שדי חמד באר בשדי חלק א רט

ואף להחולקים על הערוך וס"ל דפ"ר דלא ניחא ליה אסור הוא רק דרבנן אף בשאר איסורין. דהנה התוס' בכתובות הנ"ל דחו ראיית הערוך מההיא דפרק התדיר. דאיכא למימר דמצוה שאני. וא"כ מוכח שהוא איסור דרבנן דאי הוה איסור דאורייתא לא הוה שרינן איסור דאורייתא משום מצוה. ג

) ולפי זה איכא למימר דמותר להעביר דיו על גבו דיו על אותיות השם אף דרשומן ניכר משום נוי, דכיון דכוונתו לנוי ונוי הוה מצוה. א"כ מותר בפ"ר דלא ניחא ליה שהוא איסור דרבנן אף בשאר איסורין. כמו במזלפין יין על גבו אישים ד) ועוד דיהא מאיזה טעם שיהי'. מ"מ כיון שכתבו התוס' דמשום מצוה מותר פ"ר דלא ניחא ליה. א"כ מותר נמי משום נוי. כיון דנוי הוה מצוה. מיהו איכא למימר דדוקא במקום שמקיים מצוה גמורה שרי פ"ר דלא ניחא ליה משום מצוה. אבל נוי דלא הוי מצוה גמורה. רק הידור מצוה. אפשר דלא שרי

מיהו דוקא באותיות של השם שהוא קודש בודאי איכא למימר דאסור להעביר דיו עליהם מדרבנן. לדעת התוס' דפליגי על הערוך וס"ל דפ"ר דלא ניחא ליה אסור מדרבנן. אבל בתיבת אל שבעיר בית-אל שקרא יעקב לעיר לוז שכתבנו שהוא ספק קודש ספק חול. מותר להעביר דיו עליו אף לדעת התוס' דפליגי על הערוך. דהוה ספק דרבנן ואזלינן לקולא. ומותר אף לכתחילה ובפרט דהכא איכא נוי דהוה הידור מצוה

ה) ולפי זה שכתבנו שהיכי שלא ניחא ליה בהמחיקה מותר לדעת הערוך אף מדרבנן ולדעת התוס' אסור רק מדרבנן יתורץ הקושיא שהקשו האחרונים הובא בשו"ת מעיל צדקה (בסימן כ"ג ועוד בשאר תשובות אחרונים) בהא דאיתא בסוטה (ל"ה) דכתבו ישראל את התורה בשבעים לשון ואחרי כן סדו אותם בסיד ואיך עברו על מחיקת השם (ואף דהמעיל צדקה דחה קושיא זו דשאני הכא דגלתא תורה בהדיא שמותר למחוק. אמנם אין בו כדי דחוי. דהתם בסוטה איכא תנא אחרינא שמפרש דסדו בסיד קודם הכתיבה והיה ליה להך תנא לפרש כאידך תנא ואף דאיכא למימר דהאי תנא ס"ל דמשמעותא דקרא הוא דסדו בסיד לאחר הכתיבה. הא מוכח בפרק התדיר [צ"א] דהיכי דאיכא איסור מן התורה עקרינן לקרא ממשמעותא ומפרשינן בענין דלא יעברו על איסור כמו שכתבנו באות שלמעלה [בהגה ג'] וא"כ היה לו לפרש כאידך תנא ולפי הנראה אישתמיטתיה להמעיל צדקה הסוגיא דפרק כל התדיר) דהא התם לא נתכונו למחיקה, כלל ולא ניחא להו בהמחיקה רק רצו לקיים מצות ושדת בסיד מותר להערוך אף מדרבנן כמו במזלפין יין על גבו אישים. ולהתוס' החולקים מותר מן התורה והיכי דאיכא מצוה מותר אף מדרבנן

שוב ראיתי שאין התירץ הזה עולה יפה שהרי התם בסוטה ס"ל לר' יהודה דכתבו על האבנים ואח"כ סדו בסיד. ולר' יהודה אף פסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור מן התורה. כדמוכח מההיא דפרק כל התדיר (דף צ"א הנ"ל)

ו) אמנם כיון דאתי הך קושיא לידינו נימא בה מלתא וגם על ידי הדברים שנכתב יבורר לנו איסור בדבר אשר הבית אפרים החליט שמותר. דהנה בשבת (ק"ך) איתא שע"י גרם מותר למחוק את השם (לכל הפחות מדאורייתא) וא"כ איכא למימר דסדו בני ישראל את האזכרות ע"י גרם. ואין לומר דאם סדו על ידי גרם לא קיימו המצוה של ושדת בסיד. דיש להביא ראיה דגם ע"י גרם מהני קיום מצוה. דהנה לריש לקיש דס"ל (ב"ק כ"ב) אשו משום ממונו. כל היכי דלא הצית בגופיה של אדם פטור ממיתה כדאיתא שם בהדיא דהוה כאלו קטל תוריה גברא. כיון דאשו משום ממונו ועיין בסנהדרין דף (ע"ז) במאי דקאמר רב פפא האי מאן דכפתיה כו' אבל בכח שני גרמא בעלמא הוא ואמר רב פפא זרק צרור כו' וע"ש היטב בעמוד א' בתוס' ד"ה סוף חמה לבא ויראה דמוכח דלמד"א אשו משום ממונו ולא חשיב כחו. דמיקרי גרמא בעלמא לענין מיתה ולענין שאר דינים. ורק חייב בניזקין מטעם ממונו כמו שורו שהזיק. ועוד כיון דלית ליה אשו משום חציו א"כ מה לי מים בכח שני דחשיב גרמא. ומה לי אש שלא במקום גחלת. דהוה כמו כח שני דחשיב גרמא. וע"ש במהרש"א על התוס' הנ"ל שהוא מפרש את כוונת התוס' שאף למד"א אשו משום חציו. אין חייב מיתה אם המית את האדם ע"י אש שלא במקום גחלת אלא במקום שהאש הולך מעצמו אף בלא רוח מצויה. אבל במקום שאין האש יכול לילך מעצמו בלא רוח מצויה והלך האש ע"י רוח מצויה והמית את האדם פטור ממיתה. דהוה כמו כח כחו. כיון שאין יכול להגיע שם מעצמו וצריך לסעויה של רוח **(עם הסופר הראשון. והיכי דהפסד הלוקח שוה עם הפסד הסופר כתב הרשב"א דנאמן הסופר אף דהוא הפסד מועט כמו ביריעה אחת או בדף אחד. דלא שייך לומר דלהקניט הוא אומר כן, אלא היכי דהפסד הלוקח הוא גדול מן הפסד הסופר. אבל היכי דהפסד הסופר שוה להפסד הלוקח לא שייך לומר דלהקניט הוא אומר כן. ועוד דלפי סברת המקשה שיכול לחזור ולקדשם א"כ לא יהיה שום הפסד להלוקח רק כל ההפסד יהיה של הסופר. שהרי הלוקח לא מפסיד מידי. שמה שצריך ליתן לסופר אחר בעד העברת הקולמוס לקדשם ינכה מן שכר הסופר הראשון א"כ אינו מפסיד מאומה וכל ההפסד היא של הסופר היינו או שיחזור ויקדשם. בעצמו בהעברת קולמוס או שינוכה משכרו. וא"כ ודאי שקושטא קאמר כמו בההיא דר' אבהו ונאמן שהאזכרות פסולים. וא"כ לדעת הש"ך שהיכי שהאזכרות נכתבו שלא לשמן מותר למוחקו ע"מ לתקן א"כ כש"כ שמותר להעביר עליהם קולמוס לחזור ולקדשם אף אם בדיו על גבו דיו יש בו משום מחיקה כסברת התשב"ץ. ובאמת כוונת המקשה שמקשה שלחזור ולקדשיה היינו שיהי' הנאמן הסופר לפסול האזכרות כל זמן שלא יחזור ויקדשם ודלא כר' אמי. וממילא יכול לחזור ולקדשם בהעברת קולמוס אף דבדיו על גבו דיו איכא מחיקה. משום דאזכרות שלא נכתבו לשמן מותר למוחקו ע"מ לתקן. כסברת הש"ך

ג) ואין לומר דהתם גבו מזלפין על גבו אישים מטעם עשה דוחה ל"ת קאתינן עלה דשם בפרק התדיר מוכח דלר' יהודה דס"ל דבר שאין מתכון אסור לא שרינן לזלף על גבו אישים ולא אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת אלא מוקי הקרא דמייתי שמואל שמזלפין יין על גבו אישים לדרשה אחריתא ורק שמואל דסבר כר' שמעון דדבר שאין מתכוין מותר ולא צריכים אנחנו לבא מטעם עשה דוחה ל"ת לא עקרינן ממשמעותו לדרשה אחרינא כמו שמבואר ברש"י שם ד"ה ה א ר"י וד"ה הא ר"ש

ד) מיהו יש לדחות ראיה זו דאיכא למימר דמההיא דמזלפין יין על גבו אישים ליכא ראיה דמשום מצוה שרינן איסור דרבנן של פ"ר דלא ניחא ליה דהתם גבו מזלפין יין על גבו אישים שאני דכיון דלא מפקינן משמעותא דקרא כיון דליכא איסור דאורייתא ואיכא מ"ע גמורה לזלף יין על גבו אישים א"כ וודאי אין יכול איסור דרבנן להפקיע מידי מ"ע דאורייתא דאתי עשה מן התורה ודחי ל"ת דרבנן דדווקא היכי דגזרו רבנן על האי מלתא גופא כמו בסדין בציצית אמרינן דיש כח לרבנן לבטל מ"ע דאורייתא בשב ואל תעשה אבל היכי דלא גזרו אהאי דבר גופיה רק עשו איסור דרבנן במקום אחר ואחר כן פגע עשה דאורייתא באיסור דרבנן אז ודאי דחי עשה דאורייתא לאיסור דרבנן. דלא עדיף לא תעשה דלא תסור שאיכא באיסור דרבנן משאר לא תעשה כדמבואר במגן אברהם (בסימן תמ"ו סק"ב) דכל דתיקון כעין דאורייתא תיקון והיכי דבאיסור דאורייתא בכה"ג היא עשה ול"ת לא אתי עשה ודחי ליה. אף שהוא איסור דרבנן. אבל היכי דבאיסור דאורייתא בכה"ג היה רק ל"ת גרידא. אז דחי עשה לא תעשה דרבנן. דלא עדיף ל"ת דרבנן מל"ת דאורייתא. אבל באמת אין בדיחוי זה כדי דיחוי. שהתם נמי במזלפין אישים. ליכא למימר. דמטעם דאתי עשה דאורייתא ודחי ל"ת דרבנן מותר לזלף על גבו אישים. דהא התם במכבה אש מן המזבח איכא עשה ולא תעשה היינו ל"ת דלא תכבה אש על המזבח ועשה דאש על המזבח תמיד תוקד. וא"כ אף היכי דהאיסור כבוי הוא מדרבנן לא אתי עשה ודחי ליה. דכל דתיקון כעין דאורייתא תיקון. כדמבואר בהר"ן על אלפסי בסוף מסכתא ר"ה [הביא דבריו המגן אברהם הנ"ל]. ועוד יש להביא ראיה דס"ל להתוס' דפ"ר דלא ניחא ליה)**