פעמוני זהב חלק ב שלו

דברי מור"ם סתמא איירי דקאמר ז"ל שני שותפין וכו' והשכיר אחד מן השותפין כל הבית שלא מדעת שותפו וכו' משמע אפי' שכרה לו סתם ולא אמר לו שהיא משותפות בינו ובין חבירו ועכ"ז נשתעבד לשלם לשותף האחד נמי חלקו ואי הדין הוא שאין חלק השותף מושכר כיצד יהיה דינו שחייב לשלם אלא ודאי שותף ששכר כל הקרקע הויא שכירות גם לחלק השותף. אך עדיין יש לדחות דלא הוי שכירות אלא לגבי חלקו ומה שנתחייב לשלם הוא אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא איירי ואפילו לא הזכיר לו שהיה בינו ובין חבירו עכ"ז נתחייב דמיגו שהשתעבד לגבי המחצה לשותף ששכרה ממנו נשתעבד גם לחבירו ואין מדברי מור"ם אלו דקדוק לומר דמדמשלם לשותף נשמע שאחד מן השותפין ששכר לאחד נשתעבד גם חלק חבירו

אלא דראיתי להרב בנ"י חי"י ס' שי"ב בהגה"ט ס"ג ששם כתב בפשיטות הכי ז"ל. שנים שהיה להם בתים בשותפות והבתים קיימי לאגרא והשכיר שותף האחד בלי רשות חבירו השכירות קיים ואין השותף יכול לעכב מהרשד"ם סתי"א מוהר"ש בצלאל סמ"ג והסכים עמהם הרב בס' בני אהרן וכן היא דעת השואל שהוא מור"י הרב עכ"ל. נקטינן מזה דבעומדת לשכירות מיהא הויא ושכירות השותף שכירות לכל הקרקע ומזה יש לדון דדוקא בעשויה לשכור הוא מה שעשה אחד מן השותפין עשו אבל בשאינה עשויה לשכור בודאי דחלק השותף אינו שכור והגם שהשותף שכרה לגבי חלק חבירו מיהא הוו כאלו איש נכרי הוא והוי כאלו ראובן שכר לשמעון קרקע דשכירות לאו כלום הוא אך לענין דמי השכירות צריך להתיישב אי אמרינן יהיה פטור שוכר זה מחלק זה השותף דהויא ראובן ששכר לשמעון חצר שאינו שלו דהוי פטור הואיל ואינו עשוי לשכר וכמ"ש הש"ע לעיל ס"ט או דילמא שאני כאן הואיל ומחויב בחצי חלק השותף יתחייב גם בחלק חבירו הואיל ואדעתא דשכירות ירד. והקרוב לדעתי הואיל ולדעת הרשב"א שפסק מור"ם ס"ל דאם שכר מהשותף אפילו פרע בידו כל דמי השכירות חייב לחזור ולפרוע חלק זה השותף משום דהשותף ששכר הכל חשבינן כדין גזל קרקע ושכרה לחבירו וכמ"ש בסמוך מזה לעיל א"ך גם לדבר הזה הכי יש לדון דחשבינן ליה כאלו איש זר שאינו שותף שכרה לו דדינו הוא הואיל והיא חצר דלא קיימא לאגרא פטור ועדיין צריך להתיישב בדבר ודו"ק

שוב ראיתי להרב זכו"ל שכתב ז"ל שני שותפים בבית והשכיר האחד מן השותפין כל הבית שלא מדעת שותפו עיי"ן מור"ם ס' שס"ג בסוף הג"ה דסי' ושם בסמ"ע ועיין כנה"ג סקט"ו אות קי"ג דיכול להשכירה בלי רשותו וקנה השוכר ועיין במשפטים ישרים סע"א עכ"ל

אלא כנגד זה ראיתי בס' כרם חמר ח"א דף פ"ד ע"ג שכתב ז"ל ראובן ושמעון היו שותפים בבית אחד והלך ראובן והשכיר חלקו בבית ללוי יכול שמעון לעכב ולומר לו אני אעלה לך שכירות באשר אתה מעלה ללוי היכא דשמעון שוה בדיורין והגם דאין מצרנות בשכירות הכא אין לך טוב וישר שלא ידור עם מי שאינו חפץ ואפילו אין שמעון דר בבית מצי מעכב וכל אחד לא מצי להשכיר הבית אלא מדעת שניהם שיש שכן מחריב הבית שכן מתקן הבית דהרדב"ז בחדשות ח"א ס' קס"ז ע"ך. וא"כ נראה דהרדב"ז חולק על מה שכתבנו משם הרב בנ"י חי"י ושאר פוסקים דסברי דיכול להשכיר בלי רשות חבירו. ואולי דהרדב"ז לא איירי אלא לכתחילה לא ישכור אבל בעבר ושכר הוי שכירתו שכירות דכן נראה מדברי הרב בנ"י חי"י ושאר פוסקים שהביא לסייעתו דדוקא בעבר ושכר הוא דנשתעבד לשוכר אבל לכתחילה לא נתנו לו רשות חכמים לשכור אלא מדעת שניהם אבל מדברי כנה"ג הנז' פשוט דחולק וס"ל דהשותף יכול לשכור וקנה ועדיי' צ"ל לדעת הרדב"ז ודו"ק: סימן שס"ד

סמ"ע סק"ב חייב בשבועה וכו' ואין לומר שיהא נאמן ששלו נטל במיגו שהיה נשבע נגדו שלא נטל או במיגו דהחזרתי דזהו מחשב במיגו במקום חזקה וכו' וגם הוי מיגו דהעזה וכו' באמת לא ידעתי למה לא הקשה גם על ראוהו עדים שנכנס האמור בס"ב דפסק דצריך הגזלן להחזיר הבעלים שם הוה שייך להקשות ג"כ שיהיה נאמן במיגו דהחזרתי. אך על זה עלה בדעתי לומר דהסמ"ע לא רצה להקשו' זה משום דיכולים לומר דהש"ע כאן ס"ל כמאן דס"ל לעיל בגוזל חבירו בעדים צריך להחזיר בעדים והביא דבריהם לעיל בסו"ס שס"א בי"א בתרא יע"ש. ואך יכולים לומר דכאן חזר וסתם כאותה דינא ועל זה לא קשה על ראוהו שנים דס"ב

אך מה שעדיין קשה לי הוא דברי הסמ"ע מה שתרץ לקושייא זו דנימא יהיה נאמן לגבי ע"א במיגו דהחזרתי דמה שתרץ משום חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו תרוץ זה יוצדק גם לקושייא דמיגו דהחזרתי אך תרוץ השני דמיגו דהעזה לגבי עד לא מעלה ולא מוריד לקושיית מיגו שהחזרתי ולא נחה דעתי עד שזכיתי לספר הפרישה ושם ראיתי לו שהקשה גם על ראוהו עדים יהיה נאמן במיגו דהחזרתי והוצרך לתרץ משם הר"ן דדוקא איירי בדיש עדים שעדיין הדבר ביד הגזלן ובזה נחה שקטה. שוב ראיתי שכן כתב דברי ס"ב ז"ל וצריך לומר דאיכא עדים שעדיין החפץ תחת ידו דאל"ך אפילו בדאיכא שני עדים נאמן במיגו דהחזרתי לך וכדלעיל בס' קל"ג ע"ך ובזה נחה שקטה דגם כאן הואיל ובהכי איירי אין כאן קושיא בין על ראוהו עד"א דוקא או שנים ואין הכרעה לומר דמר"ן הכריע כאן כי"א בתרא דסו"ס שס"א ודו"ק

ש"ע ס"ו אמר החוטף עשרים והנגזל אומר ק' וכו קשה לי למה צריך ליתן העשרים יהיה נאמן ששלו הם מיגו שיאמר אחד או שנים הוו אלא דגם בזה יש לתרץ דלא אמרינן מיגו משום נגד חזקה דכל מה שיש ביד אדם הוא שלו וכתרוץ ראשון של הסמ"ע סק"ב כמ"ש בסמוך וק"ל: