פעמוני זהב חלק ב שלט

ס"ח בש"ע היה אחד רץ וכו' אבל בע"ש בין השמשות וכו'. הנה ידוע ומוסכם בכל מקום שבמדינות המתנהגים ע"פ דת הישמעאלים זמן קבוע להם לעת ערב שקורים אותו למגרב בלשון ערבי הנה ידוע מכל דברי רבותינו האחרונים שהאלמגרב הוא חצי בין השמשות וידוע דזמן בין השמשות כולו הוא שלשה רבעי מיל שיש בהם המשך שלשה עשר מוניטוס וחצי לפי ערך העולה בפרסה כידוע ששערה שעה וחומש שעה דהשתא הוי שעור שלשה רבעי מיל שהם חמשה עשר מאות אמה רביע שעה חסר חלק מארבעים מן השעה שהם שלשה עשר מוניטוס וחצי וכמו שיתבאר לך מהש"ע או"ח סימן רס"א ס"ד יע"ש והשתא הרי מבורר זמן הזק זה מקודם למגרב שבעה מוניטוס חסר רביע ואחר למגרב ג"כ שבעה חסר רביע ולמעלה מזה ולמטה מזה היא בכלל ימות החול דהרץ משונה ודו"ק

ועיין להרב חו"י סר"ז שכתב דאין ללמוד מדין זה דלהוי כל מי שירוץ לדבר מצוה יהיה נקרא ברשות אלא משונה הוי יעו"ע והביא דבריו הרב פת"ש יע"ש: סימן שע"ט

ס"ב היה בעל קורה וכו' וכן זה בא בנרו וזה בא בפשתנו וכו'. פירוש דדין נר ופשתן שוה הוא לכל האמור לעיל חבית וקורה כמו שיתבאר ממתניתין קמא דף ל"ב ע"ע שם שאחד שתנא דין חבית וקורה כמו שסדרן מר"ן הדר בסיפא דמתניתין וכתב וכן זה בא בנרו וזה בא בפשתנו כמו שכתב הש"ע כאן שסדרם כמו שסדורים במתניתין סדרם כאן ומה שיש להקשות על דינא דהש"ע למה הוצרך לכתוב וכן זה בא בנרו וכו' הרי משנה שאינה צריכה דמאי שנא מדין חבית וקורה על זה לא יקשה לך שכבר הרב תוי"ט עביד צריכותא למתניתין וכתב ז"ל דאיכא למימר דכיון דפשתן בהריחו האש נשרף וברי הזיקה דנר בפשתן הוה ליה לבעל הנר ליזהר ביותר ולעולם נחייביה קמ"ל אי נמי איפכא דבעל הפשתן הו"ל ליזהר ביותר ולא נחייב כלל לבעל הנר קמ"ל עכל"ה הרי הצריכותא הגם שלא נתפרשה בתלמוד הרי פירשה הרב תוי"ט ודו"ק: סימן ש"פ

ש"ע ס"א האומר לחבירו קרע וכו'. ראיתי להרב המשב"ר זלה"ה שכתב ז"ל אשה ששטחה בגד על החבל מקום שמשתמרים שם ובאה חברתה ונטלתם מאמצע החבל ושטחתם בקצה החבל מקום שיוכל השומר של הגג ליטלם וראתה בעלת הבגדים ושתקה ונגנבו לכאורה יראה דחייבת דלא גרע מאומר קרע כסותי דחייב וכ"ש שתיקה אך לא דמי דהתם שהוא הזיק בידים מסתמא לא מחלה אלא ושלם קאמרא לה אבל בהזק שאין נכר וברור ודאי כיון דשתיק מחל דומיא דפותח חלון לחצר חבירו דאם שתק מחל ומסתמא בא לו הזיקה מחמת החלון עכ"ל. ולדעתי איש צעיר לא ידעתי כוונתיה דמור במה שכתב בתחילת דבריו יראה דחייבת דלא גרע מאומר קרע דחייב וכו' דהרואה יתמה דהא מבואר כאן בש"ע דהאומר קרע דחייב היינו דוקא אם באו לידו בתורת שמירה אבל אם לא באו לידו בתורת שמירה אם אמר לו קרע פטור והאשה שסלקה הבגדים מהחבל לא היתה שומרת וא"כ אי הוה דינא כאומר קרע ודאי פטורה ואינה חייבת והיאך הרב סליק אדעתיה לדמותה לקרע ולחייבה

גם מה שפטרה הרב בסוף דינא וסמך פסקו וראייתו מההיא דפתח חלון לחצר חבירו וכו'. לעד"ן דשאני התם הואל ופתח בשלו דהיינו בחצרו ומימלא הוא דמטי הזיקה דראיה לחבירו בזה הוא דאיכא למימר הואיל ושתק ולא מיחה מחל אבל בכגון זה שעשה הזק בגוף ממון של חבירו היתכן לומר דאם לא מיחה באותו רגע מחל הגע עצמך אם היה כלי של חבירו מונח לפני חבירו וזה אחזו בידו ושברו ואחר השבירה הביאו לדין האם נאמר הואיל ובאותה שעה לא צוח מחל זה לא יאמר ואין ראיה כלל מפותח חלין

אך בעקר הדין הדין דין אמת כמ"ש הרב דלע"ד נראה דאשה זאת הואיל ובאותו רגע שהסירה הבגדים מהחבל לא היה הזיקה ברור לא הוי אלא גרמא בעלמא הואיל ולא עשתה הזק בידים ובפרט נוסף על זה שהיתה גרמא זו והיתה יכולה להחזיר הבגדים למקומם בודאי דניחא ליה במה שעשתה אשה זאת ופטורה ודו"ק: סימן שפ"ג

ש"ע ס"ג שנים שהמיתו את הבהמה וכו' ובדין אם הם ערבנים זה לזה עיין בספר משכנות הרועים אות בית סי"ב יעו"ש: סימן שפ"ו

במור"ם ס"ג סופר שכתב מנה במקום מאתים וכו' עיין להרב בני חיי הגב"י ס"ה דמחלק בין דין זה לדינא של אחד שמסר לחבירו חמשה עשר באלא'ס של צמר לשולחם לו בספינה למדינה אחרת וכשהלך לכתוב הפולסיא על רב החובל במקום שיכתוב לו חמשה עשר כתב הפקיד שנתן לספן שלשה עשר וטעה בשתים הרי זה חייב ע"ש משם הרב לחם רב יעו"ש

שם במור"ם אם הוא שכיח ורגיל וכו' ולענין הריוח אם דינין ליה כקרן עיין ג"כ להרב בני חיי שם הגב"י ס"ב באורך ודו"ק

ש"ע ס"ד הזורק כלים מראש הגג ואין תחתיהם