פעמוני זהב חלק ב שלד

סימן ש"ס

ס"א מור"ם גזל קרקע ובנה וכו'. עיין בסמ"ע לקמן סימן שס"ו סק"ב ועיין גם בספר פת"ש בסימן זה וק"ל

ש"ע ס"ג גזל שלשה אגודות וכו'. מסעיף זה מוכח דאם החזירם בשלשתן הוי חזרה הגם שמעקרא היו שוים שלשה ועכשיו הוזלו הויא חזרה מדי דהוה כגזל חמץ דאומר לו הרי שלך לפניך והגם דיש בידינו תקנת קדמונינו דהגוזל מחבירו מטבע או בגד והוזל משלם ביוקר כשעת הגזילה דוקא כשכבר הוציא המטבע או אבד הכלי וכמ"ש כאן בס"ה אבל אם הוא בעין אומר לו הרי שלך לפניך. ועיין בהרא"ש בפרק הגוזל דף צ"ח ועיין בס' התקנות יע"ש: סימן שס"א

ש"ע ס"ח הגוזל וכו' י"א וכו' וי"א וכו'. הגם שהכלל מסור בידינו דהיכא דכותב הש"ע י"א וי"א כי"א בתרא נקטינן בדין זה כבר הורה זקן ופסק בסכינא חריפא הרב יוא"ל זלה"ה בספרו תוש"י ח"ב סי"ט דכיש אומרים קמא נקטינן. וטעמו ונמוקי עמו דהואיל ורבו כמו רבו סברת רבותינו האחרונים להכריע כי"א קמא הכי נקטינן ויצא דין זה מן הכלל יע"ש באורך קצת. וכן ראיתי להרב מאמר קדשין סו"ס זה שכתב דכל הסכמת האחרונים כך היא דאין צריך להחזיר בעדים ע"ט. ומעתה הואיל וביררנו דאפילו גזלו בשני עדים אין צריך להחזיר בעדים מכ"ש בגזלו ע"פ עד"א. ועיין בסמ"ע סע"ה סקל"ד יע"ש ולענין אם ישבע הסת שהחזר אי פסקינן ליה שישבע או אמרינן הואיל וגזל בעדים נעשה חשוד. עיין קצות החשן סימן שס"ד דו"ק: סימן שס"ג

ש"ך סק"ז הרי שלך לפניך וכו'. וכמדומה לי שמהרש"ל אגב חורפיה לא ראה סוף הסוגייא ע"כ. עיין להרב כוס הישועות בחדושיו בקמא דף מ"ח שכתב ז"ל ורש"ל בים של שלמה חלק בין גזלן ושומר דגזלן יכול לומר הרי שלך לפניך לא בשומר וזה עשה שלא תקשה על הרמב"ם דבגזלן פוסק כר"י דמצי למימר הרי שלך לפניך ובשומר לא פסק כן ובעל ש"ך הקשה עליו הרי הברייתא איירי בגזלן ואעפ"כ חילק בין קודם ג"ד ולאחר ג"ד ובאמת דלכאורה קושיא גדולה היא זו אבל כד תעיין תמצא שרש"ל לא שגה ברואה ח"ו שברייתא הרי היא כתובה לפניו ממש ומי לא גדול ממנו שנהירין ליה שבילי דגמרא אלא האמת שרש"ל סבירא ליה כשטת התוספות דאפילו בתפסו מאליהם שומר חייב דהוה ליה לשומרו שלא יבוא לידי כך ובזה חלק הרש"ל בין שומר דשמירתו עליו ובין גזלן דאין שמירתו עליו אבל בתפסו בידים אין חלוק בין גזלן לשומר וברייתא דלקמן איירי בתפסו בידים ולכך חילק בין קודם ג"ד לאחר ג"ד אף בגזלן ע"כ וא"כ נתיישבו דברי רש"ל וק"ל

בשך סק"ח התוקף וכו' מוכח מסעיף זה וכו' הוכחתו היא מסעיף זה משום דנקט דוקא התוקף עבדו שהוא כקרקע בזה הוא דאם בטלו ממלכתו חייב הא במטלטלין לא ומסעיף שאחר זה ג"כ מדנקט בדין תוקף ספינתו דאם ירד בתורת גזל נותן הפחת משמע דאין בה דין השכר אלא הפחת א"כ אם אין פחת אין צריך לשלם שום דבר היא עשויה לשכר דו"ק. ועיין בש"ך סימן שע"א סק"ד יע"ש

ש"ע ס"ה התוקף ספינתו וכו' וה"ה אם נטלה על דעת שאלה שלא מדעת גזלן הוי וכו'. הוא הדין אפילו לקח ברשות בנו גדול או אשתו הואיל ואינו שלהם הוי גזלן. עיין בס' שס"ו ס"ג וק"ל

שם במור"ם ואם שכרה הגזלן וכו' הואיל ועומדת להשכיר ע"כ. ואם היא אינה עומדת לשכור ושכרה הגזלן לאחר אין השוכר מתחייב שכירות לא לבעלים ולא לגזלן דשכירות בטעות היא ואם כבר פרע לגזלן נראה דאפשר דיכול להוציא ממנו. ועיין מ"ש רבינו הב"י סי' שס"ג מ"ש בשם הרשב"א והרמ"א ז"ל אלה היו דברי מח"א הובאו דבריו בס' ליצחק ריע אות גימל יע"ש וק"ל. ולדעתי דאין לחלק בין זה למה שפסק הש"ע כאן בס"ט יע"ש ופשוט

בש"ע ס"ו הדר בחצר חבירו וכו' ואם החצר עשויה לשכור צריך להעלות לו שכר וכו' ואם יצא מן הבית ושתק זמן מה ולא תבעו בשכירות יותר מזמן התביעה הוי מחילה אם לא שלא ידע הבע"ה או היה קטן. עיין להגוא"ל סק"ב משם יש"ש זלה"ה וק"ל

שם במור"ם ודוקא שכבר דר וכו' אבל בכהאי גוונא דאי בעי וכו'. מדקדוק דברי מור"ם אלו דבמקום דאי בעי ליהנות ולהרויח לא הוה מצי הדין הוא שיכול לכוף לכתחילה. שוב ראיתי להרב פת"ש מ"ש בסק"ע סק"א ובס' קטן גימ"ל שבסימן זה שהביא הרבה פוסקים דאתגורי אתגור בדבר זה יעו"ע אך אנן בדידן הואיל ומר"ן דקי"ל כוותיה הכי פסיקא ליה כדעת המרדכי שהביא בפסקו זה דדוקא אין כופין הואיל ואי בעי מרוח הוה מרוח דון מינה הא במקום דלא מצי להרויח כופין לכתחילה ודו"ק

סעיף יו"ד במור"ם האומר לחבירו דור בחצרי אין צריך וכו'. ממה שפסק מר"ן לעיל ס"ו דבחצר דלא קיימא לאגרא אפילו הוא עביד למיגר אם דר א"צ להעלות לו שכר יע"ש דגם מור"ם לא פליג עליו א"כ מוכרחים אנחנו לומר דמה שחדש כאן מור"ם דבאומר דור בחצרי אין צריך להעלות הוא אפילו בחצר דקיימא לאגרא איירי זהו מה שנלע"ד

וכן נראה פשוט מדברי הש"ך בס' רמ"ו סק"ט דשם כתב מור"ם האומר לחבירו אכול עמי צריך לשלם