שדי חמד באר בשדי חלק א ריב

ומסתברין דבריו דזה חשיב כאלו מוחקו בידים. דהנה הרמב"ן בסוף דיני דגרמי במסכתא ב"ב כתב וזה לשונו עוד יש שאלה בהני הרחקת דתנן בב"ב (י"ז) כגון שיח ומערה ואמת המים וברכת הכובשין וגפת וזבל ומלח וסיד וסלעים וזרעים ומחרישה ומי רגלים אם הזיקו והפילו כותלו של חבירו כו' מי אמרינן כיון דלא גיריה איהו גופא קא מזיק. גרמא דגיריה הוא. דומיא דסולם ושובך שהוא גרמא דגיריה ופטור עליה כו' או דילמא חיובי נמי מחייב עליה אם הזיקו כו' ונראים הדברים דפלוגתא דרבנן ור' מאיר היא. דלרבנן פטור שהרי לא הזיק בידים. אלא ששם סלעים באותו הכותל ונשתהו שם עד שהזיקו את הכותל מחמת הבלה. ולר' מאיר ודאי חייב. למה זה דומה למחיצת הכרם שנפרצה שנשתהו שם עד שבא עליהם האיסור חייב. ואע"ג דהתם משום יאושי מחייבינן ליה. לא עדיף יאוש מהנחת סלעים בצד הכותל שבשעה שהניח הסלעים שם ההזיק בעצמו וגרם להזיק שיבא. הלכך גורם הוא וכן הנך נמי דמשום מתונא (פירש דההיזיק הוא משום לחות שלהם) לר' מאיר חייב ואפשר דבהנך (דמשום מתונא) אפילו לרבנן חייב שקרירותן מחמת עצמם היא. למה זה דומה למנוח גחלת על בגדו של חבירו שהוא מבעיר והולך וחייב. ואף כאן מלחלחים את הכותל ומלקין אותו עד שנופל וחייב כו' עכ"ל יע"ש שכתב הרמב"ן שאף שאין מזקת עד זמן מרובה. מ"מ חייב. וא"כ הני שמחיקת השם בא מחמת לחלוחית הקרקע ואף שהמחיקה נעשית לאחר זמן מקרי עושה בידים ולא גורם. ואף שהתם בהאי דב"ב מקרב המזיק אצל הניזוק. והכא גבו ס"ת מקרב הנמחק היינו הס"ת אצל דבר העושה המחיקה היינו הקרקע. הא כבר הכיחו התוס' בב"ק (דף נ"ו ד"ה אלימא) ובסנהדרין (דף ע"ז ד"ה סוף) ובחולין (ט"ז ד"ה אבל) דאין חילוק בין מקרב הדבר אצל האש ובין מקרב האש אצל הדבר דלמד"א אשו משום חציו חייב מטעם כח האדם

ט אמנם לפי זה תקשה דאמאי בשבת (דף ק"ך) איתא הרי שהי' שם כתוב על בשרו כו' ר' יוסי אומר לעולם יורד וטובל כדרכו כו' משום דהוה גרם מחיקת השם ומותר. ואף רבנן מודים דזה הוה גרם מחיקת השם ומותר. אלא דפליגי עליה מטעם אחר יעי"ש ולדברינו אלה אמאי לא הוה מחיקה ממש. הא כיון שהשיט ידו לתוך המים ולחלוחית המים ימחקו את השם. א"כ אין זה גורם אלא מוחק ממש כסברת הרמב"ן במתונא. דמשום הכי חייב לשלם דהוה עושה ההיזיק בידים ולא גורם. כיון דאנן כתבנו דהיכי דחייב לשלם בניזקין מטעם מזיק בידים מקרי מוחק ממש ולא גורם

שוב ראיתי שהרשב"א שם בשבת בחידושיו כתב בהדיא כדברינו וז"ל שם לעולם יורד וטובל ובלבד שלא ישפשף תמיה לי מלתא. דהא מכיון שהוא מכניס ידו לתוך המים. הרי זה כמקרב את כיבויו. ויש לומר דלא קרינן מקרב את כיבויו. אלא בכענין נותן מים בכלי שתחת הנר. אי נמי בנותן בצד הטלית שאחז בו האור. משום דאם יפלו שם ניצוצית או מגיע שם הדליקה ודאי תכבה. אבל כאן אפשר דלא ימחק. שאלו ודאי נמחק היינו כמשפשף. שהרי הוא נותן ידו במים עכ"ל והיינו כסברת הרמב"ן שאף שהמחיקה יהי' איזה זמן קטן לאחר נתינת היד לתוך המים. מ"מ כיון שמחמת לחלוחית המים השם נמחק. מקרי עושה בידים ולא גורם

אבל לכאורה דברי הרשב"א תמוהין שכתב דאינו ודאי שימחוק. א"כ לא הוה פסיק רישיה ולר' שמעון דקי"ל כוותיה מותר אף אם גרם מחיקת השם יהא אסור מן התורה. כיון דלא הוה פ"ר. וא"כ מאי מקשה הגמרא מר' יוסי דס"ל גרם כיבוי בשבת אסור אהא דאמר ר' יוסי יורד וטובל אף שימחק השם דמוכח דגרם מחיקת השם מותר. הא יש לומר דר' יוסי ס"ל דגם גרם מחיקת השם אסור כמו גרם כיבוי בשבת והא דאמר ר' יוסי יורד וטובל משום דאיכא למימר דס"ל כר' שמעון דקי"ל כוותיה. דדבר שאין מתכוין היכי דלא הוה פסיק רישיה מותר. משא"כ בההיא דגרם כיבוי בשבת דהוה פסיק רישיה כדמוכח שם

שוב ראיתי להבית אפרים (בחלק יו"ד סימן ס"א) שהרגיש בתמיה זו על הרשב"א וזה לשונו שם והנה מה שקורא (בשבת ק"ך) לטבילה זו גרמא. אע"פ שבמתכוין יורד לתוך המים עם השם שעל בשרו. ובכה"ג קי"ל בסנהדרין (ע"ז) בכבש על חבירו לתוך המים או לתוך האור ואינו יכול לעלות חייב. ועל כרחך צריך לומר. דשאני הכא. דאע"פ שיורד לתוך המים אינו נמחק אז רק מחמת שהשם מתלחלח הרבה מהמים ממילא הוא הולך להמחק. ומ"מ כיון שעכשיו בשעת ירידה אינו מוחק. גרמא הוא. וראיתי בחידושי הרשב"א בשבת שם שהקשה אהא דיורד וטובל שהרי זה הוי כמו מקרב את כבויו. ותירץ דמקרב לא הוה אלא היכי שוודאי יכבה. אבל כאן שאפשר שלא ימחק. שאלו ודאי נמחק כמשפשף דמי. שהרי נותן ידו לתוך המים ע"ש ודבריו צריך עיון. דאם איתא דספיקא הוה. היכי מדמי הש"ס הך גרמא לגרם כיבוי שגורם בודאי שיכבה. וגם מה שמשמע מדבריו שאם היה נמחק בוודאי הוה כמשפשף בידים צ"ע דא"כ מה ענין זה לגרמא. דהא כמעשה בידים הוא. אלא דספיקא הוא אם ימחק או לא כו' עכ"ל (וכוונת קושיתי הוא כמו שהקשינו למעלה כדמפורש שם בתשובה סימן ס"ב). ולפ"מ שכתבתי אתי שפיר. כיון דבשעת הטבילה אין כאן מחיקה. אע"פ שזה גורם שימחק אח"כ. גרמא הוה. עכ"ל הבית אפרים

ויש ליישב דברי הרשב"א בפשיטות דזה ודאי דאותו רגע ממש בעת שנותן את ידו לתוך המים טרם שהמים מלחלחים היטיב את הדיו אינו ודאי שימחוק. אמנם במשך זמן הטבילה עד שיצא מן המים בודאי ימחוק השם. א"כ לא מיבעיא בנהרות המושכים. שאותן המים אשר היו ברגע הראשונה בעת שנתן ידו לתוך המים הלכו מעל ידו והמים שמוחקים הם מים אחרים דמה שמוחקים המים האחרים הוה רק גרמא בעלמא. כמו דאמרינן בסנהדרין (ע"ז) האי מאן דכפתיה לחבירו ושקל עליה בדקא דמיא ומת אם בכח ראשון חייב ואם בכח שני פטור. דהוה גרמא בעלמא. והני מים האחרים מקרי כח שני והוה רק גרמא בעלמא. אלא אף הטובל במקוה עומדת. אותן המים שהי' במקום **(והרמב"ן בחידושיו למסכת שבת (דף צ"ה) כתב טעם אחר דהוה חולב מפרק דאורייתא וז"ל ויש לומר דישה בעצמו של פרי. ליתא אלא בגדולי קרקע. אבל להוציא ממנו פירות מכונסים וטמונים בתוך כיס שלהן כגון חולב. דומיא דדישת קרקע הוא עכ"ל והשיטה מקובצת בכתובות (דף ס') כתב בשם הר"ש ב"ר אברהם טעם אחר וז"ל דמפרק דבעלי חיים הוי תולדה דגוזז שהוא מפרק כצמר מן הבהמה עכ"ל. ורק הרשב"א הביא שיטה אחת שס"ל דחולב הוא מדרבנן (ולכאורה יש קושיא עצומה על רוב הפוסקים דס"ל דחולב הוה איסור דאורייתא דהנה בכתובות [דף ס'] תניא ר' יהושע אומר אפילו ארבע וחמש שנים יונק תינוק וכן פסק הרמב"ם בפרק ג' מהלכות מאכלות אסורות הלכה ה' וביו"ד סימן פ"א סעיף ז' ולדבריהם איך יכולים להניקו בשבת הא הוה מפרק דאורייתא ואין נותנים בידים לקטן לעבור איסור דאורייתא משום לאו דלא תאכילום [יבמות דף קי"ד] ואף באיסורי שבת איכא לאו דלא תאכילום כמו שמפורש ברשב"א בחידושיו בשבת דף קנ"ג ע"ב ד"ה כשהיא והנה עד שתי שנים מותר להניק לתינוק אף בשבת משום דסתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב [יבמות קי"ד]. אבל לאחר שתי שנים שאינו מסוכן אצל חלב. אמאי מותר להניק בשבת. דמה שאשה נותנת את הדדים לתוך פיו של התינוק מיקרי מאכיל בידים כמו שנותן דבר איסור לקטן. וכמו שמפורש בש"ך בי"ד [סימן פ"א ס"ק כ"א] דמה שהאשה מינקת את הקטן מקרי מאכיל בידים ואיך תניא הולך תינוק עד ארבע וחמש שנים סתם דמשמע אפילו בשבת. דאם בשבת אסור הי' לו לפרש וכן הרמב"ם והטו"ר והשו"ע סתמו דבריהם ולא כתבו דבשבת אסור. ויש לי ליישב דבריהם בטוב טעם אך אין פה המקום להאריך) וא"כ לפי זה דחולב הוה איסור דאורייתא ומה שהאשה מינקת את בן שמונה מפני סכנת חלב הוה כמו שהיא חולבת בידים כמו שכתב האבן העוזר בפיאווקע. א"כ דווקא מפני הסכנה אבל משום צערא אסור איסור דאורייתא ואמאי כתב התוס' בשם הרשב"א דלא ידע אמאי נקט)**