פעמוני זהב חלק ב שמה

סימן שצ"ז

ש"ע ס"ב הקצבים שיש להם בהמות וכו' ואם לא שמרם וכו' והני תרנגולות דידן שרגילים לגדל בבתים לזמן שירצו לשוחטם ולאוכלם נראה פשוט שהדין בהם כדין בהמות הקצבים לכל חלקיהם ודו"ק

ולזכרון דברים ראיתי להעלות כאן מה שכתב מוהריב"ו זלה"ה בלקוטיו א"ן ז"ל תרנגולת שנכנסה לחצר שמעון ואכלה לו ודחאה שלשה פעמים וחזרה ואכלה והשליך אבן ומיתה חייב לשלם דמיה ואם טוען שאכלה לו איזה דבר וכבר דחאה ג"פ ישבע וינכה מדמיה מה שאכלה עכ"ל והנה ראיתי בס' פת"ש שזכינו לו מקרוב שהביא דין זה גם הוא בדין מי שהיה לו חנות למכור זרעונים והיו תרנגולות בעל הבית הולכות לאכול מחנותו והלך בעל החנות והגיד לבעל הבית לשומרם ואם יבואו ימיתם ולא חם הבעל הבית ופעם אחרת שחזרו עמד בעל החנות והרג אחת מהם העומדות לגדל בצים ופסק שם הרב חוות יאיר דבעל החנות חייב לשלם דמי שווי התרנגולת אלא דאם טען שאחר שהתרה בו הוזק ממנו נשבע ומנכה לו ואפילו היתה, התרנגולת עומדת לשחיטה מ"מ הא קי"ל דבעי התראה והיינו בעדים וכו' אבל מה שמזהיר הניזק פה אל פה למזיק לא נקרא התראה וכו' עכל"ה מדבריו אלה תלמד דלא חייבו הרב בכל דמי שווי התרנגולת אפילו היא עומדת לשחיטה אלא משום דלא התרה בו בעדים דון מינה אלו היה מתרה בו בעדים לא היה משלם לו דמי התרנגולת כמו שהיתה שוה בחיים אלא היה צריך לשלם דמי בשר תרנגולת שחוטה דהואיל והתרה בו והיא היתה עומדת לשחיטה הדר דינה כביהמת הקצבים שהדין הוא שיכול לשוחטה ולמוסרה לבעלים ובמקום שהיתה הדין הוא שישלם בשר תרנגולת שחוטה ותו לא מדי ודו"ק: סימן ת"ט

ש"ע ס"ד מי שנפלו לו כלבים וכו' לאו דוקא נפלו לו אלא הוא הדין אם באו לידו באיסורה דהיינו עבר וגדלם ועשה תשובה כך הוא הדין שמוכרם מעט מעט כן מבואר בב"ק והביאה הטו"ר ע"ש: סימן ת"י

ש"ע ס"כ וכן אם נפל לתוכו וכו' ואם הוזק האדם או הבהמה הפקחת חייב נזק שלם עכ"ל יש לתמוה דפסק מר"ן זה הוא כדברי הרמב"ם פי"ב מהלכות נזקים סלי"ו דשם מחלק בנפלה הבהמה ביום ומיתה לנפלה ביום והוזקה דלא כסברת הראב"ד זלה"ה שמציג עליו יע"ש ושם כתב הרב המגי"ד דטעמו דהרמב"ם דס"ל דבהמה דרכה להתבונן בדרכים לשמור עצמה ממוקשי מות דוקא אבל להתבונן כדי לשמור עצמה אפי' מנזקין לא. לא כן הראב"ד והרשב"א תרוויהו סברי מרנן דדרך הבהמה לשמור עצמה ולהתבונן הואיל ועיניה למטה אפי' לענין נזקין יע"ש וא"כ יש לתמוה על מר"ן דכאן העתיק כל לשון הרמב"ם הנז' וא"כ הרי פסק ותני דבנזקין אפילו של בהמה פקחת חייב בעל הבור ולקמן בס' תי"ב ס"ג כתב ז"ל ודוקא אדם אין דרכו להתבונן בדרכים אבל בהמה שעיניה למטה דרכה לעיין אנה תלך לפיכך אם נתקלה והוזקה בכד המונח ברשות הרבים פטור עכל"ה. וכתב הרב"י דדין זה הוא מדברי הרא"ש שהביא ראייתו מדאמרינן בפרק הפרה שור פקח ביום שנפל בבור פטור בעל הבור משום דכיון שעניו למטה איבעי ליה לעיוני טפי מהאדם וכו' יע"ש הרי הרא"ש ז"ל מפרש לאותה גמרא דפרק הפרה דשור דרכו להתבונן בדרכים הוא וגם ליפטר עליו מן הנזקין והוא דלא כמו שפירש הגמרה הרב המגיד אלבא דהרמב"ם כמש"ל וא"כ פסקי מר"ן אלו סתראי נינהו דכאן פסק כסברת הרמב"ם ושם בס' תי"ב פסק כסברת הרא"ש שהוא כסברת הראב"ד הפך הרמב"ם ותמיהא לי יותר על דברי הסמ"ע כאן בס' ת"י סקל"ג שכתב על דברי מור"ם שהביא סברת הראב"ד וכו' כתב וז"ל דבהמה עיניה למטה וכמ"ש בס' תי"ב ס"ג בדברי המחבר וכו' עכ"ל הואיל וראה וידע מדברי המחבר דס' תי"ב מה זו שתיקה לא נרגש לפרש למה מר"ן סתם כאן כדברי הרמב"ם וכפירוש ה' המגי"ד ושם בס' תי"ב חזר ופסק כדעת הרא"ש והם סתראי כנז"ל וצל"ע ודו"ק: סימן תי"ב

ש"ע ס"ה השופך מים וכו' דהוה ליה בור וכו' ודאי דגם כאן לאחר שנחו לארץ הזיקו איירי דאזי הוי ליהו דין בור אבל אם הזיקו בשעת השפכתן דין חציו אית להו וכמו שמבורר כל זה מס' שפ"ד ס"א ומס' תי"א ס"א ומדברי הסמ"ע תי"א סק"ח יע"ש ודו"ק: סימן תי"ד

ש"ע ס"ב יש לכל אדם וכו' וי"א דלאחר שהזיק כל הקודם בהם זכה ע"ך. פירוש לאחר ההזיק הוא אפילו על זמן הוצאתו שהוא ברשות עכ"ז אם הזיק חייב כמו דתניא כל אלו שאמרו מותרים לקלקל ברשות הרבים אם הזיקו חייבים וכו' אבל קודם ההזק אין רשות לשום אדם לזכות אפילו במוציא שלא