שדי חמד באר בשדי חלק א רח

ממסכתא שבת דאפילו להערוך דס"ל דפסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר. היינו במלאכת שבת. דבעינן מלאכת מחשבת. אבל בשאר איסורין מודה דאסור. תמוהין דהרי בדברי הערוך מבואר להדיא דאף בשאר איסורין ס"ל דמותר. דהנה בכתובות (דף ו' בתוס' ד"ה האי) כתבו דעיקר ראיית הערוך הוא מפרק כל התדיר וזה לשונם ועיקר ראייתו מפרק כל התדיר (זבחים צ"א) דקאמר אליבא דרבי שמעון מזלפין יין על גבו האישים אע"ג דפסיק רישיה הוא דוודאי מכבה הוא. (פירש וקא עבר על לאו דלא תכבה אש על המזבח) כיון דלא ניחא ליה בהאי כיבוי שרי עכ"ל הרי בהדיא דהערוך ס"ל דבכל איסורין שבתורה פסיק רישיה דלא ניחא ליה שרי וגם הרא"ש בעצמו בפרק הבונה סימן א' כתב כדברי התוס' שהערוך הביא ראיה לדבריו מפרק כל התדיר ועוד כתב הרא"ש שם וזה לשונו ועוד הביא ראיה בערוך. מהא דר' אליעזר דמילה (קל"ג) דפריך בגמרא ואביי אליבא דר' שמעון האי (קרא) דבשר מה עביד ליה. אמר רב משרשיה באומר אבי הבן לקוץ בהרת בנו קאמכוין ופריך בגמרא ואי איכא אחר ליעבד אחר כדריש לקיש ומשני דליכא אחר אבל אי הוה אחר מותר לכתחילה אע"ג דפסיק רישיה הוא דאי אפשר למול בלא קציצת בהרת מאחרי שאינו נהנה בדבר. אלמא דשרי ר' שמעון פ"ר בדבר שאינו נהנה עכ"ל. והא קציצת בהרת הוא שאר איסורין ואפילו הכי ס"ל להערוך דשרי. וגם הר"ן ז"ל על האלפסי בסוף פרק שמונה שרצים כתב שהערוך הביא ראיה לדבריו מהא דמוכרי כסות מוכרין כדרכן וז"ל והביא (הערוך) ראיה מדאמרינן לעיל בפרק במה מדליקין (כ"ט) מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. אלמא אף שהוא לובש כלאים בודאי כיון שאינו מתכוין ולא ניחא ליה שרי עכ"ל. הרי אף בלאו של שעטנז שהוא שאר איסורין מתיר הערוך. וא"כ על כרחך צריך לומר שמה שכתב הרא"ש בפרק שמונה שרצים (סימן ט') והר"ן שם דאפילו להערוך שלא אסר פ"ר דלא ניחא ליה. הוא דווקא באיסורי מלאכות של שבת דבעינן מלאכת מחשבת. אבל בשאר איסורין אסור פ"ר דלא ניחא ליה. כתבו זאת מסברא דנפשייהו. דאף אם נימא באיסורי מלאכת שבת כדברי הערוך דפ"ר דלא ניחא ליה מותר הוא דווקא באיסורי מלאכת שבת דבעינן מלאכת מחשבת. אבל בשאר איסורין אסור. אבל ודאי דהר"ש והר"ן מודים דהערוך בעצמו ס"ל דפ"ר דלא ניחא ליה מותר אף בשאר איסורין. שוב ראיתי להבית מאיר בסימן ש"ך שהשיג על המגן אברהם וכתב כדברי

והנה לפי דעת הערוך בוודאי מותר לתקן אותיות השם בדיו על גבו דיו אף אם רשומן ניכר ואף אם נימא כדעת האחרונים הנ"ל שבדיו על גבו דיו איכא איסור מחיקה. דהא אין מתכוין למחוק. רק לתקן ולא ניחא ליה כלל בהמחיקה. וא"כ שרי אף לכתחילה:

**(דהא כיבוי אש על המזבח הוא שאר איסורין)** **(שאין אזכרות שלו כתובות לשמן אינו שוה כלום ופריך וליעבר עלייהו קולמוס וליקדשיה. והנה זה נראה וודאי. דהכא אף שאומר שכתבו שלא לשמן ולדעת הש"ך בכתבו שלא לשמן מותר למחוק ע"מ לתקן. לא היינו מניחים אותו למחוק ע"מ לתקן. כיון דאנן אמרינן שהיא ספר תורה כשירה כי האזכרות נכתבו לשמן והוה כאלו יש עדים שנכתבו האזכרות לשמן. כמו שכתבו התוס' בב"ב (דף ל"ג תוס' ד"ה ה"ג לסוף) וזה לשונם דהתם בספר תורה כיון שהיא ביד לוקח כאלו יש עדים שנכתבו לשם. ומכל מקום מפסיד שכרו. כיון שמודה שאין חייבין לו כלום עכ"ל. א"כ אין אנחנו רשאים להניחו למחוק ואם התרו בו ומחק לוקה מלקות ארבעים. דדוקא לענין לחובתו נאמן להפסיד שכרו. אבל אינו נאמן לומר אף לגבי עצמו שהאזכרות נכתבו שלא לשמן ורשאי הוא למחוק. וא"כ אמאי פריך הגמרא וליעבר עלייהו קולמוס הא לא יניחו אותו להעביר בקולמוס כיון דבדיו על גבי דיו איכא מחיקה ואנחנו מחזיקין שנכתבו האזכרות לשמו ועבר על לאו דלא תעשון כן. אסור לנו להניחו ליעבר קולמוס לעבור על לאו דאורייתא. ויש להביא ראיה מזה לשיטת הערוך (הובא בפנים לקמן) דפסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר אף בשאר איסורין והכא כוונתו לכתוב ולא למחוק. ואף שפסיק רישיה הוא שימחוק הא לא ניחא כלל בהמחיקה. לפיכך מותר. והוה ממש כמו שהביא הערוך ראיה לדבריו מזבחים (צ"א) דקא מזלפין יין על גבו אישים אע"ג דפסיק רישיה הוא דוודאי מכבה וקא עבר על לאו דלא תכבה אש על המזבח. מ"מ שרי משום דלא ניחא ליה בהאי כיבוי. אמנם תקשה על תשובת בא"ח בשם התשב"ץ גופא. דאמאי אסור להעביר קולמוס בדיו על דיו היכי דרשומן ניכר ליפות את הכתב משום דהוה מוחק. הא הוא מכוין ליפות את הכתב ואף דממילא מוחק. מותר. דה"ל פ"ר דלא ניחא ליה. ויש לומר דהנה הר"ן בשבת. בריש פרק חבית על הא דאיתא שם צנור שעלו בו קשקשין ממעכן ברגלו בשבת מתקן כלאחר יד הוא ובמקום פסידא לא גזרו בו רבנן. כתב וז"ל ואם תאמר למה אסרו רבנן לכבות דליקה בשבת והא מלאכה שאינה צריכה לגופא היא כו' ולא מתסר אלא מדרבנן כו' עכ"ל והנה מתבאר מדברי הר"ן אלה דמצנור שעלה בו קשקשין שמותר למעכן. לומדים מזה שאף בשארי איסורי דרבנן מותר היכי דאיכא פסידא. וא"כ לפי מה שיתבאר אי"ה בפנים לקמן. דהתוס' ס"ל דאף אם נימא דלא כדעת הערוך ואסור פ"ר דלא ניחא ליה. היינו מדרבנן אבל מן התורה מותר. וא"כ איכא למימר דהיכי דאיכא פסידא מותר אף מדרבנן. ואף לפי מה שתירץ הר"ן דמשו"ה אסור לכבות דליקה אף דהוה איסור מדרבנן. משום דשאני כיבוי. דכיון דאם היו צריך לגופו הא אסור מן התורה ואין הכל בקיאים לחלק בין מלאכה הצריכה לגופיה לשאינה צריכה משום הכי אסרו רבנן אפילו במקום פסידא. מ"מ הכי גבו פ"ר דלא ניחא ליה כלל כולהו עלמא ידעו לחלק. ותדע שהרי להערוך מותר לכתחילה ולא חיישינן שמא לא ידעו לחלק בין פסיק רישיה דניחא ליה לפ"ר דלא ניחא. וא"כ לפ"ז יש ליישב דברי הבא"ח בשם התשב"ץ. דהוא ס"ל דפסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור מדרבנן. וא"כ בגיטין דמפסיד כל שכר הס"ת דאיכא פסידא טובא. לא גזרו רבנן בפסיק רישיה דלא ניחא ליה. אבל היכי דרשומן ניכר דמותר לקראות בהספר תורה ורק רוצה ליפות את הכתב בדיו על גבו דיו אסור מדרבנן. דפ"ר דלא ניחא ליה אסור מדרבנן. לפיכך שפיר פסק הבא"ח בשם התשב"ץ דאסור להעביר קולמוס על אותיות השם היכי דרשומן ניכר

אבל באמת אין מכאן ראיה לדעת הערוך. דהקושיא שהקשינו יש לתרץ. דהנה שם בגיטין איתא ההוא דאתא לקמיה דר' אבהו א"ל ס"ת שכתבתי לפלוני גוילין שלו לא עיבדתים לשמן. א"ל ס"ת ביד מי. א"ל ביד לוקח. א"ל מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך נאמן אתה להפסיד ס"ת. ומאי שנא מדר' אמי. (דאמר לעיל דנאמן אתה להפסיד שכרך ואין אתה נאמן להפסיד ספר תורה) התם (בדר' אמי) איכא למימר טעו בדר' ירמיה. הכא כיון דקא מפסיד כוליה אגריה ואתא ואמר. אימור קושטא קאמר. וכתב רש"י וזה לשונו התם (בדרבי אמי) איכא למימר דמשקר ונתכווין להקניט. וסבור שלא יפסיד אלא שכר אזכרות כר' ירמיה. אבל הכא גבי קלפים דיודע הוא שיפסיד כל שכרו. ואתי ואמר אימר קושטא קאמר עכ"ל. וכתב הרשב"א וזה לשונו פי' רש"י ז"ל דסבור הוא (בההיא דר' אמי) שלא יפסיד אלא שכר האזכרות שבו כסברתיה דר' ירמיה. וניחא ליה דליפסיד איהו הפסד מיעוט כי היכי דליפסיד אידך כוליה ספר. אבל הכא דפסיד כולי' אגריה מהימן והקשו עליו. דלפי פירושו אי אמר הכי בדף אחת או ביריעה אחת לא היה נאמן. דהפסד מועט הוא ולא מצינו כאן חילוק בין הפסד מרובה להפסד מועט, ולא ידעתי עיקר לקושיא זו. דודאי אף לפי פירושו של רבינו רש"י ז"ל אף ביריעה אחת נאמן. דלגבי אותה יריעה מפסיד הוא כוליה אגריה ולוקח נמי לא מפסיד אלא אותה יריעה. א"כ חזר הדין להיות ביריעה אחת כדין כל הספר. וא"ת א"כ בהאזכרות נמי ניהמניה לגבייהו וליפסיד שכר האזכרות. הא ליתא. דבהאזכרות אי מיהימנת ליה כוליה ספר אינו שוה כלום עכ"ל והנה לפי זה אליבא דהמקשן דמקשה דליחזר וליקדשיה. באמת נאמן הסופר דההזכרות פסולים וצריך לחזר ולקדשם. דהא שוה ההפסד של הסופר עם ההפסד של הלוקח. שהרי מה שצריך הלוקח לשלם לסופר אחר בעד העברת הקולמוס ינכה משכר הס"ת שקצב)**