פעמוני זהב חלק ב שלב

סימן שמ"ו

ש"ע סיו"ד שאל פרה לרבעה וכו' או ששאל שתי פרות לעשות בהם שוה פרוטה הרי זה ספק ואין מוציאין ע"כ. הגם דבדיני אבידה בס' רס"ב ס"ב שם פסק בפשיטות דאפילו דבר ששוה הרבה כל שאין מגיע לכל אחד מהשותפין שוה פרוטה אינו חייב להחזיר יע"ש בכאן הואיל ואיכא שוה פרוטה בין לשואל בין למשאיל ולגבי הפרות ליכא הנאת שוה פרוטה לכל אחת לכך ראוי להסתפיק וכן הוא בגמרא צדדי הבעייא וק"ל: רפאל אנקאווא שו"ט הלכות גניבה סימן שמ"ח

בש"ע אסור לגנוב וכו' אפילו ע"מ לשלם תשלומי כפל וכו' עיין לקמן שנ"ט ס"ב ומ"ש שם הסמ"ע סק"ו והש"ך סק"ג וק"ל

ש"ע ס"ג במור"ם וטעות כותי וכו' וי"א דאסור וכו' עיין בתשובותי סי' פ"ב מה שכתבתי על דברי הג"ה זאת ועל דברי הש"ך סק"ג ע"ש באורך ותמצא נחת כי אין לבוא עוד במאריך טרח'ה קחנו משם ודו"ק

סמ"ע סקי"א מיהו יש נפקותא וכו' ואפשר דהמחבר פסק כהרמ"א שכתב הטור בשמו דלא מהני תפיסא בקנס אלא בכדי נזקו ולא בכפל וארבעה וחמשה שהוא יותר מנזקו עכ"ל. תמיהא לי מילתא דדבריו אלה סתרי דבריו דלעיל בס"א סקי"ז וסקי"ח דשם פירש דאם תפס הניזק אין מוציאין מידו היינו אפילו תפס שיעור כדי לגבות גם הקנס אין מוציאין מידו ובכאן כתב דמר"ן סבר דדוקא נגד הקרן דוקא הוא דמהני תפיסא וצל"ע. שוב ראיתי בש"ך כאן סק"ד מה שרמז ואפשר דלזה נתכוון ודו"ק: סימן שנ"ד

סמ"ע סקי"א ואם רצו הבעלים וכו' המ"מ תמה למה לא אמרינן שקנאה הגנב בשנוי וכו'. עיין בטו"ז שכתב לישב קושייא זאת ז"ל ונלע"ד לתרץ דכיון דחזינן דתרתי דרשות דרשינן מאשר גזל חדא דקנה בשנוי ואין צריך לתת לו הכלי ועוד דרשינן דלא יוכל לכופו ליקח השברים כמ"ש התוספות בפ"ק דב"ק דף י"א וא"כ אפ"ת של ענין שאין הגנב רוצה הוה כשנוי דנשבר הכלי כמו שהוא בשנוי כשהוא שלם והרשות ביד הגנב להחזק לעצמו הכי נמי נימא לצד אחרינא כשהגנב לכוף לבעלים שיקחו השברים שהרשות בידו לכופו לקבל כלי השלם שנשתנה ונימא שלזה נמי שווין אלא על כורחך דתרי דינים יש כאן דבשלם שנשתנה הוי הברירה ביד הגנב ובשנוי שעל ידי נשבר הברירה ביד הבעלים ואין לכלי נשבר שום דמיין לכלי שלא נשתנה עכ"ל. הנה כוונת הרב הרי היא רצויה דכוונתו לומר הואיל ומצינו דדרשינן מן הקרא דהגנב קנה כלי שלם בשנוי ואם ירצה שלא לתת הכלי שנשתנה לנגנב יכול לסלקו בדמים גם דרשינן דאין הגנב יכיל לסלק לנגנב בשברים אך נשאר לנו להסתפק בדין השברים אם הגנב אין רצונו לסלקו בהם והבעלים רוצים השברים מה דינם על זה יש שני צדדי הספק דאם באת לומר דכמו שבשנוי הכלי יכול הגנב להחזיקו לעצמו משום שקנאו בשנוי נסלקו בדמים הוא הדין גם בשברי כלים יהיו קנוים לו ויכול לעכב שלא ליתנם לנגנב ויסליקו בדמים על זה ג"כ יש להשיב ולומר דהרי ג"כ יש צד לומר דכמו שיכול הגנב לסלקו לנגנב בכלי שנשתנה הוא הדין דגם בשברי כלים יכול לסלקו הואיל ולפי דמיין זה דשוים הם שברי כלים לכלים שנשתנו א"כ הואיל ודמיין אהדדי א"ך הו"ל ג"כ לומר דכמו שבשנוי הכלי יכול הגנב לסלקו גם בשברי כלים יהיה יכול לסלקו בע"כ ובאמת לא כן הוא שהרי כבר דרשינן שאין יכול הגנב לסלקו ומה לי זה ומה לי זה אלא ודאי צריך אתה לחלק ולומר דשני דינים יש כאן ולא דמי שברי כלים לשנוי כלי אלא שני דינים יש כאן וכל אחד טעמו כמין חומר דהיינו התורה נתנה רשות בשנוי כלי להיות הרשות ביד הגנב אם ירצה להחזיקו לעצמו או לתתו לנגנב לא כן בשברי כלים אדרבא הרשות ביד הנגנב אם רצה לקבלם הרשות בידו ואם לא רצה לקבלם הרשות בידו זהו תוכן דברות קודשו ולקוצ"ד לא נחה דעתי החלושה בזה דמאן לימא לן שבשברי כלים נתנה התורה רשות ביד הנגנב לכל חלקיו עדיין יש לומר דבכל ענין שקנה בשנוי הרשות נתונה ביד הגנב אך דוקא בכלי שנשתנה הרשות בידו בכל ענין להחזיקו לעצמו או לסלק בו הנגנב דאם לא ירצה להחזיקו לעצמו למה לא יכפה לנגנב לקבלו הרי יכול לומר הגם שיש לי זכות לקנותו על ידי שנוי אני רוצה לבטל זכותי והרי שלך לפניך אבל בשברי כלים הואיל ונשבר בזה לא נתנה לו רשות לסלקו בשברי כלים הואיל ונעשה שברים אינו יכול לומר הרי שלך לפניך אבל לענין שאם ירצה להחזיק השברים לעצמו באמת למה יגרע שברי כלים משנוי כלים בודאי סברא הוא כמו שבכלי שנשתנה יכול להחזיקו לעצמו הואיל וקנאו בשנוי בודאי גם בשברי כלים יהיה הדין כך דקנאו בשינוי ואין דמיון הרב טו"ז עולה יפה לומר שאם יהיה דין שברי כלים שוה לדין שנוי כלים לענין שיהיה בהכריח שאם נאמר דשברי כלים יהיה דינם שוה לדין שנוי הכלי צריך להיות שוה לכל דבר האמת לא כן הוא אלא יש לנו לומר לענין אם בא הגנב להחזיקם לעצמו בודאי יכול להחזיקם כמו שיכול להחזיק הכלי שנשתנה אבל אם בא לכוף לנגנב לקבלם ודאי אינו יכול וכמו שאמרן מילתא בטעמא ודו"ק: