פעמוני זהב חלק ב שמג

שתפסו אותו קרובי המלכות עבור בני עירו שזייפו לו כסף בבדין ועופרת ורצה למוסרו למלכות אשר יאמר עליו כי הוא זה אשר ירשיעון עד שיתן לו חלופיהן ובראותו צרת נפשו פרע לו מה שתבע ממנו ובו ביום הביא עדים והעידו שפלוני ופלו' הם העוסקי' בזיופים אלו והם שזייפו לגוי זה ורצה לעמוד על קו הדין אי הוי נתפש דקי"ל חבירו פטור או לחלק יצא זהו מה שנשאל הרב הנז' ועל זה עמד וימודד אר"ש בדין הנתפס על חבירו. ואחר שהעמיק והרחיב היתה מסקנתו בזה"ל המורם מזה וכו' אבל בנד"ד שהאנשים הללו אנשים בני בליעל יצאו להדיח וללסטים הבריות ולזייף להמיר טוב ברע לא יחרוך רמייה צידו ולא תעשינה ידיהם תושיה וחייבם להוציא בולעם מפיהם ולא יהיה חוטא נשכר וגדולה מזו פסק מור"ם בס' שפ"ח וסי' תכ"ד דמי שעוסק בזיופים וכדומה וכו' וטעמו משום דהוי רודף וניתן להצילו בנפשו או באחד מאיבריו אם יכולין וכן נמי באפרושי ממונא מיניה אם כוחו בממונו ובהעדרו ממנו אזל כותיה מיניה ואינו יכול לרדוף עוד כמ"ש הש"ך בדין המוסר בס' שפ"ח ס"ק ס' ע"ש והני רשעי אם באת ג"כ להחזיק ידם ולהפך בזכותם נתת יד לפושעים ומוסיפים להרשיע וכשתוציא בולעם מפיהם לא יוסיפו לחטא וכ"ש דלסברת הרב בעל הלבושים שמחוייבים הם לפרוע כדאי הוא לסמוך עליו בזה עכל"ה. א"כ ממנו נלמד במכ"ש להני גנבי שמותרים ועומדים הם והלכו בכוונה לגנוב לגוי ויוצא קלקול שיחזור לתבוע לראובן ולרעת ראובן נתכוון שהגם שהדבר שקול דבשעת גניבה אין הדבר מבורר אם הגוי יתבע לראובן או לשמעון עכ"פ שמעון הגנב בשעת מעשיו הרעים סמך לומר שאין בידו עולה וכוונתו ודאי היא לומר שראובן שנתן לו המעות נתן לו מספר חסר וא"כ פשוט דלדעת ראובן נתכוון ונוסף עוד מותרה ועומד ודאי דחייב ודו"ק

שם במור"ם מי שרוצה לברוח וכו' ראיתי בס' משי"ש ח"א סקמ"ח שכתב וז"ל הנתפש על חבירו אם יכול להודיע חבירו או לא תשובה נראה לכאורה שיכול הוא לגלותו אמנם היינו אם היה חבירו חייב בדין וראיה מהא דאם היה חבירו רוצה לברוח ובא זה וגילה לא הוי מסור סי' שפ"ח סי"ב בהג"ה ואפע"ג שסיים כי רעה עשה דהוי כמשיב וכו' הכא אין כאן רעה דהא הגוי רוצה ליפרע ממנו ונראה הגם הכא אם גרם לו הזק יותר חייב לשלם כמו התם עכ"ל. ואני הפעוט נלע"ד דאין דמיונו עולה יפה דשאני כאן דס' שפ"ח במי שרוצה לברוח עדיין הגוי יודע בעל דינו ויודיע אותו וידו נטויה עליו לגבות ממנו בזמן שירצה ועל זה רוצה לברוח ולהמליט מחובו כדי ליפטר מהחוב וזה שהלך לגוי וספר לו שרצונו לברוח הוי כאלו מנע ישראל זה מן הריוח ועל זה אינו חייב ממון כי אם רעה עשה אבל בנדון שנשאל עליו הרב שהגוי תו לא ידע מהישראל המחויב לו א"כ אותו ישראל הרי זכה כדין מציאה הואיל והעכו"ם שכחו אין לך זכיה יותר מזה וכמו שכתוב אצלי בשאלותי באורך בראיות צודקות דעכו"ם ששכח הלואה לישראל והלך ישראל אחר והגיד לעכו"ם דחייב הישראל המגיד לשלם לחבירו דהואיל ושכח לו ההלואה זכה כדין מציאה יע"ש בסה"ק בשאלותי סי' פ"ה יעו"ש באורך והן היום נוסף עוד ראיתי להרב מוהריב"ו זלה"ה בלקוטיו אות מי"ם שכתב ז"ל ראובן שחייב לערל סך מה ולא היה זוכר הערל ממנו והלך יהודי אחד והלשינו והוליכו הערל לעש"ג והעיד היהודי לא מלבד דרשע מקרי ובר שמתא הוא חייב לשלם כל הנזק שאפשר להתברר שבא לו שהגוי לא היה זוכר ולא היה חלול ה' בדבר כיון שאין יודיעו ומכירו תהל"ת עדות ביעקב ע"כ הרי לך דהואיל והוה העכו"ם אינו יודיע להלוה דידיה ואינו עתיד לתבוע ממנו זכה הלוה כדין מציאה וא"כ כשבא העכו"ם לתבוע לישראל אחר אין לך נתפס יותר מזה דרוע מזלו של השני גרם לו ואין לך מי שנתפס על חבירו שחייב כלל וכמ"ש מר"ן בס' קכ"ח ובס' זה ס"ו ועיין שם במ"ש הסמ"ע בס' זה סקי"ח ז"ל דרוע מזלו גרם לו שיהיה נתפס עבורו אף שנפטר חבירו על ידו מחובו וכו' והרי לך דאפילו במקום שחבירו חייב עכ"ז זכה והנתפס הפסד והגם דיכולים להשיב על זה ולומר דמדברי הסמ"ע אלו אין דחייה לדברי הרב הנז' דיש להשיב ולומר דמ"ש מר"ן דהנתפס על חבירו פטור היינו אם כבר שלם הנתפס אין הנתפס יכול להוציאו מחבירו אבל הרב מוהר"ב זלה"ה דינו הוא אם קודם שיפרע הנתפס יכול להודיע לתופסו דהואיל וחבירו יכול להודיע זה נראה דוחק דהפשט הוא דאין אדם יכול להציל עצמו בחבירו אפילו הוא נתפס עבורו ומה גם הרי דברי הרב עדות ביעקב לפניך סוף דבר ראיתי הרב מדברי מור"ם שגבה ממני גם לא ידעתי היאך רצה ללמוד דהנתפס על חבירו יכול לילך בקום עשה להגיד לעכו"ם מדברי מור"ם דלא דבר אלא במי שעבר והגיד כבר אבל ליתן לו רשות לילך ולהגיד היכן רמיזה אפילו בנתפס ויהיה חייב לשלם ודו"ק

ש"ע סי"ד מוסר מקבלין עדות שלא בפניו עכ"ל. הגם דמר"ן כתב כאן סתם מוסר מקבלין שלא בפניו לאו בכל מוסר איירי שלא דוקא במוסר שהוחזק שלשה פעמים דהא דברי מר"ן אלו עקרם הם מדברי הרא"ש שהביא אותם רבינו הטור ז"ל ושם מפרש דלא אמר הרא"ש אלא במוסר שלשה פעמים בזה הוא דכתב הרא"ש דמקבל עדות שלא בפניו אבל במוסר פעם אחת ודאי דצריך לקבל עדות בפניו א"כ פשוט דגם דברי מר"ן קאי על מוסר שהוחזק למסור דוקא

גם יש ללמוד מדברי מר"ן אלו דפסיק ותני מוסר מקבלין עדות שלא בפניו הוא מיירי בין לאבד גופו של מוסר בין להוציא ממנו ממון דהגם דרבינו הרא"ש בעל דין זה לא איירי אלא לקבל עדות שלא בפניו כדי לאבד גופו דוקא אבל להוציא ממון נימא דבעינן בפניו דוקא דהא קי"ל דגופו של מוסר הוא קל מממוניה דהא גמרא ערוכה שנינו דהמוסר מצוה לאבד גופו ופסקוה הפוסקים וגם מר"ן ס"י כתב דמותר וכו' אבל לאבד ממונו לא מצינו התיר ואפילו להוציא ממנו ממון על ידי שבועת הנמסר סלקה בתיקו ופסקו בה דהממע"ה וכן פסק מר"ן כאן ס"ו ובודאי אפילו במי שהוחזק למסור אפילו הכי חסו על ממונו דלא לאפוקי מניה אלא בראיה ברורה דחסו על יורשיו משום רשע יכין וצדיק ילבש וא"כ מן הראוי הואיל ודברי הרא"ש אינם אמורים אלא מקבלים