שדי חמד באר בשדי חלק א רי

מצויה וחשיב גרמא כמו מים בכח שני. וא"כ ודאי לפי פירש המהרש"א אליבא דריש לקיש דס"ל דאשו משום ממונו ולא הוה כח דאדם. דשלא במקום גחלת חשיב גרמא בעלמא לענין מיתה ושאר דינים. וכמו דההיא דמשסה את שורו להרוג אדם שהוא פטור דחשיב גרמא כדמפורש בב"ק (כ"ג) ברש"י (ד"ה פטור משסה)

וא"כ לפי זה שמוכח שלמד"א אשו משום ממונו מה שהאש שורף שלא במקום גחלת לא הוה ככחו רק כמו שבהמתו עושה הדבר ומצד האדם חשוב כמו גרמא. א"כ בעיר הנדחת דכתיב ושרפת באש את העיר ואת כל שללה. איך יקיים המצוה הזאת כיון שמצד האדם שלא במקום גחלת לא חשיב כחו רק גרמא. א"כ צריך להניח גחלת על כל קרש וקרש מן הבית מתחילתו ועד סופו שלא להניח שום מקום פנוי בלא גחלת כמו שמולחים בשר שצריך שלא ישאר מקום פנוי בלא מלח. וכן צריך להניח גחלת על כל התקרה מתחילתה ועד סופה שלא ישאר מקום פנוי בלא גחלת וזה אי אפשר בשום אופן בעולם. דכיון דהתחיל הבית לשרוף באיזה מקומות. אז אי אפשר לשום אדם להיות בבית ולהניח גחלת על שאר הקרשים שבכותלים ושבתקרה. אלא ודאי צריך לומר שאף ע"י גרם מקיים המצוה של ושרפת כיון שהאדם גרם שישרוף. וא"כ הוא הדין שיקיימו מצוה של ושדת בסיד ע"י גרם. ה) ועוד יש להביא ראיה דאף ע"י גרם מקיימין המצות אליבא דכולהי עלמא. דהנה מצות השבתת חמץ בפסח היא מצוה המוטלת על האדם דהא כתיב תשביתו שאור מבתיכם. ומטעם זה הקשה הגאון ר' עקיבא איגר באו"ח סימן תמ"ו על הא דכתב המגן אברהם שם. בשם השל"ה דאם מצא חמץ בביתו ביום טוב דיוציא החמץ ע"י עכומ"ז דאתי עשה דרבנן דתשביתו (היינו שמיירי שביטל החמץ דלא צריך לבערו רק מדרבנן) ודחי ל"ת דרבנן דאמירה לעכומ"ז. דאיך יכול לבער החמץ ע"י עכומ"ז הא אין שליחות לעכומ"ז ולא מקיים המצוה וז"ל ולענ"ד יש לפקפק על זה. דיש לומר דלא מקיים בזה עשה דתשביתו. כיון דמבערו ע"י עכומ"ז. ואין שליחות לעכומ"ז. והוי כאלו נעשה הביעור ממילא דלא מקיים בזה עשה דתשביתו עכ"ל ואיתא בפסחים דף ל"ב דתרומת חמץ בפסח לר' אליעזר חסמא דס"ל כר' יוסי הגלילי דחמץ בפסח מותר בהנאה מריצה לפני כלבו והא במריצה לפני כלבו אינו עושה המצוה בידים. רק ע"י שמניח את החמץ לפני הכלב. גורם שהכלב ישביתנה מן העולם. דבשלמא במטיל חמץ לנהר למד"א (בפסחים כ"ח) דלא צריך לפרר אף דהמים ממסין אותם. ולא הוא. מ"מ כיון דדרך המים למסות הוה כמו אש ולמד"א אשו משום חציו הוה כמו עושה בידים כמבואר בתוס' בסנהדרין דף ע"ז (בד"ה סוף חמה) אבל במריצה לפני כלבו לא עשה הוא שום מעשה רק כלבו השבית את החמץ מן העולם. מיהו יש לומר דכיון דברי שהכלב יאכל את החמץ הוה כמו אש לענין נזקין ולמד"א אשו משום חציו חשיב כח האדם לכל הדינים שבתורה כמו שכתבו התוס' בסנהדרין ע"ז הנ"ל

