא אי הוה צריכה לחלב הוה איסור דאורייתא. ואין לומר דבאמת גם התוס' ס"ל כהאבן העוזר דמה שמניקה לתינוק הוה כמו שעושה המלאכה כמו גבו פיאווקע אלא דמשו"ה הקשה התוס' דאמאי נקיט הברייתא מפני הסכנה. אפילו משום צערא מותר משום שהוה מלאכה שאינה צריכה לגופה שאין האשה צריכה לחלב רק להקל על דדיה. דזה אינו חדא דילמא האי ברייתא אתיא כר' יהודה דס"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה אסור מן התורה. ועוד דאי טעם התוס' דהא דמותר להניק לתינוק בן שמונה מפני שהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה א"כ בודאי גם האשה בעצמה יכולה לחלב דדיה להקל על דדיה כיון שהוה מלאכה שאינה צריכה לגופה שהיינו הך. אלמא דס"ל להתוס' דמה שהיא מינקת לתינוק בן שמונה ליכא איסור כלל רק איסור טלטול בעלמא כמו שמפורש בלשונם שכתבו ואיכא למימר דווקא איסור טלטול דלא חמיר כל כך מותר מפני צערא אבל מלאכה שאינה צריכה לגופה שחמיר טפי אסור לזאת הצריכו התוס' לומר דאף אשה בעצמה מותר לחלב דדיה להוציא חלבה והביאו ראיה מהא דמפיס מורסא כמו שמפורש להדיא בדבריהם וכל המעיין יראה להדיא דלא ס"ל כסברת האבן העוזר גבו העמדת פיאווקע. וגם על הרמ"א גופא שפסק כהרשב"א דמעמד בהמה על קמת חבירו חייב אף בר"ה יש לתמוה טובא דמלבד מה שהוכחנו שהתוס' לא ס"ל כהרשב"א. יש להוכיח שגם הרמב"ם לא ס"ל כהרשב"א. דהנה הרמב"ם בפרק ט"ו מהלכות איסורי)**