פעמוני זהב חלק ב שמ

כרים וכסתות ובעודם באויר בא אחד ושברם במקל הזורק חייב והמשביר פטור דחשבינן כשבורה משעה שזרקן עכ"ל. יש להסתפק באם אחד זרק כלי וקדם אחד ולקחו לעצמו קודם שישבר אם זכה בו או לאו וראיתי לפשוט ספיקא דידן ממשנה ערוכה בפרק הגוזל ומאכיל דקט"ו דתניא שם זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש נסדקה חבית חבית של דבש ושפך זה יינו והציל את הדבש לתוכו אין לו אלא שכרו ע"כ ובגמרא פריך ואמאי לימא ליה מהפקירא קא זכינא וכו' ותרץ כדאמר ר' ירמיה כשעקל בית הבד כרוך עליה ופירש"י בעקל דדובשא כרוך על החבית של דבש קשורה בעקל ולא ישפך הכל אלא מנטף מעט מעט וליכא הפקיר עכ"ל הגמרא ורש"י וגמרא זו פסקה הרמב"ם ומר"ן בש"ע סי' רס"ד ס"ה וז"ל וכן שנים שהיו באים בדרך וכו' וקודם שישפך הדבש לארץ שפך זה יינו והציל הדבש לתוך החבית אין לו אלא שכרו וכו' ואם נשפך הדבש לארץ הרי זה הפקיר וכל המציל לעצמו מציל עכ"ל. וא"כ משם יוצא לנדו"ד דלא מבעייא לפי פירש"י בגמרא דפירש דעקל בית הבד כרוך עליה דאין כאן הפקיר היינו במנטיף טיף טיף כמו שכתבנו משמו א"כ לפי פירושו ודאי אם לא היה טיף טיף אלא היה הדבש יורד תכף מקרי הפקירה וזכה א"כ מכ"ש נדו"ד דכבר נזרק מידו ויצא מידו בודאי דהוי כאלו הדבש הגיע לארץ דהוי הפקירה וא"כ גם כאן משעה שיצא מיד הזורק בודאי הוי הפקירה וזכה לדעת רש"י

אלא אפילו מצינו דמר"ן כאן בפסקיו דס' רס"ד נקט בלשניה כלישנא דהרמב"ם וממנו פסק האי דינא ומצינו להרב"י בס' רס"ד דכתב משם הרב המגי"ד ז"ל מה שחלק בין קודם לאחר שפיכה יצא לו זה מדאמרינן בגמרא ונימא ליה מהפקירא קא זכינא ותרצו בעקל בית הבד כרוך עליה ופירש הרב ז"ל בעקל בית הבד וכו'. ועדיין לא נשפך לארץ ונראה לפי זה שאע"פ שלא יוכל להציל אמרינן הכי כיון שעדיין לא נשפך אע"פ שעתיד להשפך וזהו סתם רבינו אבל רש"י פירש חבית של דבש קשורם בעקל ולא ישפך הכל אלא מנטיף מעט מעט וליכא הפקיר עכ"ל. א"ך מדברי הרב המגי"ד אלו מוכח דהרמב"ם ס"ל דאפילו במקום שאינו יכול להציל אם קדם בעל החבית וקבל הדבש לא זכה ואין לו אלא שכרו ואך גם כאן לכאורה נראה דהלוקח הכלי לא זכה אך באמת יש לחלק דבשלמא התם בחבית של דבש הגם שנסדקה ואין יכול להציל היינו טעמא דלא זכה זה המקבל הואל ובאמת עדיין לא יצא כל הדבש מהחבית אלא מקליח ויוצא ועדיין יד בעל הדבש אוחזת בהחבית של הדבש אבל בכאן שהשליך הכלי מראש הגג ויצא כבר מידו מה לי הגיע כארץ או עדיין לא הגיע הכל נחשב כאבוד וכמו שמדוקדק מדברי מר"ן בסיום דבריו שבכאן שכתב דחשבינן ליה כשבור משעת זריקה ע"כ מזה מוכח דאפילו להרמב"ם משעה שיצא מיד הזורק חשיב ליה כדבש שנשפך לארץ ופשוט דזכה בו המקבלו דמשעה שיצא מיד הזורק הוי כמופקר ועומד ואל יקשה בעיניך מאי דנקט הרמב"ם והש"ע בלשונם שכתבו בזה"ל ובעודם באויר בא אחד ושברם וכו' דהו"לל ובעודם באויר קדם אחד ולקחם זכה בהם וממנו יצא פשוט דאם זה קדם ושברם פטור זה אינו דהואל ובכאן לא איירי אלא בדיני נזקין לא נטפל כאן אלא לאשמועינן דין זה מי קרוי מזיק אם המשליך או המשביר ולא נטפל כאן להשמיעינו דין זכייה ופשוט הוא דדא ודא אחת דהואיל וחשיבת ליה משמת זריקה דהוי כשבור לפוטרו הוא הדין והוא הטועם יהנה לזכות בו

עוד יש לומר דבדינא דסעי"ז זה הוא מיירי בראובן שלקח כלי של שמעון וזרקו מראש הגג וקודם שיגיע לארץ בא לוי ושברו ועל זה בא להשמיענו מי חייב לשלם אם הזורק או המשביר ובאופן זה הואיל והכלי של לוי בודאי פשוט שאין לוי המקבל אותו מן האויר יכול לזכות בו דהא הטעם דאמרינן דאם לקחו מן האויר יכול לזכות. טעמו הוא דחשבינן ליה כאלו משעה שזורקו הפקירו והואל והוא הפקירו המקבלו זכה בו וא"כ הואל ומדין הפקר הוא זוכה א"כ בכאן דאיירי שראובן זרק כלי של שמעון היאך יוכל לוי שקבלו מן האויר יכול לזכות בו מדין הפקר וכי מי אלים כחו של ראובן להפקיר כלי של שמעון א"כ פשוט בדינא דסעיף זה שראובן זרק כלי של שמעון פשוט דהמקבלו לא זכה ויכול שמעון להוציאו מידו ולכך לא יוצדק כלל להשמיענו כאן דין זכייה

אבל באמת אם ראובן זרק כלי של עצמו וקודם שהגיע לארץ הלך שמעון וקבלו מן האויר ורצה לזכות בו לעצמו פשוט דזכה בו דהואל ומשעה שזרקו חשבינן ליה כשבור א"כ הרי משעה שיצא מידו בזריקה חשיב כאלו הפקירו ובודאי כמו שאם שברו יהיה פטור כך אם רצה לקבלו שלים ולזכות בו בודאי זכה זהו מה שנלע"ד וק"ל: סימן שפ"ח

ש"ע ס"ב המוסר ממון וכו' ואם מת גובין מיורשיו וכו'. עיין בס' תוש"י ח"ב סי"ט דמשם באירה שלדעת רבני מקנאס ס"ל דאם לא עמד בדין הנמסר עם המוסר הדין הוא שגובין מיורשיו אפילו במקום דליכא שלשה דרכים דהואיל ולא עמדו בדין ולא ידע המוסר אם חייב או לאו ודאי לא פרעו וגובין מן היורשים בכל ענין לא כן דעת הרב יוא"ל זלה"ה הרבה לתמוה על זה ומסקנתו היא דאפילו לא עמדו בדין אין גובים אלא באופן שגובין שאר הלואות מן היורשים כמבואר בסק"ח יע"ש

ש"ע ס"ה במור"ם מכל מקום אין לו דין מסור וכו' עיין להרב משכנות הרועים באות מי"ם סרכ"ב ובס' גושפנקא דמלכה סכ"ב ככר לאדן למר"ן חיד"א דף קנ"ט ע"ב מה ששייך לדין זה ועיין בס' התשב"ץ ח"ג סקס"ח ובס' גוא"ל סו"ס ט"ו יע"ש. ובס' פתחי סע"ה סי"ט יעו"ש

סמ"ע סקי"ח אין חבירו חייב לשלם דריע מזלו גרם לו שיהיה נתפס עבורו אף שנפטר חבירו על ידי כך מחובו יכול לומר מפייסינא הוינא עכ"ל. ראיתי להרב שער שלמה שרצה להוכיח מדברי הסמ"ע אלו שהסמ"ע ס"ל דדעת מר"ן בש"ע היא דאפילו פוריע חובו של גוי עכ"ז יכול לומר הוה