אמנם התוס' בב"ק דף נ"ו ד"ה המעמיד רצו לומר כן ודחו סברא זאת וזה לשונם המעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו חייב כו' אין לפרש דחייב מטעם אש דברי הזיקא והוה כאלו נותן לשם אש כו'. דא"כ מטעם זה הוה ליה להתחייב אפילו בר"ה. ולא משתמע בשום דוכתא דליחייב בר"ה אפילו מקרב בהמתו אצל הפירות ומעמידה עלייהו עכ"ל אבל לפי מאי דקי"ל לדינא י"ל ראי' זו. כמ"ש דהוא מטעם אש דהרשב"א שם בב"ק בחידושיו כתב וזה לשונו דחע"פ שאין הבהמה שלו כיון שהעמידוה על הקמה הרי הוא כאלו מאכילה בידים כו' ואפילו בר"ה חייבין עכ"ל. וכן פסק הרב המגיד בפ"ד מהלכות נזקי ממון וכן פסק הבית יוסף בסימן שצ"ד וכן פסק הרמ"א בסימן הנ"ל בשו"ע סעיף ג'. והנה הבית יוסף שם כתב דהטעם שקי"ל כהרשב"א דטענת התוס' דלא משתמע לא טענה היא. דמילתא דפשיטא היא. דסברא הוא דהוה מזיק בידים וליכא לפליגי ביה בין ר"ה לרשות הניזק. אמנם מצינו להתוס' במקום אחר דפשיטא מסברא דזה לא מקרי כעושה המעשה בידים ואף למד"א אשו משום חציו. דהנה בביצה (דף כ"ז) כתבו התוס' (בד"ה ועל) וזה לשונם חלה שנטמאת (ביו"ט) לא יזיזנה ממקומה פירש"י דלמאי חזי אי לאכילה הא טמאה היא. אי להסקה תחת תבשילו אין שורפין קדשים ביו"ט. וכי תימא יריצנה לפני כלבו כו' ויש לומר דנתינה לכלבו אע"ג דאין כאן טורח זהו ביעורו וכשם שאין שורפין קדשים ביו"ט כך אין מבערים. דרחמנא אחשביה להבערתו כו' וקשה דהא דאין שורפין קדשים ביו"ט. היינו טעמא משום טורח מלאכה לעשות אש ולעסוק בשריפתו. אבל הכא כשנותן החלה לפני כלבו. אין כאן שום טורח מלאכה כו' עכ"ל. אבל באמת אם נימא כפי שרצו התוס' בב"ק לומר דכיון דברי שהבהמה תאכל הוה כמו אש וחשיב כאלו עביד אש. א"כ הוה כאלו זרק את החלה לאש וכאלו עביד מלאכה ביו"ט כיון דאשו משום חציו וחשיב כמו כחו דוודאי אף אם האש מוכן אסור לזרוק החלה לאש א"כ מה לי שזורק חלה לתוך האש. ומה לי שזורק החלה לפני כלבו ואין בזה טורח יותר מבזה. וראיתי להאבן העוזר באו"ח (סימן שכ"ח) שכתב וזה לשונו. אך נראה לענ"ד דלהעמיד עלוקה (פיאווקע) בשבת אסור מן התורה. מטעם אחר. משום דקשיא לי. אהא דאמרי מעמיד אדם בהמתו על גבו עשבים בשבת והא קי"ל בח"מ סימן שצ"ד סעיף ג' העמיד בהמת חבירו על גבו קמת חבירו אפילו בר"ה חייב נזק שלם דהוה מזיק בידים וכיון דלענין ניזקין מקרי מזיק בידים ולא גרמא. א"כ אמאי שרי לעשות כן בשבת. ואין לחלק בין לענין ניזקין ובין לענין