פעמוני זהב חלק ב שלה

יע"ש ושם הש"ך בסק"ט כתב ז"ל אכיל עמי צריך לשלם וכו' עיין לקמן בס' שס"ג בהג"ה שנייה וצ"ע עכ"ל וכוונת הש"ך פשוטה דכוונתו להקשות מאי שנא אכול עמי דחייב לשלם מדור בחצרי דפטור זהו ודאי כוונתו והניחה בצ"ע ומקושייא זאת מוכרחים לומר דמור"ם כאן בס' שס"ג בחצר דקיימא לאגרא שמחסירו ממון איירי דאי לא תימא הכי מאי מקשה הרי איכא למימר דבס' שס"ג איירי בדלא קיימא לאגרא דאינו מחסירו ממון לכך איכא למימר דור בחנם איירי לא כן בא ואכול עמו שודאי מחסירו ממון אלא ודאי דגם דור בחצרי האמור כאן הוא אפילו בחצר דקיימא לאגרא איירי מכח מה שהכרחתי לעיל דבהכריח בהכי איירי דאל"ך מה בא מור"ם עוד לחדש

וכן נראה ג"כ פשוט מדברי הש"ך שבס' זה סקי"ב דמור"ם איירי בחצר דקיימא לאגרא יע"ש בדבריו אלא דכתב דהב"ח פליג על זה מכח ההיא דת"ה דפסק שם מור"ם בס' רמ"ו וכתב דהמע"ה זהו מסקנת הש"ך לדינא יע"ש

עלה בידינו דפסק מור"ם כאן דבאומר דור בחצרי אפילו חצר דקיימא לאגרא פטור אלא דלמודעי אני צריך מה יעשה ישראל הואיל ולדעת המפרשים דברי מור"ם כאן עם דבריו דס' רמ"ו סתראי נינהו בתר מי ניזל

על זה יש לסמוך על מה שראיתי להרב טו"ז ביור"ד בסקס"ו סק"ג ששם כתב וז"ל וכבר כתבתי בסרמ"ו בחו"מ סי"ו דלא קי"ל כהך פסקא דס' שס"ג עכ"ל. ובדקתי אחר הטו"ז שבחומ"ש ולא נמצא כעת בידינו הטו"ז אלא עד סרמ"ו ס"א ומשם ואילך אינו בידינו ולא ידעתי על מי ועל מה דעתיה דמור לדחות האי פסקא דס' שס"ג מהלכה אם לא שנאמר דגם הוא ס"ל דבחצר דקיימא לאגרא איירי מור"ם וכדעת הש"ך. וא"כ תקשה על מור"ם הן מצד פסקיו סתראי דס' רמ"ו עם סשס"ג הן מצד הקושייא שהקשה ביור"ד סקס"ו דמדברי הב"י משמע עד שיאמר דור בחנם אבל סתם לא יע"ש ולכך כתב דלא נקטינן כההיא דס' שס"ג זהו ודאי דעתו

עלה בידינו מזה דלדברי הטו"ז אין לסמוך על הג"ה זו ולהב"ח הממע"ה ונראה דגם הש"ך שמביא דבריו כך דעתו. שוב אחר החפוש ראיתי להרב בנ"י חי"י בס' זה שגם הוא נתקשה בדברים אלו ולבסוף העלה דמור"ם כאן איירי בחצר דלא קיימא לאגרא וכתב ואם יקשה לך על בעל המפ"ה כיון דבחצר דלא קיימא לאגרא איירי הרי אפילו בלי רשותו אין צריך להעלות לו שכר ואפשר לישב בדוחק דס"ל דיותר חדוש הוי באומר דור בחצרי דפטור ממי שנכנס שלא מדעתו דכיון שא"ל דור בחצרי ולא סיים דבריו ואמר בחנם הוה אמינא דבשכר קאמר כמו גבי שכר את כדי לכן הוצרך לומר דלא דמי ודו"ק

ואחרי מופלג ראיתי להרב יוא"ל זלה"ה בח"א דט"ל ששם הביא גם הוא ענין זה וכתב דגם הסמ"ע בס' רמ"ו מודה דמור"ם כאן בס' שס"ג בחצר דלא קיימא לאגרא קיימי וכתב ולכל דברי האחרונים בדלא קיימא לאגרא זולת לדברי הטו"ז והוא יחיד בדבר ע"ש. ולדידי תמיהא לי דמדברי הש"ך שהבאתי לעיל ברור ופשוט דגם הוא מפרש דמור"ם בחצר דקיימא לאגרא קיימי כמ"ש לעיל שכן משמעות לשונו דס' רמ"ו וס' שס"ג יע"ש

אך עכ"פ בעקר בודאי נקטינן לדינא דוקא בדלא קיימא לאגרא הן מצד דהסברא נותנת לפרש דברי מור"ם כדי דלא להוי דבריו שבראן סתראי לדסימן רמ"ו הן מצד דהגם דהטו"ז המפרש דמור"ם אפילו בדקיימא לאגרא איירי הרי הכריע דנקטינן כדעת ההג"ה דס' רמ"ו ומה גם דכך הורה זקן הרב יוא"ל הכי נקטינן ודו"ק

ובדרך אגב אמרתי אעלה בתמר להעתיק כאן מה שמצאתי ראיתי להרב עקרי הד"ט הלכות צדקה אות כ"ו והוא נוגיע לדברי מור"ם דס' רמ"ו דפסק בוא ואכול עמי חייב אעתיק לך דברי עקרי הד"ט הנז' ז"ל המארח חבירו בביתו אם איש עני הוא הכל הוא לשם מתנה ולשם צדקה וסתם כמפורש ואף שאח"כ העשיר אינו חייב לתת לו כלום ואם אינו עני כל המהנהו סתם במאכל ומשתה וכסות ודירה ולא פירש שהוא דרך מתנה או דרך הלואה יכול לתבוע ממנו מה שמהנהו ושמין ב"ד כמה ראוי לזה לאכול ולשתות ונותן לו ולא לפי מה שהוציא שיכול לאמר לו אלו הייתי יודיע להוציא משלי הייתי מצמצם עצמי הרדב"ז ח"ג ס' תרט"ו אלה היו דברי הרב עקרי הד"ט ודו"ק ואם מת הבע"ה ובאו יורשיו לאורח עיין בס' הנד"מ ליצחק ריע חמ"ש בלקוטיו אות גימל

שם במור"ם שני שותפים בבית וכו' צריך השוכר ליתן לשותף השני חלקו ע"כ היה כאן מקום להסתפק אם דברי מור"ם אלו דוקא בדלא נתן עדיין השכירות ביד מי שהשכיר לו הוא דמחייבינן לזה השוכר אבל אם כבר עבר ושלם כל השכירות ביד מי שהשכיר לו אינו חייב לחזור ולשלם והגם דמצינו למר"ן כאן שכתב, ז"ל י"א שזה שאמרנו בחצר העשויה לשכר חייב להעלות לו שכר אפילו שכרו מראובן ונתן לו השכר ונמצא שאינו שלו אלא של שמעון צריך ליתן לשמעון שכרו ויחזור ויתבע מראובן מה שנתן לו כבר פרע לשותף ילך זה השותף ויתבע אותו ואין משם ראיה אלא דאין אנו צריכים לכל זה דהא מצינו הדבר מפרש דהא הג"ה זו מקורה חוצב ממ"ש הרשב"א הביאו הרב"י ושם שם מפורש אפילו פרע לשותף האחד חייב לתת לזה חלקו יע"ש ומשם באיכא דשותף ששכר השוה דינו לדין גזלן ששכר דדינו הוא אפילו כבר ביד הגזלן בעל הקרקע מוציא מיד השוכר והשוכר חוזר על הגזלן יע"ש וק"ל

שם שני שותפים בבית וכו' צריך ליתן לשותף השני חלקו ע"כ. מכאן רציתי לדקדק דשותף ששכר כל הקרק' אין השותף יכול לעכב על חלקו דאי אמרת יכול הוא לעכב א"כ כיצד קאמר דמחויב לשלם לחבירו חלקו הרי יש להקשות ממה נפשך אי אמרת לאגרא אפילו בלי שכירות חבירו נמי אם ירד ודר בה חייב לשלם לבעל הקרקע חלקו כמ"ש בס"ו ואי דלא קיימא לאגרא א"ך הואל ושכירות השותף לא מהנייא לגבי שותפו וכאלו לא שכר חלק השותף השני א"ך הדר דיניה כאלו דר בחצר חבירו דלא קיימא לאגרא דדין הוא שאינו משלם שכירות כלל ואפילו ירד לה אדעתא לשלם בל הקרקע עכ"ז הרי כאלו שכרו מראובן ונמצאת של שמעון שאינו משלם כמ"ש בס"י ואין לומר דכאן מיירי שהשותף כשהשכירה לו אמר לו שהיא משותפת בינו ובין חבירו בזה הוא דנשתעבד לשלם לשניהם דוקא זה אינו דהא