פעמוני זהב חלק ב שמט

השמטות סימן מ"ו

ש"ך סק"ח ז"ל כתב הריטב"א וז"ל פירוש שהיו עדים חתומים בו והאחד אומר וכו'. אבל ליכא לפרושי ודאי לא היה בו תנאי ומכחיש את העד דא"כ הוה חד מייניהו משקר והו"ל עד"א בהכחשה ע"כ. ראיתי בס' משפט וצדקה ביעקב ס' צ"ט ששם הקשה הרב כמוהר"ש אלבאז זלה"ה על דברי הריטב"א אלו שהביאם מר"ן בבד"ה וז"ל ולדידי קשה לי דמאי נפקא לן מינה מאחר שהמחבר ז"ל פסק ה"ר מתתיה ז"ל שהעד שאומר תנאי נאמן והב' אינו כלום ואין על הנתבע אלא שבועת הסת כמ"ש לקמן ספ"ב סי"ב א"כ מה לי מכחיש מה לי אינו מכחיש דן אחד להם ואפשר שאף הרב בבד"ה לא אמרה למלתיה אלא על דברי הרמ"ה ז"ל שכתב בשמו שהעד שאמר לא היה תנאי מחייבו שבועה דכל מקום שהאמינה התורה עד"א כשנים ואין דבריו של אחד במקום שנים ופירש הוא ז"ל דבריו דוקא אם אומר לא שמעתי וכו' אבל אם אמר ודאי לא היה תנאי הו"ל עד"א בהכחשה ואין כאן עדות עכל"ה לקוצ"ד לא ידעתי מה תמיהא יש כאן אפילו נניח דברי הרב בד"ה הביאם על דברי רב מתתיה צריך לכתוב כן דהא רבינו מתתיה דבריו הם הם כמ"ש רבינו הטו"ר ז"ל ונראין דברי רב מתתיה שכתב אפע"פ שעד אומר תנאי נאמן מ"מ כיון דרב נחמן מחייב שבועה וכו' ועל זה יוצדק מה שהביא הרב בד"ה על לשון זה שכתב רב מתתיה אפע"פ שעד"א בענין וכו' לזה מוכרח לפרש דמיירי שאין האחד מכחישו דאי במכחישו מאי אולמיה דקרי ליה נאמן הרי מכחישין זה את זה אלא מוכרח לומר בשאין האחד מכחישו מיירי

ואל תקשה סו"ס הואל ולדעת רבינו מתתיה בין מכחישו ובין אין מכחישו אין עליו כ"א הסת א"ך מה איכפת לן להשמעינו דין זה בשאינם מכחישין זא"ז לזה יש לתרץ בפישיטות ולומר דכוונתו להשמעינו דלא כהרמ"ה דסבר דבמקום שאינם מכחישין זא את זה הו"ל עד האומר שלא היה תנאי הוי כשניים לגבי האומר תנאי הואל והתורה האמינתו לענין שבועה ולחייבו שבועה נגד העד על זה בא לומר רבינו מתתיה דאין הדין כן אלא במקום שאינו מכחישו אלא אחד אומר תנאי ואחד אומר לא שמעתי דאזי אינם מכחישין זא"ז עכ"ז אין על הנתבע כי אם הסת ועיין בדברי הסמ"ע ס"ק ק"א וק"ל

סמ"ע ס"ק ק"ר ואם כתב וכו' עיין באה"ט מה שהקשה דברי הסמ"ע זה עם דבריו דסכ"ט ועיין בסכ"ט מה שיישבתי וק"ל: סימן ס"ג

המוצא שטר וכו' שאל ממני לזייף וכו' אין גובין וכו'. ראיתי בס' ז"א סנ"ח ז"ל שטר שזמנו שנת בע"ת ורצה לזייף ולמחוק אות ב' ולהקדימו ומחקה וטוענים היורשים ששטר זה פסול כי השום הבית היה נכר אף שנתקיים יהיה פסול וכהא דפסק מר"ן בס' ל"א ובס' ס"ג מי שהועד עליו שהיה רוצה לזייף וכו' פסקינן דמיהא לא ארייא דהתם מבקש לזייף עקר השטר ולזייף החותמין ולכן אף אם נתקיים בחותמיו חיישינן עד שיעידו עדי השטר על חתימתן אבל הכא שטרא לא אתרע כלל אלא שרצה המזייף לגרור אות אחת וכיון דהיה נכר מה היה כתוב שם דיינין ליה כדכתיב דלא אתיילד רעותא בגוף השטר ועקרו וכן בכל דבר שיש לחוש שמא הוסיף או גרע בשטר כמו עדים שהרחיקו חתימתן מן השטר אין למדים ממנו כיון דאיכא למיחש שמא זייף אין למדים מאותו תוס' שיש לחוש שמא הוסיף אבל אין פוסלים כל השטר וברור ע"ך: סימן מ"ז

סמ"ע סקל"ה ומת אחד מהן ה"ה אי הוה חי ואינו במדינה ע"כ עיין בב"ח שמדקדק מדברי הטור דמדלא כתב דין זה על דינא קמא דפסק הש"ע כאן סעיף י"א ש"מ דדין זה לא כתבוהו אלא במת דוקא הואיל ואין תקנה היקלו אבל אם היה העד השני חי לא. יעו"ש אכן בפרישה ישיב דקדוק זה וכתב משם הנמק"י דאפילו בחי מהני והוא מה שכתב כן בסמ"ע וכן הסכים הש"ך סקל"ה ע"ע

ש"ע סי"ג שנים שחתמו וכו' כתב נ"י משם הריטב"א וז"ל שאם בא אחד מן השוק והעיד על חתימת החי ואח"כ בא החי והעיד על עצמו כשאחיו של חי מצטרף עם אחד להכיר חתימת המת נמצא דליכא אפומא דאחיו אלא פלגא אבל אם העיד ראשונה החי על עצמו הוי אידך יתר שהוא כנטול ומכאן נראה דאחי או בין של אחד מהם יכול להצטרף עם אחד לקיים חתימת קרובו וגם על חתימת העד השני דלא נפיק אפומא דקרובין אלא פלגא דממונא אם אחד מעידי השטר מעיד על חתימת ידו ועד מן השוק מעיד על חתימת העד השני ודיין אומר זה כתב ידי. לזה אני אומר שמועיל שהעד לאו על המנה בלחוד הוא מעיד אלא אף אחתימת ידו מעיד ושנים מעידין על חתימת חבירו. הרמ"ע הובא דבריו בס' גוא"ל יע"ש

ש"ע סכ"ה אם באו עדים והעידו שבשעה שנתקיים בפניהם לא היו במעמד אחד אלא כל אחד קבל עדותו בפני עצמו פסול ויש מי שמכשיר ע"כ עיין להרה"ג מהריט"ץ זלה"ה בס' ק"ו שכתב וז"ל בעניין קיום שטרות הלא כתבתי לך שתי תשובות שלי בארוכה שהיא מחלוקית בין הרמב"ן והרא"ש כי סברת מוהרי"ק ז"ל דלהרא"ש יכול כי אחד מהדיינים לקבל העדות בפני עצמו ולדעת הרמב"ן פסול אם לא קבלוהו שלשתן יחד ולע"ד כתבתי שאפילו לדעת הרמב"ן אפע"פ שקבל כל אחד בפני עצמו ולא חתם אם אח"כ נתוועדו במותב תלתא ואמרו הוברר