מלאכה. דהא אנן איפכא שמעינן. דבב"ק (ס') גבו אש שאין יכול להעביר מעצמו ורוח הבעירתו פטור. ופריך בגמרא מה שנא מזורה ורוח מסעייתו דחייב בשבת. ומשני רב אשי הני מילי לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה. אבל הכא גרמא הוא כו' הרי אף דלענין הזיק פטור אפילו הכי לענין שבת הוה מלאכה לחייב. וא"כ בהעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו דחייב לענין הזיק כמזיק בידים ק"ו דליהוי מלאכת בשבת. ואמאי שרי לכתחילה. ועל כרחך צריך לומר דלענין ניזקין הכל תלוי אי ברי הזיקא או לא. להכי בהעמיד בהמתו על גבו קמת חבירו חייב (אף בר"ה) משום דברי הזיקא ובזורה ורוח מסעייתו פטור. אבל בשבת הכל תלוי במלאכת מחשבת על כן בזורה ורוח מסעייתו. דמחשבתו לברר מתוכו הפסולת ונעשית מחשבתו. אף שהרוח מסעייתו חייב. דהא נעשית המלאכה על ידו. אבל בהעמיד בהמתו על גבו מחובר. דאין כוונתו ומחשבתו על שום מלאכה רק שבהמתו תאכל ותמלא כריסה. ואין מחשבתו על המלאכה כלל. לכן פטור. כיון דהוא אין עושה כלום וגם מחשבתו לא היתה על המלאכה כלל. ולפי זה בעלוקה (פיאווקא) דעיקר מחשבתו שמעמידה כדי שתעשה חבורה באדם ושתמצוץ דמו **(מותר במקום מצוה. ואף במקום דלא שייך לומר דאתי עשה ודחי ל"ת. דהערוך הביא ראיה לדבריו מהא דאיתא בסוכה (ל"ג) ר' אלעזר בר' שמעון אומר ממעטין ענבים ביו"ט (פירש ענבי הדס). ופריך והא מתקן מנא. ומוקים ליה. במתכוין לאכילה ופריך והא מודה ר"ש בפ"ר. ומשני. לא צריכא דאית ליה הושענא אחריתא. אלמא כיון דלא ניחא ליה ולא חייש בהאי תיקון שרי. אע"ג דפסיק רישיה הוא. ודחי התוס' כתובות הנ"ל את ראייתו זאת. דאיכא למימר דמשום מצוה שרי. וכן כתבו שם התוס' בסוכה. והכא ודאי ליכא למימר דשרי מטעם עשה דוחה ל"ת. דהא אית ליה הושענא אחריתא. ועוד דלא הוה בעידנא ולא דחי עשה אף איסור דרבנן היכי דהוה שלא בעידנא כדמבואר במגן אברהם הנ"ל

ה) ויש לחלק דשאני בשריפת עיר הנדחת, דכיון שאי אפשר לקיים המצוה בגופו או בכחו למד"א אשו משום ממונו רק ע"י גרמא. א"כ גלתה תורה בהדיא שמקיימין מצוה זאת ע"י גרמא שלא ע"י גופו וכחו. אבל במצוה שאפשר לקיים ע"י גופו או כחו. וליכא ראיה מן התורה שמקיימין אותה ע"י גרמא. צריך לקיים אותה ע"י גופו או כחו ולא ע"י גרמא כיון דהתורה הטילה על האדם לעשות המצוה בעי לעשות ע"י גופו או כחו. אמנם נראה כיון שבמצוה אחת גלתה תורה שמקיימין את המצוה ע"י גרמא היינו בשריפת עיר הנדחת דסגי לו לאדם בעשיית המצוה שתתקיים ע"י גרמא. שוב ילפינן מינה בבנין אב לכל המצוות שבתורה שסגי שתתקיים המצוה ע"י גרמתו)**