שדי חמד באר בשדי חלק א ריא

דמלאכה גמורה היא כו' חייב בשבת כו' דבכה"ג ודאי חייב בניזקין כמו במעמיד בהמה על קמת חבירו דהוה כמזיק בידים א"כ כש"כ דהוה מלאכה בשבת עכ"ל וכדבריו מוכח מדברי רש"י הנ"ל שס"ל דמה שנותן לפני כלבו וברי דיאכל את החלה חשיב כאלו הוא עושה המעשה בידים וחייב בשבת ואף דהחלה היא תלוש מ"מ כיון דרחמנא אחשיביה חשיבה מלאכה כמו שכתב רש"י והוא הדין ביו"ט היכי דהוה שלא לצורך ואין להקשות דהא הכא בחלה מכוין הוא רמי שיאכל כלבו וימלא כריסו וזה מותר בשבת וכש"כ ביו"ט כמו במעמיד על המחובר שתאכל ואף דמקיים נמי המצוה לא אכפית לן כבר הקשו התוס' הנ"ל כן. דאמאי אסור להסיק את החלה תחת תבשילו ביו"ט דהא איכא צורך אוכל נפש ומאי אכפית לן שמקיים נמי המצוה ותירצי התוס' בשם רבינו יצחק הואיל ואית ביה צורך גבוה בטיל ליה צורך הדיוט אצל צורך גבוה והוה כאלו כולו של גבוה ואף דהתוס' שם הקשו על תירץ רבינו יצחק עכ"ז בשבת כ"ד ובפסחים מ"ו הביאו תירוצו ולא הקשו עליו כלום. וכל המעיין ברשב"א וברמב"ן בחידושיהם לשבת יראה שיש לתרץ קושיא זאת שעל תירוץ רבינו יצחק ועוד דרש"י ס"ל כתירוץ רבינו יצחק. דהרמב"ן בחידושיו לשבת כתב וז"ל בפרק אין צדין מצאתי שכתב רש"י אע"ג דהדלקת הנר ביו"ט צורך אכילה הוא ומותר אפילו הכי בשמן שריפה לא. מגזירת הכתוב שאין קדשים מתבערים ביו"ט. דרחמנא אחשיביה להבערתו דכתיב באש תשרף הלכך מלאכה היא (והוא פירש"י שהביאנו למעלה. שכתב כן על הא דאין נותנים חלה לכלבו) פירש לפירושו. משום דעיקר כוונתו של אדם בשריפה זו למצוה של גבוה וצורך הדיוט ממילא קאתי עכ"ל

אמנם מדברי התוס' שהקשו על רש"י בפשיטות וכתבו דנותן לכלבו אין כאן שום מלאכה נראה להדיא דלא ס"ל כהאבן העוזר רק כהמגן אברהם שהביא האבן העוזר שם

אבל על האבן העוזר לא קשה. כיון דהבית יוסף והרמ"א פסקו כהרשב"א דחייב במעמיד בהמה על קמת חבירו אף בר"ה וס"ל דהוה כאלו עשה מעשה בידים א"כ שפיר פסיק דחייב בשבת. אמנם על הבית יוסף גופה קשה כיון דהכא התוס' בביצה ס"ל בפשיטות דלא חשיב כאלו עביד מעשה בידים אמאי פסק הבית יוסף כהרשב"א נגד התוס' אבל להלכה יוכל להיות שהדין כהרשב"א כיון דרש"י גם כן ס"ל כסברת הרשב"א ובמקום דפליגי רש"י ותוס' והרשב"א שהוא בתרא נגדם הכריע כרש"י קי"ל כוותיה. ו)

והנה איך שיהי' מ"מ מהתוס' בב"ק ובביצה מוכח דהנותן לפני כלבו אינו חשיב כאלו עשה המעשה בידים ורק הוה גרמא בעלמא. ואפילו הכי מותר ליתן חמץ בפסח לפני כלבו. א"כ מוכח דמצוה מקיימין אף ע"י גרמא. כיון דהמצוה נעשה בגרמתו. קיים מצות התורה. ואף להרשב"א ורש"י דס"ל דהמעמיד בהמה על גבי קמת חבירו או נותן מאכל לפני בהמה חשיב כאלו עשה הדבר בידים משום דברי הזיקא. הוא דוקא אליבא דמד"א אשו משום חציו. אבל למא"ד אשו משום ממונו דבין במקרב האש אצל הדבר או הדבר אצל האש לא חשיב ככחו [דהא רק במקום גחלת חשיב כעושה הדבר בידו אבל שלא במקום גחלת אפילו שהולך בלא רוח חשיב כממונו] ואין לך ברי הזיקא יותר מזה. א"כ לדידיה ודאי המעמיד בהמתו על קמת חבירו וכן הנותן לפני בהמה או כלב לא חשיב כעושה בידים והוה רק כמו שבהמתו עושה הדבר ומצד האדם לא הוה רק כמו גרמא ואפ"ה מותר ליתן חמץ בפסח לפני כלבו. א"כ מוכח דמצוה מקיימין אף ע"י גרמא. כיון דהמצוה נעשה בגרמתו. קיים מצות התורה. ואף דהכא ודאי אפשר לקיים המצוה בידים אפילו הכי מקיים המצוה ע"י גרמא

ז) אמנם לפי זה יש לתמוה טובא דאיתא בסנהדרין (ע"א קי"ג) ר' אליעזר אומר כל עיר שיש בה אפילו מזוזה אחת אינה נעשית עיר הנדחת. שנאמר ושרפת את העיר ואת כל שללה כליל והיכי דאיכא מזוזה לא אפשר דכתיב לא תעשון כן לד' אלקיכם. ופירש"י דכתיב ואבדתם את שמם מן המקום ההוא וגו' וסמוך לו לא תעשון כן לד' אלקיכם. ובמזוזה אי אפשר לשריפה משום קרא דלא תעשון כן. ואנן בעינן כל שללה וליכא. דהאי לאו שלל שמים הוא (וברש"י שם יש טעות סופר וכאשר כתבתי בזה לשונו כן צריך להיות שוב ראיתי להגהת הרש"ש שהוא הגיה כמו שכתבתי) וריש לקיש דס"ל אשו משום ממונו. יכול לקיים את המצוה דושרפת כל שללה כליל היינו שישרוף גם את המזוזה ולא יעבור על לאו דלא תעשון כן. היינו שלא יתחיל להדליק במקום המזוזה רק במקום אחר וא"כ לא יעבור הלאו דלא תעשון. דבשלא במקום גחלת הוה גרמא לריש לקיש. והמצוה יקיים אף שהוא גרמא. כמו שהוכחנו למעלה באות הקודם. ולפי פירש המהרש"א שהביאנו למעלה באות הקודם יקשה אף לר' יוחנן דס"ל אשו משום חציו דיתחיל להדליק במקום רחוק מן המזוזה שלא יכול האש לילך שם מעצמו רק ע"י רוח מצויה והוה כמו כח כחו. דלענין איסור דלא תעשון הוה כמו גרמא ולא עביר על לאו דלא תעשון. ולענין מצות ושרפת יקיים בזה. דודאי מה שהאש הולך ע"י רוח מצויה. לא גרע ממניח לפני כלבו שמקיים בזה מצות דתשביתו. וא"כ ה"נ דמקיים בזה מצות דושרפת

ח) והנה לכאורה איכא למימר דזהו טעם הטור והשו"ע שהשמיטו את הך דינא שמותר לגרום מחיקת השם וכבר תמה עליהם הגאון מוהר"ש לאנדא בנו"ב מ"ת חלק א' סימן י"ז וכתב לתרץ דסמכו על הא דאיתא במגילה (כ"ו) ספר תורה שבלה גונזין אותה בקבר תלמיד חכם ומסקינן שם בגמרא דצריך כלי חרס למען יעמדו ימים רבים. א"כ מוכח מסוגיא זו דאסור לגרום מחיקת השם. והגאון הנ"ל בעצמו הרגיש בחולשית תירוצו לדחות מפני זה סוגיא ערוכה בשבת (ק"ך) דמפורש להדיא דבין לר' יוסי ובין לרבנן מותר לגרום מחיקת השם

שוב ראיתי בלבוש ביו"ד (בסימן רפ"ב סעיף י') שהרגיש בקושית הנו"ב הנ"ל בסוגיא דמגילה הנ"ל דאמאי צריך ליתן בכל חרס כיון דמותר לגרום מחיקת השם שכתב וז"ל ספר תורה שבלה או נפסלה נותנים אותה בכלי חרס וקוברין אותה אצל ת"ח. ומה שהצריכו לתת אותה בכלי חרס. הוא כדי שלא ירקב כ"כ במהרה. אע"ג דודאי סוף סוף ירקב בקרקע שיניחוהו שם. מ"מ כדי שלא ירקב מהרה והוה כאלו מחקנו אותו בידים כו' עכ"ל הטהור **(דמכתוב אחד לכולהו עלמא ילפינן מיניה בבנין אב לכל התורה כולה ולכאורה נראה שזה אי ילפינן מעיר נדחת לכל מצות שבתורה תלוי במחלוקות התנאים ביבמות מ"ו אי דנים אפשר משאי אפשר. אמנם אף אם נימא דזה תלוי במחלוקות אי דנים אפשר משאי אפשר עכ"ז ניחא התם בסוטה ל"ה שסדו בסיד ע"י גרמא דהתם ר' יהודה ס"ל דסדו בסיד על האותיות. ור' יהודה שם ביבמות ס"ל דדנים אפשר משאי אפשר דהוא ס"ל דגר הוה במילה בלא טבילה או בטבילה בלא מילה והטעם שסגי בטבילה בלא מילה. הוא משום שילפינן מאמהות שטבלו בעת קבלת התורה דדנים אפשר משאי אפשר

ו) וגם מדברי התוס' בשבת דף קל"ה [ד"ה מפני] מוכח שלא כדברי האבן העוזר. דהנה תניא בברייתא שם. בן שמונה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו אבל אמו שוחה ומניקתו מפני הסכנה. וכתבו התוס' וז"ל מפני הסכנה סכנת חלב כשיש הרבה בדדין ולא חיישינן שמא תטלטל אותו. ולא ידע רשב"א מאי איריא מפני הסכנה דאפילו לא יהיה אלא צערא בעלמא מותר ואפילו לחלב בעצמה להוציא חלב שבדדין אע"פ שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה דחמיר איסורא טפי מאיסור טלטול נראה דשרי. מידי דהוה אמפיס מורסא דשרינו משום צערא עכ"ל. ולדברי האבן העוזר דבהעמדת פיאווקע הוה מלאכה דאורייתא כיון שמתכוין להוציא דם שיקל מחלתו. א"כ הוא הדין בנותן לתינוק בן שמונה לינק להוציא חלבה מדדיה מפני סכנת דדיה הוה איסור דאורייתא ובתינוק לא נקרי מפרק כלאחר יד דדווקא בגדול היונק מקרי מפרק כלאחר יד דאין דרך גדול לינק אבל קטן שדרכו לינק לא מקרי כלאחר יד רק מפרק כדרכו כמו בפיאווקע. ורוב הפוסקים ס"ל דחולב הוה איסור דאורייתא. להתוס' שבת ע"ג תוס' ד"ה מפרק משום דקי"ל כר' יהודה דיש דישה שלא בגדולי קרקע. ולהרמב"ם משום דבעלי חיים חשיבי גדולי קרקע [עיין ברמב"ם בהלכות שבת פרק ח' הלכה ז' עיין שם במגיד משנה])**