פעמוני זהב חלק ב שמז

ומסיים בה דמן הטעם האמור אפילו ביישה לאיש וסיים הרב מש"ה מדידיה ואמר ואנן בדידן מנהגינו להחרימה בשכינותיה שלא לדבר עמה ואם היא עומדת במרדה לעשות כדבר הרע הזה חובשין אותה במקום אשר הנשים אסורן למען יווסרון כדת מה לעשות לא שנה אשה עם רעותה כ"ש עם איש. סופא דמילתא בהני אין לדיין אלא מה שעניו רואות ולפי המבייש והמתבייש ולשעתו ולמקומו ובלבד שיכווין לבו לשמים ועיין בתשב"ץ ח"ב סר"ד ע"ש אלה היו דברי הרב מש"ה אמת ועיין לקמן בסמ"ע סתכ"א ס"ק ז"ך דלדעת מהר"ם הושוואה אשה לאיש יע"ש אך יכולני לומר דהתם בבזיון שעשתה מעשים בידים איירי ולא בדברים ולא פליג מהר"ם על מהר"ש יונה הנז"ל וק"ל

סמ"ע ס"ק מ"ח וע"ל סס"א וגם המחבר סתם וכתב שם כן בס"ו וכאן תנו בשם י"א וכבר כתבתי כמה פעמים דאין הוכחה מלשון י"א דפלוגתא היא אלא דבמקום דמצא שיחיד כתב כן ואינו מפורסם בשאר פוסקים רגיל המחבר ומור"ם לכותבו בלשון י"א עכ"ל. לכאורה יש לתמוה דהואיל והיא סברא יחידאה מביאה בשם י"א א"ך למה לעיל בס"א ס"ו כתבה בסתם הו"ל גם שם לכותבה בשם י"א אלא דאפשר לתרץ ולומר דהואיל ועקר דינים אלו הם בסימן זה לכך לא נחית לגלוי שהיא סברא יחידאה אלא במקום עקר הדינים דידהו וזה מסתייע נמי מדברי מור"ם שכאן הגי"ה וכתב וי"א דמכין אותו מכת מרדות ולעיל בס"א לא הגי"ה לכתוב סברת י"א אלו אלא כתב שם ז"ל. ועיין בסו"ס ת"י וכו' דכוונתו לומר דשם כתבתי סברת המרדכי בשם י"א דדוקא מכין אותו מכת מרדות וכוונתו לומר דשם במקום עקר דינים אלו שם כתבתי סברת החולקים לא כן כאן בס"א אינו עקר מקומו זהו מה שנראה ליישב כעת

שוב ראיתי להרב בנ"י חי"י בסימן זה הגה"ט שכתב משם כנה"ג דמור"ם שכתב י"א דמכין אותו מכת מרדות לאו לחלוק על דברי מר"ן שכתב משם רבינו שרירא גאון אתא אלא דמור"ם קשתיה למה מר"ן כתב דין זה דמנדין אותו בשם י"א לזה כתב איהו דיש אומרים דמכין אותו מכת מרדות וכו' וא"כ הואל והדבר הוא במחלוקת שנוי לכך מר"ן לא כתבו בסתם אבל בעקר הדין מודה מור"ם למר"ן ולא בא מור"ם אלא לתרץ הקושייא על מר"ן דכתב בשם י"א ונסתייע לזה מדלא מצינו מור"ם הגי"ה לעיל בס"א ש"מ דאזיל ומודה לסברת מר"ן דס"א יע"ש וזה שלא כדברי הסמ"ע וכמ"ש איהו עצמו בדבריו דזה שלא כדברי הסמ"ע יע"ש בסוף דבריו שהניח הדבר בספק אם מור"ם לחלוק אתא או לתרץ הקושייא כמש"ל יע"ש ואנן בדידן הואיל ובתר מר"ן גרירי לא נפקא מינה לדינא הואיל ומר"ן כבר סתם בס"א וגם בס' זה לא הביא כי אם סברת רבינו שרירא בודאי הכי נקטינן ותו לא מדי וק"ל: סימן תכ"א

סעיף וא"ו במור"ם וכן מי שיש לו משרת וכו'. לא ידעתי כיצד יהיה הקיום לפועלים הרי כל בעל הבית יכול לומר חששתי שיגנוב לי ויציאו קודם הזמן אלא דראיתי להרב מאמר קדשין שכתב דדוקא היכא שיש אומדנא שיגנוב והאומדנא נראה שהיא כמ"ש הרב שבות יעקב הביאו הרב פת"ש סרל"ב סק"ה דהיינו שכר שפת"ה ואח"כ נודע לו שהיא גנבה יע"ש

ש"ע סי"ג במור"ם וכן הוא לענין גדופין וביושין המתחיל פורע הקנס וכו'. פשט דברי מור"ם שבא להשוות חרופין וגדופין להכאות וחבלות נראה דכוונתו לומר דכמו דבהכאה היכא שלא היה יכול להציל עצמו בפחות מזה חייב במותר הכי נמי בחרופין וגדופין ואע"ג דלא שייך ביהו לומר אם היה יכול להציל כמו בהכאה מ"מ הא דהשני פטור דוקא שלא חרפו וגדפו יותר מהחרוף והגידוף שאמר לו הראשון אבל אם חרפו יותר משלם במותר זהו מה שנראה לפרש משמעות מור"ם מלשונו שסיים על דברי הש"ע וכתב וכן אך עיין להרב בני חי"י בס' זה שדחה פירוש' וכתב ז"ל ולכווין הנכון שכוונת הרב בע"ל המפ"ה דכי היכי דבחלה היכא דהוא להציל את עצמו פטור אף בחרופין וגדופין בכל אופן פטור אף שחרפו וגידפו של זה גדול משל זה מטעם כי יחם לבבו וכן יש לפרש בהגה"ה דה"ק אם שנינו במשנה דמשלמים המותר היינו דוקא בהכאה והכאה חבלה וחבלה אבל אם הראשון הכה והשני חריפו וגדיפו אף שיהיה זה הבושת של שם רע יותר מבושת של חבלה פטור שאין אדם עומד על צערו שנאמר כי יחם לבבו וכמו שכתב רש"ל בפרק החובל סמ"ב וכן מוכח מהגהות מרדכי שנדפס בקראקא בהגהו"ת מור"ם מטיקטין זלה"ה ויהיה פירוש הגמרא כך על דברי חבלות וגדופין כלומר שניהם כאחד שזה הכה וזה חירף המתחיל פורע הקנס לבדו דלא שייך לומר פורע הקנס אלא במשלם כפועל אבל כאן הכוונה לומר שהשני פטור משום כי יחם לבבו כלומר מ"ש שהראשון פורע הקנס הכוונה לומר שהשני פטור כשחריפו של זה יותר מחבלה של אחר וציהו יש צד ששייך לומר הראשון פורע הקנס לבדו והוא כשחריפו כשהחבלה של זה יותר מחרופו של זה וזהו שאמר הראשון פורע הקנס לבדו כלומר אם חבלתו מרובה מבושתו של זה ואיך שיהיה דוקא בחבלה משלם במותר ולא בחירופין וגדופין וכן דעת מהראנ"ח בח"א ס"ן וקי"א ובח"ב ע"ז וצ"ב דלא נאמר משלמים במותר אלא בחבלה לא בחרופין וגדופין והביא שם כמה רבוואתא דסברי הכי וכן כתב הרב מהרימ"ט בחיור"ד סר"ט ומהר"ש יונה בתשובה סכ"א ורש"ל בפרק החובל ע"כ לשון הרב בני חיי עיין עליו ודו"ק: