פעמוני זהב חלק ב שלח

בדין הוא שחייב לשלם יעו"ש. ויעו"ש שפסק דאם יש הכחשה ביניהם כמה מכם הבריח פסק שם הואל ומה שתפס ראובן משל שמעון הודה בו אצל עדים חזר הדין ששמעון ישבע כדין מודה מקצת וישלם מה שהודה יע"ש ודו"ק: סימן שע"ה

ש"ע ס"ב אמר לו בעל השדה עקור וכו'. הנה מדברי מר"ן כאן לא נתברר אם גם בשדה העשויה ליטע יכול לומר כן בעל השדה או לא ובסמ"ע סק"ד הביא שהדבר הוא במחלוקת שנוי בדעת הרמב"ם יע"ש. וא"כ אין הדבר מוכרע מכאן מהו דעת מר"ן אך מדברי הסמ"ע לקמן סקי"ד נראה דהכריע אלבא דמור"ם דבשדה עשויה ליטע אין בעל השדה יכול לומר עקור אלנך דהא פסק מור"ם לקמן סק"ו דלא יוכל הבונה לומר בנייני אני נוטל וכו' וכתב שם הסמ"ע הטעם כיון דעשויה לבנות כיון דאין בעל הבית יכול לומר טול עצך ואבנך כן הוא אינו יכול לומר שישלם כיון שבנאו במקום הראוי וכו' וא"כ פשוט דגם בשדה העשויה ליטע הדין כן דאין טעם כלל לחלק ודו"ק

ש"ע ס"ז במור"ם ואם דר בה הבונה אם חסר וכו' נראה דדוקא אם חסר אבל אם לא חסר אין צריך ליתן כלום אך נראה דוקא אם לא היה מקום זה או החורבה עומדים לשכי' כלל אזי יהיה הבונה פטור אבל אם היה מקום זה עומד לשכור קודם הבנין אפילו בדבר מועט ראיתי להרב"י שהביא דברי הרשב"א שדקדק דאם דר בה והיה הקרקע קיימא לאגרא ואפילו לשכר מועט צריך להעלות לו שכר בדמים של עכשיו יע"ש בהרב"י סי' שע"ה וא"כ אם עומדת לשכר אפילו מקצת מגלגין עליו הכל יע"ש. זהו מה שנראה לדון בזה לפי פסק מור"ם זה דקי"ל כוותיה דבחסרו דבר מועט מגלגלין עליו הכל

אלא דבעיקר הדין עצמו דפסק כאן מור"ם דאם חסרו קצת מגלגלין ראיתי להרב מוהר"ר ר"ב זלה"ה בספרו משפטים ישרים ח"ב סקכ"ז שכתב בענין מי שבנה חורבתו של חבירו והיה משכירה לאחרים דהדין הוא הואל ומצינו למר"ן בב"י הביא דברי רי"ו בסו"ס שע"ה בלי שום חולק וכו' פשוט דאינו משלם אלא שכר הקרקע כמו שהיה שוה קודם הבנינים ואינו משלם שכר הבנינים יעו"ש וראיתי להרב כמוהר"ר יוא"ל זלה"ה בח"ב סוף ס"ג שכתב ז"ל א"כ מ"ש הח' הפוסק כמוהר"ר ר"ב נר"ו שהבונה חורבת חבירו ודר בה שא"צ להעלות לו שכר שלם כמו שהיתה אחר הבנין כי הפירות ההם נתהוו על ידי מעותיו והוצאותיו אלא כמ"ש הרא"ש ורבינו ירוחם שהביא הרב"י בסו"ס שע"ה ז"ל כמה יתן אדם בחורבה כזאת לבנות עליה בית עכ"ל והיא סברא אמתית דאיך זה יבנה וישכלל הבית ויאכל הלה וחדי ואף שמדברי מור"ם שע"ה משמע קצת דמשום שחורבתא רביתא מגלגלין עליו הכל דמשמע דמנכה לו כל שכרו אין הסברא נותנת כן אלא כדבר' הרא"ש ורי"ו שהביא כנז"ל אלה היו דברי הרב יוא"ל ז"ל שר המסכי"ם על דברי הרב מוהרר"ב ז"ל אתייא דהני רבנן בתראי דעתם היא דאפילו בשחרוריתא ובההיא משכירה ומכ"ש דר בה הוא עצמו דאינו משלם אלא מה שהיתה שוה קודם הבנין זהו הסברא לשלושתם יחד ודו"ק

ש"ע ס"ח כל מי ששמין וכו' ז"ל הרב יוא"ל זלה"ה בח"א ס"מ ז"ל ומה שנתקשה החכם ממ"ש ס' שע"ה ס"ח כל מי ששמין לו בין שהיתה ידו על העליונה וכו' אינו נוטל עד שישבע ע"ך ואם אחר השומא צריך שבועה מה לנו ולשומא ואם השומא עקר למה צריך שבועה עכ"ד לק"מ כי השומא שזכר כאן מר"ן אינה שומת ההוצאה כמה יצטרך להוציאו בבנין זה אלא השומא היא ששמין כמה השביח בנין זה כדי לשער השבח עם ההוצאה שהוציא עליו ע"פ דבריו כדי לידע אם השבח יתר על ההוצאה או בהפך לענין אם ידו על העליונה או על התחתונה כמבואר שם אבל הוצאות הבנין אינם ע"פ השומא אלא ע"פ המוציאם ולכן פסק שם שאינו נוטל כלום עד שישבע וזה פשוט ומבואר בש"ע ואה"ן שאם אמר זה יבואו הבנאים יעשו שומא בפחות שבשערים שומעין לו וא"ץ שם כדמסיים מר"ן עכ"ל הרב יוא"ל זלה"ה יע"ש מדברי הרב הנ"ז פשוט דהיורד ברשות שנשבע ונוטל ההוצאות הוא ע"פ מאמרו דהגם דירד שלא מדעת בעל הקרקע עכ"ז הואל ויש הנאה לבעל הקרקע הוי כאלו בעל הקרקע הרשהו דהרי באמת מפורש בסמ"ע סימן י"ד סקכ"ט ששם כתב זל"ה גם מ"ש הטו"ר והמחבר לקמן סו"ס שע"ה דבין שהיתה ידו על העליונה או על התחתונה ישבע כמה הוציא ויטול התם ג"ך אפע"פ שירד שלא ברשות מ"מ עכ"פ אין לבעל השדה הזק דהכא יש שבח כפי מה שנותין לו וכו' ע"ך א"ך מבורר יוציא שנוטל בשבועתו על פיו

אך ברור הדבר דדוקא אם הוא אומר שהוציא הוצאות שיכול להיות הוציאם כפי המורגל אבל אם בחוש הראות נכר שהוציא יותר מהרגילות בזה בודאי אין יכול להוציא מחבירו ולאו מפיו אנו חיים וכמו שבא הדבר מפורש בדברי מור"ם בס' קפ"ב ס"ג ז"ל מי שצוה לאחד שיתעסק לו באיזה דבר והוא הוציא עליו הוצאות אם הוציא עליו יותר מהרגילות להוציא על עסק כזה אין צריך להחזיר דלא אסיק אדעתיה שיוציא כ"ך ע"ך הרי אפילו בהרשהו בפירוש עכ"ז אין צריך לשלם ההוצאות שיותר מן הרגילות מכ"ש ביורד שלא מדעת חבירו הגם דחשבינן כאלו ירד ברשות עכ"ז כ"ש הוא שלא ליטול יותר מהרגילות. ועיין בס' חתם סופר סימן ס' שכתב דאפילו תפס המוציא ההוצאות יותר מהרגילות עכ"ז מפקינן מניה יע"ע ודו"ק: סימן שע"ח

ס"א אסור להזק ממון חבירו וכו'. ובדין שנים שהזקו ונתחייבו בתשלומין אי הוו כדין שנים שלוו להחשיבם ערבים זה לזה. עיין בס' משה"ר אות ב' ס"י יע"ש: